Skip to content

י״ט בתשרי תשפ״ב | 25.09.21 | הדף היומי: ביצה כה - שבת חול המועד סוכות

האם שמחה נובעת מאירוע או מהחגיגות שסביבו?

מתוך סוגיה תלמודית על שמחה וקורבנות עולה מחלוקת מרתקת שאת הסינתזה בה אפשר למצוא בחגי ישראל

פסחים דף ע ע"ב – עא ע"א

במהלך דיון האם קורבן חגיגה דוחה שבת בדומה לקורבן הפסח כשי"ד בניסן חל להיות בשבת, או שמא אסור להקריבו בשבת, מביאה הגמרא את דברי עולא בשם רבי אלעזר: שלמים של נדר או של נדבה שנשחטו מערב יום טוב ונאכלו ביום טוב עצמו, אין בעל הקורבן יוצא בהם ידי חובת שלמי שמחה או שלמי חגיגה. הפסוק מחומש דברים אומר: "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת" (כז, ז), ומתוך כך לומד אלעזר את הכלל – "זביחה בשעת שמחה". כלומר, הקרבת קורבן שמחה  חייבת להיות ביום טוב עצמו, יום השמחה הממשי, ואי אפשר להכין אותו מראש. הסיבה שהוא אינו יוצא גם ידי חובת קורבן חגיגה היא שקורבן זה הוא קורבן חובה וחייב להיות מחולין גמור. מאחר שמדובר בקורבן נדבה או נדר, הוא כבר אינו חולין וממילא לא יכול לשמש כקורבן חגיגה.

הגמרא מביאה ברייתא שעשויה לחזק את טענתו של רבי אליעזר. בברייתא זו דורשים את הפסוק "שבעת ימים תחוג להשם אלוהיך במקום אשר יבחר השם… והיית אך שמח" (דברים טז, טו), בטענה שהמילים "והיית אך שמח" מיותרות, שכן כבר נכתב שם שיש לחוג שבעה ימים. מה באות מילים אלו לרבות? את ליל שמיני עצרת, שגם בו יש לנהוג בשמחה ולחגוג בבשר שלמים. ומניין לנו שאין זה בא לרבות דווקא את היום הראשון? משום שכתוב "אך שמח". המילה "אך" מצמצמת ולא מרחיבה. ומדוע שלא נעמיד את הדברים הפוך ונמעט את שמיני עצרת ונביא שמחה דווקא לליל חג ראשון? משום שאין במה לשמוח, שכן אין מקריבים קורבנות בלילה. הגמרא מפריכה טענה זו ומציגה כיצד ניתן ללמוד ריבוי שמיני עצרת ממקום אחר ומרחיבה בכך רבות.

בהמשך המסכת מנתחת הגמרא את "ושמחת בחגך, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים ט"ז, יד), ומבקשת להבין במה שמחים? ביין. שם אומר רבי יהודה בן בתירא: "בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר: 'וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלוהיך', ועכשיו שאין בית המקדש קיים, אין שמחה אלא ביין, שנאמר 'ויין ישמח לבב אנוש'" (פסחים ק"ט ע"א).

ברור כי לשיטת רבי יהודה בן בתירא, הבשר והיין באים לסייע להגיע לשמחה. הבשר הנזבח גורם לשמחה כמו היין שמשמח לבב אנוש. אולם לפי רבי אליעזר, הקרבה בשעת זביחה – כלומר קורבן השמחה הוא זה שמצטרף לשמחה ולא זה שגורם לה. נראה כי לפנינו שתי נקודות מבט לא רק למועדים אלא גם לשמחות הפרטיות שלנו. האם אירוע מרגש כמו גיל מצוות או חתונה הם אירוע שיש לפאר אותו במעדנים והוצאות אינספור, או שמא עצם התרחשותו הוא השמחה הגדולה והכיבוד הוא רק נלווה לו. האם הוצאות השמחה הן אמצעי להגיע לשמחה או ביטוי לשמחה הגדולה. מה עומד במרכז – השמחה או אופן החגיגה. האם אולם יוקרתי יותר, סעודת פאר וביגוד מוקצן הם המשמחים, או שמא השמחה מחזיקה את עצמה וגם ביטוי צנוע יותר שלה משקף שמחה גדולה שבאה מבפנים?

מובן שחגי ישראל לא מחכים לתאריך נוח, אלא יש להם מועד נקוב וקבוע מראש. ממילא, בהם אולי ניתן לחבר בין שתי התפיסות. לשיטת רבי יהודה בן בתירא, גם אם המצב הנפשי שלנו לא מאפשר להתחבר בקלות, עלינו לקיים מצוות שמחה תוך מאמץ להביא לידי שמחה. כיצד ומתי? רבי אלעזר מבהיר: זביחה בזמן שמחה. המועד עצמו הוא השמחה. שום הכנות פומפוזיות לא יכולות לשנות את העובדה שהשמחה היא קודם כל האירוע עצמו שאליה נלווית החגיגה, לא להפך. לא האירוע מתאים עצמו לחגיגה אלא החגיגה מתאימה עצמה לשמחת האירוע.

כתבה מאתר מקור ראשון

אורלי גולדקלנג

אורלי גולדקלנג היא סגנית עורך העיתון מקור ראשון ועורכת האתר www.makorrishon.co.il צילום: ברוך גרינברג
Scroll To Top