האם נשים חייבות במצוות פרו ורבו? תלוי את מי שואלים.
במחלוקת המובאת בדף ס"ה ע"ב העמדה המפתיעה יותר מבין השתיים היא דווקא זו המיוחסת לתנא קמא והמוסברת על ידי רבי אלעזר ברבי שמעון: "האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה". למה? ראשית, כי אין מדובר כאן במצוות עשה שהזמן גרמא מהן נשים פטורות. אך הרבה יותר מזה: משום שבסופו של דבר שלושה שותפים הם באדם, וכיצד ניתן לשלול דווקא מהאישה היולדת בצער את בניה ובנותיה, את אחיזתה בקיום המצווה? זאת ועוד, כבר במשנה מנומקת דעתו של רבי יוחנן בן ברוקה על ידי הפסוקים עצמם: "עַל שְׁנֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: ״וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם [אֱ-לֹהִים] פְּרוּ וּרְבוּ״, הקב"ה אכן פונה הן לזכר והן לנקבה – כפי שמצוין מפורשות בפסוק הקודם לזה המצוטט במשנה (בראשית א' כ"ז). כעת, מה שמדהים עוד יותר הוא, שדווקא דעה זו, הפוטרת נשים ממצוות פרייה ורבייה, התקבלה להלכה, כפי שפוסק למשל הרמב"ם המצטט את לשון המשנה ממש: "הָאִישׁ מְצֻוֶּה עַל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה אֲבָל לֹא הָאִשָּׁה" (הלכות אישות ט"ו ב').
כיצד אם כך ניתן להיחלץ מהפלונטר הזה?
ראשית יש לציין שנשים עדיין חייבות במצווה כלשהיא, הגם שרמת החובה שלהן פחותה. זו החובה הנגזרת מהמילים הלקוחות מספר ישעיהו "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" (ישעיהו מ"ה י"ח), המוסברת יפה באמצעות מדרש במדבר רבה (פרשת נשא פרשה יב) על המילים "אַפִּרְי֗וֹן עָ֤שָׂה לוֹ֙ הַמֶּ֣לֶךְ…" (שה"ש ג' ט'):
"אפריון זה העולם. למה קראו אפריון? שלא בראו אלא לפריה ורביה וכן הוא אומר (ישעיה מה) לא תוהו בראה לשבת יצרה"
ההנמקה 'לשבת יצרה', המופיעה מוקדם יותר במסכת יבמות (דף ס"ב), איננה אלא חצי המטבע השנייה של ההנמקה 'פרו ורבו'. האחרונה, קשורה בקשר אמיץ לבריאה בצלם, כפי שעולה בבירור מפסוקי הבריאה:
"וַיִּבְרָ֨א אֱ-לֹהִ֤ים אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם: וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֘ אֱ-לֹהִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ…" (בראשית א' כ"ז-כ"ח).
לכן, ברור מדוע הימנעות מפרייה ורבייה נתפסת בעיני חז"ל כמיעוט דמותו של הקב"ה:
"תניא, רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה – כאילו שופך דמים, שנאמר: שופך דם האדם באדם דמו ישפך, וכתיב בתריה: ואתם פרו ורבו. רבי יעקב אומר: כאילו ממעט הדמות, שנאמר: כי בצלם אלהים עשה את האדם, וכתיב בתריה: ואתם פרו וגו'. בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט הדמות, שנאמר: ואתם פרו ורבו"
יבמות ס"ג ע"ב).
שפיכות דמים פוגעת אף היא בצלם א-לוהים המגולם בגופו ורוחו של האדם, וכך גם הלנת המת הגורמת לניוול הגוף ובה בעת לזלזול בקב"ה:
"היה ר' מאיר אומר מה תלמוד לומר כי קללת אלהים תלוי
(משל) לשני אחים תאומים דומין זה לזה אחד מלך על כל העולם כולו ואחד יצא לליסטייא
לאחר זמן נתפס זה שיצא לליסטיא והיו צולבין אותו על הצלוב והיה כל עובר ושב או' דומה שהמלך צלוב
לכך נאמר כי קללת אלהים תלוי".
(תוספתא סנהדרין ט' ז')
לתפיסה הזו, שניתן להאדיר או למעט את דמותו של הקב"ה בעולם, מצטרפת ההנמקה המחייבת גברים ונשים כאחת, בפרייה ורבייה – 'לשבת יצרה': העולם לא נברא על מנת להישאר בכאוס ובחוסר סדר המכונים על ידי הנביא ישעיהו 'תוהו', העולם נבראה ל'שבת': ליצירה, בנייה, התקדמות ובראש ובראשונה – לפרייה ורבייה. לפיכך, גם נשים וגם גברים צריכים להשתתף בפעולה שמשמעותה תיאולוגית: הרחבת מקומו של ה' בעולמו.
אלא שכאן יש להוסיף נדבך נוסף, וחשוב, הנדרש לפסוק העומד בבסיס המחלוקת של תנא קמא / רבי אלעזר ברבי שמעון ורבי יוחנן בן ברוקה. כזכור, הטענה כי ברכת הקב"ה 'פרו ורבו' נאמרה לאיש ולאישה גם יחד, נדחית על ידי ציון המשך הפסוק:
"אמר קרא: ומלאו את הארץ וכבשוה, איש דרכו לכבש, ואין אשה דרכה לכבש" (יבמות ס"ה ע"ב).
מימרא המוזכרת אמנם בש"ס בהקשר של פרייה ורבייה, אבל פורצת למעשה את מסגרת החיוב הספציפי ומשמשת כבסיס איתן להשקפה המייחסת לנשים תכונות מסוימות. אלה שאינן נקשרות לפריצה החוצה – למילוי הארץ, לכיבושה, ולרדיה בדגת הים, בעוף השמים ובחיה הרומשת על הארץ. נשים, כך משתמע מן המימרא ביבמות, בעלות מבנה נפשי שאיננו קשור ל'כיבוש', ולפיכך עליהן להישאר במרחב הביתי ולדבוק בתפקידים 'נשיים'. כאן, כדאי להטות אוזן לדבריו של הרב הנקין ז"ל.
בשו"ת בני בנים (חלק א' מאמר ו') עושה הרב הנקין מהלך שלם שמטרתו לברר את ההנחה שכל כבודה של בת המלך בבית פנימה. בין היתר נדרש הרב הנקין לסוגייתנו ביבמות וכותב לגביה שני דברים חשובים. ראשית, על בסיס פסוק כ"ח בבראשית א' טוען הרב הנקין כי במילים 'פרו ורבו' מגולמת הן ברכת ה' והן ציוויו: "וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֘ אֱל-ֹהִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱ-לֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ..". בעוד שהמצווה מוטלת על האיש בלבד, הרי שהברכה כוללת את שני המינים גם יחד (כאן פונה הרב הנקין לדברי ה' לנח ובניו בצאתם מהתיבה כדי לחזק את טענתו ואכמ"ל). אלא שהרב הנקין לא נעצר כאן. אם אמנם ברכת פרו ורבו מכוונת אף לאשה – הרי שגם המשך הפסוק בבראשית א', הדן בכיבוש, נאמר לאישה כמו גם לגבר. וכך אכן כותב הרב הנקין:
"אנחנו מעונינים דוקא בצד הזה של הברכה שהוא מקביל לכשרונות הטבעיים שחנן הקב"ה בהם את הזכר ואת הנקבה…האשה מחוננת ביכולת של יציאה וכבוש מטבעה כמו שנאמרו פריה ורביה וכבוד בברכה אחת לגבה, ואולם בעולם המעשה "כל כבודה בת מלך פנימה""
הווה אומר – מצד טבעה, אין האשה נופלת מהאיש ביכולתה לצאת ולכבוש, והיא אף בורכה בכך על ידי הקב"ה עצמו. למה אם כן הכוונה כי 'בעולם המעשה' נדרשת האשה להישאר בביתה? הדברים מתבהרים בדברי הרב הנקין בסוף סימן ו':
"הדבר נובע מן המציאות ומן הרגילות, אבל בכשרונותיה הטבעיים של האשה בכוחה להיות יוצאת כמו האיש כי שניהם נתברכו"
הרב הנקין מחלק אם כך בין המצב החברתי (המציאות והרגילות) המכוון נשים להימנע מכיבוש, ובין האמת עצמה – שעל פיה נברא העולם, שבה לא זו בלבד שאין מניעה מנשים לפרוץ החוצה מן המרחב הביתי, אלא שמדובר אף בברכה הכרוכה בהן מיום יצירתן.
