Skip to content

י״ד בתשרי תשפ״ב | 20.09.21 | הדף היומי: ביצה כא - חג ראשון של סוכות, ט"ו בתשרי

גם כשמישהו עוזר לנו, ההישגים הם עדיין שלנו

בדיון בשאלה הנוגעת להקטרת קטורת ביום הכיפורים, חז"ל מלמדים אותנו להעריך את העבודה שלנו

יומא דף מט עא

בדפים האחרונים חזרה המשנה לתאר את עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, והפעם עסקה בהוצאת הכף והמחתה, אותן הוא נדרש למלא "מלוא חפניו" קטורת – כלומר לפי מידת ידו. כהן שיש לו כפות ידיים גדולות ממילא יביא חופן גדול יותר של קטורת, ומי שיש לו כפות ידיים קטנות יותר יביא חופן צנוע יותר. המשנה מבוססת על הפסוק מחומש ויקרא: "ולקח מלוא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה', ומלוא חפניו קטורת סמים דקה, והביא מבית לפרכת" (טז יב). בעקבות משנה זו מעלה רב פפא שורה ארוכה של שאלות, כשעל רובן המוחלט מגיבה הגמרא ב"תיקו" ומשאירה אותן ללא הכרעה.

השאלה האחרונה מופיעה בדף שלנו, כשרב פפא מבקש לברר מה הדין במקרה שהכהן הגדול לא חפן את הקטורת בידיו שלו, אלא חברו השליך לתוך ידיו "מלוא חופניו" קטורת, ומשם המשיך הכהן הגדול ולקח בעצמו את החופן לפרוכת, כמתבקש. לכאורה לא אמורה להיות בעיה בהתנהלות זו. ככלות הכול, חברו של הכהן הגדול משליך קטורת לתוך ידיו של הכהן הגדול, כך שהמידה המדויקת לכוהן המדובר נשמרת. משם הוא עצמו ממשיך עם הקטורת לפרוכת ואין פעולה של ממש שמתבצעת על ידי אחר. מצד שני, האם אפשר באמת להתייחס לזה כפעולת חפינה של הכהן עצמו כשמישהו אחר לוקח חלק בחפינה? והרי מהפסוק עולה כי הוא עצמו אמור לחפון את הקטורת. גם במקרה הזה הגמרא איננה מכריעה והיא מסיימת את הסוגיה במילה: תיקו.

יש במעשה חפינת הקטורת מעין משל לאופן שבו אנו נוטים למדוד את עצמנו. לא פעם הערך העצמי שלנו מתנדנד כשאנחנו לא בטוחים שהצלחות שלנו הן באמת שלנו ולא של הזולת. אם מישהו סייע לנו, הושיט לנו יד – אנחנו כבר לא בטוחים שההישג באמת שלנו. כשזה מגיע להיכרויות וזוגיות, אנחנו דורשים את אותה שלמות גם מזולתנו. שיגיע מוכן, מגובש, שלם.

הגמרא שלנו באה לכפור מעט בזה ודרך שאלתו של רב פפא מציבה סימן שאלה על כל הגישה הזו: האם יש הבדל ממשי בין חפינה שנעשתה בידי הכהן הגדול לבין חפינה שנעשתה בעזרתו של חבר? האמנם כשאנחנו מקבלים סיוע מאדם אחר, הפעולה שאנחנו עושים איננה שלנו? באה הגמרא ואומרת: אין הכרעה בין הדברים. משום שכשמישהו אחר מעניק לך בדיוק לפי מידת כפות ידיך – ובהתאמה לנמשל שלנו, לפי מידת יכולת ההכלה הנפשית או השכלית שלך – זו עדיין עבודת הקודש שלך. זו עדיין הצלחה והישג שלך. מדוע? מפני שמה שקיבלת מהחבר היה על פי המידות שלך עצמך. כך גם כשעומד לפניך אדם ראוי שזקוק לך או בן זוג פוטנציאלי שאינו עונה על הקריטריונים המושלמים שהצבת בדמיונך. כפות ידיו המושטות ומחכות למילוי אינן חסרון שלו; הן עבודה עצמית שניתן להשלים בה t, החסר. זה עדיין יהיה שידוך משמים, משום שהמילוי לא יהיה חסר פרופורציה. הדחיפה או הסיוע של בן הזוג אינו מעשה של חינוך מחדש או עיצוב אישיות מלאכותי משום שהוא נעשה על פי מידותיו. על פי הכלי המוכן של הזולת להכיל את מה שניתן להעניק לו.

הגמרא, כאמור, אינה מיישבת את הסוגיה ולא ברור אם אכן עבודת הכהן נפסלת אם ידיו מתמלאות בקטורת בסיוע חברו או לא. אבל דבר אחד ברור שם: בכל מקרה – בין אם קיבל סיוע ובין אם לא – את ההליכה לפרוכת עושה הכהן הגדול בעצמו. כך גם בנמשל שלנו, גם סיוע חיצוני, כל עוד הוא באמת שומר על האישיות שלנו, על המידות המדויקות לנו בלבד, הוא חלק חשוב בדרך. אבל ההליכה, השלמת הפעולה, היא לגמרי שלנו.

הכתבה מאתר מקור ראשון

אורלי גולדקלנג

אורלי גולדקלנג היא סגנית עורך העיתון מקור ראשון ועורכת האתר www.makorrishon.co.il צילום: ברוך גרינברג
Scroll To Top