א. חזירים.
המשנה (ב"ק ז, ז, לפי כ"י קאופמן) פוסקת: לֹא יְגַדֵּל יִשְׂראל חֲזִירִים בְּכָל מָקוֹם. הגמרא על אתר ומקבילותיה מספרת מעשה נורא בחזיר ומוסיפה כי "באותה שעה אמרו ארור אדם שיגדל חזירים". אבל מהברייתא בדף שלנו ( צ ע"ב), המצויה בשינויים גם בתוספתא, משתמע פעמיים שחזירים לא נעדרו מסביבתם של אבותינו.
כך בתוספתא ט, ב: "המוציא שני זפין מן הקשה שבחזיר הרי זה חייב, ר' שמעון בן לעזר אומ' אפי' אחד. יש שחולקין בחזיר בין חטרתו לשאר גופו". המחלוקת בין שיעור של שערה אחת או שתיים מובאת בירושלמי כחילוק בין שתי ברייתות נפרדות ("אית תניי תני שתים, אית תניי תני אחת) והירושלמי מוקים כאן בשערות רכות וכאן בקשות. ואילו הגמרא שלנו הכירה כנראה רק ברייתא אחת, כשיטת ר"ש בן אלעזר: "מקשה של חזיר, אחת". רש"י מפרש שאת הנימין הקשות שבשדרת החזיר נתנו בראש חוט המשיחה ששימש את הרצענים. מכל מקום, הדיון הוא על שיעור הראוי לשימוש שממנו נגזר חיוב על הוצאה בשבת, ומהשימוש עצמו אין הסתייגות גלויה.
ועוד בתוספתא ח, לא: גרענין – לנטיעה שתים, לבהמה כמלוא פי חזיר. כמה מלוא פי חזיר, אחת. אחרים אומ' לחשבון חמש (וקרוב לזה לפנינו בגמרא).
גם כאן יש ללמוד לכאורה משיעור ההוצאה על אופן השימוש – שיהודים האכילו חזירים! (בגלעיני תמר). ליברמן על אתר (תוכ"פ 127) מצטט פרשנות אפולוגטית מהחידושים המיוחסים לר"ן: "[ ואף על גב דאסור לגדל חזירים היינו דוקא כשלוקחם להרויח, והכא מיירי שנפלו לו בירושה מבית אבי אמו גוי, אי נמי שנתנום לו במתנה], והנכון דהכא כשאין לו חזירים כלל אלא שהוא מוציא בפירוש לאכילת בהמות משערי' כאכילת חזיר [אבל בסתמא לא משערי' משום דחזי לגוי]". ליברמן מוסיף ומצטט מתוס' ביצה כא ע"ב "דהני גרעיני תמרה אינן ראויין לבהמה אלא על ידי תיקון גדול" ומבאר שרק חזירים היו אוכלים אותם כמות שהם ולכן שיערו במלוא פי חזיר. ועלי להודות שלא נחה דעתי.
ב. חשבוניות.
ומה פירוש "לחשבון חמש"? רש"י מתאר תיאור עמום במקצת של שימוש בגלעיני תמר כסימנים לספירת מעות, אבל ליברמן מציע פירוש מרתק: "ולולי דברי רש"י היה נראה שמדברים כאן בטבלה של חשבון (abacus) [ובלשוננו – חשבונייה, ו"נ], שקדמוני הקדמונים היו מניחים עליהם צרורות לשם חשבון. והיו בה חמישה קווים, ובכל קו היו גומות, והמספר היה מסתמן ע"י מקום הגומא שתחבו בה את הצרור, או את הגרעין". הנה לכם תמונה של חשבונייה רומית, דמיינו שם גרעיני תמרים במקום כדורים.
https://www.pinterest.com/pin/304696731015498479/?autologin=true
ג. בבלי וירושלמי.
הסוגיה שלנו מלמדת מחדש על הקרבה המפליאה ועל מעברי המידע בין מרכזי התורה בארץ ישראל ובבבל. בהקשר של משנתנו המלמדת שתבלין שונים מצטרפים לשיעור הוצאה בשבת, הגמ' מביאה את משנת ערלה ב,י המלמדת שמינים שונים של תבלים אסורים (מחמת כלאיים, תרומה או ערלה) מצטרפים לשיעור לאסור תערובת: תַּבְלִים שְׁנַיִם [וּ]שְׁלשָׁה שֵׁימוֹת [כלומר איסורים נבדלים] [מִ]מִּין אֶחָד [של תבלין], אוֹ מִשְּׁלשָׁה [היינו מינים שונים של תבלין אבל שם אחד, כלומר איסור אחד] אָסוּר וּמִיצְטָרְפִין. שתי המשניות, בשבת ובערלה, מתיישבות לכאורה יפה (תבלין מצטרפים), אבל הגמרא מציגה זאת כ"רמינהו" בהסתמך על האוקימתא של חזקיה במשנת ערלה, שהמדובר רק בתבלינים הממתקים את הקדירה ולא באחרים, בעוד שבמשנתנו אין חילוק כזה. התירוץ הפשוט הוא שגם על משנתנו יש להחיל אותה אוקימתא: הכא נמי חזו למתק.
ברור שהמדובר באוקימתא ארץ ישראלית (חזקיה) על המשנה, ואכן היא נמסרת בירושלמי על אותה משנה בערלה, אבל בשם ר' אלעזר ולא בשם חזקיה: "ניחא שני שמות ממין אחד, שני מינים משם אחד?! ר' אבהו בשם רבי לעזר במיני מתיקה שנו "(ערלה ב, ה, סב ע"ב).
והנה, גם הירושלמי מסיק בפשטות שאותה אוקימתא תופסת גם במשנת שבת שלנו: "וקשיא, כמון ומלח מצטרפין?! רבי אילא בשם רבי אלעזר במיני מתיקה שנו " (שבת ט,ד, יב ע"ב). אלא שבניגוד לדיאלקטיקה של הבבלי, אין לירושלמי צורך בעימות בין שתי המשניות במתכונת של רומיא ותירוץ, הוא מסתפק בהדבקה פשוטה של האוקימתא גם לכאן. מכל מקום, שתי הפעולות היוצרות את הסוגיה -קישור בין משניות שבת וערלה ואפליקציה של אוקימתא מאחת לרעותה, מתקיימות בשני התלמודים, והדעת נותנת שמקורן בארץ ישראל.
והנה בסוגיה שלנו גם נדידה הפוכה, מבבל לארץ ישראל. סוגייתנו מביאה פרקטיקה מאגית מסובכת הנעשית בציפורת הכרמים ומביאה את האדם לידי חכמה. כמו שהראה אביעד רכט בדוקטורט שלו, פרקטיקות מאגיות מורכבות כאלה מאפיינות במובהק את התרבות הססאנית ואת הבבלי החל מהתקופה האמוראית השנייה, בעוד שבארץ ישראל (וכן בשכבות המוקדמות בבבלי) אנו מוצאים רפואה יוונית מבית מדרשו של גאלינוס, שעיקרה הנהגות בריאות שנועדו למניעת מחלות. כאן לפנינו דוגמה יפה להבדל בין ההשקפות הרפואיות של שני התלמודים. תחילה הירושלמי מסביר כיצד משתמשים בציפורת הכרמים לרפואה לפי שיטתו – מושחים ממנה על עורה של אשה שפניה סדוקים (?):
ציפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהיא, שמצניעין אותה לרפואה. אמר רבי אחא שכן אשה סטיפה מושחת ממנה והיא מתרפא.
אבל מיד אחר כך מובאת הסגולה הבבלית בשם "תמן אמרין", בשינויים קלים ומעניינים (פרישות דרך ארץ במקום חכמה, "אבד כלשהו" במקום נמנע מלאכול את החצי השני, אין לו תקנה במקום מיעקר תלמודיה, ותוספת הסגולה של שימור בדבש):
*תמן אמרין* מאן דבעי ניפרוש מן דרך הארץ אכיל פלגא ושביק פלגא, של שמאל אסור ושל ימין מותר. אבד כל שהוא חסר כל שהוא אין לו תקנה עולמית. כיצד הוא עושה, אמר רבי יוסי בר' בון יהב לה גו צלוחית דבש.
ד. מדוע ציטטה סוגייתנו את סוגיית מנחות? המפתח בתוספתא.
על דין המשנה: "מיני מתכות כלשהם" מביאה הגמרא ברייתא עם פרשנותו של ר"ש בן אלעזר: "שכן ראוי לעשות ממנה דרבן קטן". מכאן היא ממשיכה לברייתא העוסקת בשיעור מינימום של נדר ברזל להקדש עם פירושו של רב יוסף, בשני לשונות, וכל זה מצוי כלשונו בסוגיית מנחות על משנה מנחות יג, ד: הֲרֵי עָלַיִ זָהָב לֹא יִפְחוֹת מִדִּינָר זָהָב, וְכֶסֶף לֹא יִפְחוֹת מִדִּינַ׳ כֶּסֶף וּנְחוֹשֶׁת לֹא יִפְחוֹת מִמָּעָה כֶּסֶף. כעת מביאה הגמרא שלנו את הפסקה מן המשנה שם, המפרטת את שיעור המינימום של נדר להקדש של נחושת: לֹא יִפְחוֹת מִמָּעָה כֶּסֶף, ועליה ברייתא: תניא, ר"א אומר לא יפחות מצינורא קטנה של נחושת, ועליה פרשנות אביי, וכל זה לקוח גם הוא מסוגיית מנחות.
יושם אל לב שהסוגיה אינה יוצרת שום שיח ושם השוואה בין משנת מנחות או סוגייתה לבין המשנה שלנו. הקשר היחיד הוא שיעור המתכת, שהוא שונה לגמרי בשני המקרים, אבל הסוגיה שלנו אינה דנה בכך כלל. למה בעצם נעתקה כאן סוגיית מנחות? נראה לי שהמפתח הוא בברייתא שבה פתחנו – "שכן ראוי לעשות ממנה דרבן קטן". אם נעיין במקבילה בתוספתא ט, ה, נגלה כיצד נראית הלכה זו בשלמותה: "ברזל, ר' שמעון בן לעזר אומ' כדי לעשות ממנו דרבן, נחשת כדי לעשות ממנו צינירא קטנה". צינורת הנחושת הקטנה היא המחברת בין הברייתא דידן שעניינה הוצאת שבת לבין נדר ההקדש של נחושת במנחות.
