Skip to content

מעט מן החושך: הרוע כתמרור אזהרה לעולם שכולו טוב

מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל על ביעור חמץ גם מלמדת אותנו לקח בסיסי על טוב ורע
פסחים דף כא ע"א

הפרק השני במסכת פסחים נפתח במילות המשנה: "כל שעה שמותר לאכול (חמץ) – מאכיל לבהמה, לחיה ולעופות, ומוכר לנכרי". הגמרא שואלת אם מהספתח של משנה זו מסיקים שכל שעה שאסור לאכול חמץ גם אסור להאכיל חמץ את הבהמות, החיות והעופות. האכלה זו היא בגדר הנאה, ומכאן מתפתחת סוגיה שמתארת עמדות שונות בנוגע ליחס בין איסור אכילה לאיסור הנאה.

קודם לכן מבקשת הגמרא להבין לאיזו שיטה שנויה משנה זו. אם לשיטת רבי יהודה – קשה. שהרי רבי יהודה מתיר לאכול כל שעה (זמנית) רביעית של י"ד בניסן, לבער בשעה שישית ובשעה חמישית אסור לאכול ומותר ליהנות מהחמץ, ובכלל זה להאכיל בו את הבהמות. אבל המשנה שלנו טוענת שהאכילה וההאכלה הולכות ביחד.

לשיטת רבי מאיר – גם קשה. שכן לשיטתו מותר לאכול חמץ של שעה חמישית של י"ד בניסן ולבער בתחילת שעה שישית. אם כך, הייתה המשנה צריכה לכתוב: "כל שעה שאוכל – מאכיל". מדוע בחרה במילים "כל שעה שמותר לאכול"?

מסיקה הגמרא שישנה דעה שלישית ובה מדובר על מישהו אחר שמותר לו לאכול. מה שמתאים לשיטת רבן גמליאל, שעושה הבחנה בין האדם הרגיל לכוהן שאוכל תרומה. לשיטתו, האדם הרגיל אוכל כל שעה רביעית כשיטת רבי יהודה ומבער בתחילת שעה שישית. אולם תרומה נאכלת על ידי הכוהן כל שעה חמישית. וכך המשנה מתבארת: כל עוד יש מי שמותר לו לאכול חמץ – כמו לכוהן האוכל תרומה – מותר עדיין להאכיל את הבהמות והחיות והעופות.

בהמשך עוברת המשנה לסוגיית הנוכרי. לכאורה, פשוט הדבר שבזמן שעדיין מותר החמץ בהנאה מותר גם למכור אותו לגוי. לשם מה מבהירה זאת המשנה? מסבירה הגמרא כי הדבר נעשה כדי לבטל את דברי התנאים בברייתא הבאה, שמתארת מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל. בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם חמצו לנכרי אלא אם כן הוא יודע בוודאות שהנכרי יסיים את החמץ לפני הפסח. בית הלל סוברים כי בכל שעה שעוד מותר לאכול חמץ מותר גם למכור אותו לנכרי, גם אם הגוי לא יספיק לסיים את אכילתו לפני הפסח.

המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל נוגעת למעשה לפרשנות של כל אחד מהם לציווי: "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" (שמות י"ב ט"ו). לדעת בית שמאי, השבתה זו כוללת מחיקה של חמץ מן העולם לחלוטין. לדעת בית הלל לעומת זאת, חיוב זה אינו דורש ביעור החמץ מהעולם אלא הוצאתו מרשותו של היהודי.

ביעור החמץ מתכתב תדיר בפי דרשנים עם ביעור אחר – ביעור הרע מקרבנו. לכאורה, בביעור הרע, מתבקש שתפיסת בית שמאי תהיה על העליונה. הרי אם יש רע בעולם, ודאי שיש להשמידו כליל ולא רק להרחיקו מרשותך. ובכל זאת נראה שיש מה לאמץ משיטת בית הלל גם במקרה הזה.

במקרים רבים, הרע הוא בעיקר היעדר הטוב. אם כך, תפקידו לשמש נורה מהבהבת שמזכירה לנו שאזל הדלק של הטוב. לרע יש תפקיד קריטי, שכן היעדרו בעולם עשוי להביא לאדישות ולניוון שהם לכשעצמם רע. עם זאת, מובן שהרע לא צריך להיות ברשותנו, אין לו מקום בקרבנו. אבל דווקא מתוך כך ניתן להסיק – ביערת הרע מקרבך: מקרבך ולא מן העולם כולו. העולם זקוק לו כמו לתמרור אזהרה, שבדומה לציווי אין כניסה, הוא מורה לנו ממה יש להימנע ובאיזה אופן להיזהר.

כתבה מתוך אתר מקור ראשון.

אורלי גולדקלנג

אורלי גולדקלנג

אורלי גולדקלנג היא סגנית עורך העיתון מקור ראשון ועורכת האתר www.makorrishon.co.il צילום: ברוך גרינברג
Scroll To Top
×

דף יומי לנשים

עם הרבנית מישל פרבר

ראשון עד שישי ב6:20 בזום