Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility Skip to content

ד׳ בטבת תשפ״ב | 08.12.21 | הדף היומי: תענית כו

מי עומד במרכז ההענשה – הפוגע או הנפגע?

דעה משונה-לכאורה בדיון באדם שאכל חמץ שהיה הקדש במהלך הפסח, מובילה אותנו לשאלה עקרונית: מה תפקידו האמיתי של העונש

פסחים דף כט ע"א

הגמרא בדף שלנו מביאה ברייתא שקובעת כי מי שאכל חמץ שהיה הקדש במהלך הפסח מואשם במעילה, ויש אומרים שלא מעל. קודם לכן כבר ראינו שתי אפשרויות לחמץ בהקדש – האחת הקדש כשר לפסח שהחמיץ במהלך הפסח, והאחרת חמץ ממש שהכוהנים לא סיימו לאוכלו.

למעשה, יש לנו כאן יהודי שהוסיף חטא על פשע. הוא אכל חמץ במהלך הפסח ואם לא די בכך, החמץ היה הקדש שישראל אסורים בו באכילה. אלא שבשעה שאכל היהודי את ההקדש ממילא הכוהן כבר לא יכול לאכול ממנו, שכן כבר חל חג הפסח. אז מדוע בעצם יש כאן מעילה? הרי להקדש הזה אין ערך כרגע. איך הוא יכול להיחשב גזל כשאין איש שנגזל ממנו החמץ?

הגמרא מביאה חמישה פירושים למחלוקת התנאים שאמורה לפתור את השאלה האם יש כאן מעילה בקודש או לא. הדוגמה הראשונה היא ניסיון של רבי יוחנן להבין מיהו ה"יש אומרים" של הברייתא, זה שטוען שאין כאן מעילה. ותשובתו היא – רבי נחוניא בן הקנה, שהיה עושה דין שווה בין יום הכיפורים לשבת בעניין תשלומים. כלומר, מי שעשה מלאכה בשבת מתחייב בנפשו, ואם המלאכה שעשה הזיקה לחברו – לדוגמה אם הצית אש ששרפה רכוש של חברו – הוא פטור מהתשלומים. מדוע? משום שחל עליו עונש חמור של כרת שמבטל את הצורך בפיצוי שכנו. רבי נחוניא בן הקנה לוקח את הדין של שבת גם ליום הכיפורים, וקובע שמי שעשה מלאכה ביום הכיפורים והזיק לשכנו, גם הוא מתחייב בנפשו ופטור מתשלום הנזק לשכנו.

לענייננו אנחנו יכולים ללמוד כי "יש אומרים" של הברייתא שלנו מתאימה לרבי נחוניא בן הקנה, שוודאי היה אומר כאן כי אם ישראל שאכל חמץ שהוא הקדש חייב בכרת ואינו מועל. משום שחובת הכרת שחלה עליו על שאכל חמץ בפסח מכסה בתוכה את העוול שעשה לקדושים המוקדשים לכוהן.

אלא שבשיטתו של רבי נחוניא בן הקנה יש גם בעיה קטנה. הרי מי שהזיקו לו לא מתעניין בגורלו של הפוגע. במקרה של הקדש שממילא היה חמץ, הכוהן אכן לא הפסיד דבר. אבל אדם ששכנו הבעיר אש בשבת (או ביום הכיפורים), וזו התפשטה והדליקה את רכושו ודאי הפסיד מחילול השבת, עונש כרת לא יחזיר לו את ההפסד. אז מדוע לא מגיע לו החזר ופיצוי?

נראה כי לפנינו הכרעה בשאלה: מה תפקידו של העונש? האם הוא נקמה בפוגע או חינוך לעתיד, ואולי הוא בכלל התראה? האם הדרישה להשיב למי שנגזל ממנו רכושו או נפגע רכושו באשמתך היא ענישה חינוכית או ענישה שבאה לתקן עוול ולהשיב את הסדר למקומו? ובמילים אחרות: מי כאן עומד במרכז ההענשה – הפוגע או הנפגע?

נראה כי שיטת רבי נחוניא בן הקנה מביטה על הפוגע ולא על הנפגע. נכון, לאיש נעשה עוול. אבל הפוגע כבר נענש בחומרה הגבוהה ביותר, ולכן אין מקום להענישו מעבר לכך. השבת הסדר ועשיית הצדק במקרה הזה, כמו גם במקרים רבים נוספים שמופיעים במקורות שונים, אינם מעשה נקמה ואפילו אינם מעשה ארצי אלא בעיקר רוחני. מי שמתחייב בנפשו לא יכול מבחינה מהותית לתת מעבר לזה. למעשה, חומרת העונש אמורה להיות תמרור אזהרה בפני עצמה. אם חטאת בחטא חמור עד כדי כרת, לא תוכל לנקות מצפונך אפילו באופן חלקי על ידי תשלומים. מתוך כך אתה אמור לחוש עוד לפני ביצוע החטא את היראה המהולה בהבנה שבמעשה שעונשו כרת, אתה עובר גבול שאין עליו מחילה של ממש.

כתבה מאתר מקור ראשון

 

אורלי גולדקלנג

אורלי גולדקלנג היא סגנית עורך העיתון מקור ראשון ועורכת האתר www.makorrishon.co.il צילום: ברוך גרינברג
Scroll To Top