Skip to content

י״ד בתשרי תשפ״ב | 20.09.21 | הדף היומי: ביצה כא - חג ראשון של סוכות, ט"ו בתשרי

הרהורי סיכום למסכת פסחים‏

אחת ההפתעות שלי בלימוד המסכת היתה הדפים הארוכים שעסקו בפרטי הפרטים של קרבן הפסח. מצד אחד – ‏איך לא? זה הרי היה לב ליבו של החג. מצד שני, הטקס הזה כל כך רחוק מהאופן בו אנחנו מציינות היום את נס ‏יציאת מצרים, עד שקשה לדמיין כיצד הוא היה נראה פעם, בימים בהם הבית עמד על כנו. מעניין אם כך לחשוב מה ‏היו האלטרנטיבות האפשריות לציון החג לאחר החורבן ומהי משמעות בחירתם של חז"ל לעצב אותו כך ולא אחרת…‏
שתי עדויות מהשנים שאחרי חורבן הבית מתארות את ציון החג נטול הקרבן. האחת, מימיו של רבן גמליאל דיבנה, ‏שחי בסוף המאה הראשונה לספירה:‏
‏"מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד והיו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות ‏הגבר הגביהו מלפניהן ונועדו והלכו להן לבית המדרש" (תוספתא פסחים פרק י).‏
השנייה, מאוחרת קצת יותר – מימיו של רבי עקיבא, שחי ופעל בסמוך למרד בר כוכבא (132-135 לספירה):‏
‏"מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ור' עקיבא ור' טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרין ‏ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית" (סדר רב ‏עמרם גאון סדר פסח).‏
התבנית הדומה של העדויות מדגישה את השוני ביניהן. בראשונה, עוסקים בהלכות הפסח וממהרים עם שחר לבית ‏המדרש. בחברתה עוסקים בסיפור יציאת מצרים עד שמגיעה שעת התפילה. יחד עם זאת, בשתיהן מדובר בחבורה ‏של תלמידי חכמים המכונסים בדל"ת אמותיהם ומייצרים קבוצה אליטיסטית. נפרדת. לא כך נראה ליל הסדר שלנו ‏בו 'והגדת לבנך' משמש כציר המארגן וההתכנסות מתרחשת בבית פנימה סביב שולחן ערוך. התחליף לחג אותו ‏בחרו חז"ל לעצב איננו מקרי, הוא משקף היטב את מאפייניו הייחודיים של קרבן הפסח שחלק גדול מההתרחשות ‏הכרוכה בו נעשתה מחוץ לבית המקדש – בחבורה הנאספת יחד.‏
חשיבותה של החבורה עולה ממספר הקשרים. ‏
ראשית, החובה להקדים ולהימנות על קבוצה מוגדרת של אכילת הקרבן, חובה הנלמדת ממדרש על הפסוק בשמות ‏י"ב ד': "וְאִם־יִמְעַ֣ט הַבַּיִת֘ מִהְיוֹ֣ת מִשֶּׂה֒ וְלָקַ֣ח ה֗וּא וּשְׁכֵנ֛וֹ הַקָּרֹ֥ב אֶל־בֵּית֖וֹ בְּמִכְסַ֣ת נְפָשֹׁ֑ת אִ֚ישׁ לְפִ֣י אָכְל֔וֹ תָּכֹ֖סּוּ עַל־הַשֶּֽׂה" ‏מהמילה 'מכסת' (נפשות) לומדת הבריתא: "במכסת – מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנויו, יכול שחטו שלא למנויו ‏יהא כעובר על המצוה וכשר – תלמוד לומר איש לפי אכלו תכסו – הכתוב שנה עליו לעכב" (פסחים ע"ח ע"ב)‏
‏ שנית, המעשה הסמלי של אכילת הקרבן יחד על ידי קבוצת אנשים שפניהם פונות האחד לחברו:‏
‏"שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד אלו הופכין את פניהם הילך ואוכלין ואלו הופכין את פניהם הילך ואוכלין ‏והמיחם באמצע כשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שמגיע אצל חבורתו ואוכל והכלה הופכת ‏את פניה ואוכלת" (פסחים פרק ז' משנה י"ג)‏
עוד יש לציין את הרצון של בני החבורה לאכול מבלי שיהיה אדם 'נכרי' ביניהם, הווה אומר השאיפה לאינטימיות שיש ‏בין אנשי הקבוצה הנמנית יחד על הקרבן:‏
‏"איבעיא להו: בני חבורה שהיו ידיו של אחד מהן יפות (רש"י: ממהר לאכול), מהו שיאמרו לו טול חלקך וצא? ‏
מי אמרינן: מצי אמר להו הא קבילתון.‏
‏ או דילמא: מצו למימר ליה כי קבלינן – לתיקוני זביחה, אדעתא דאכלת טפי מינן – לא קבלינך.‏
‏ – תא שמע: הממנה אחרים עמו על חלקו – רשאין [בני חבורה] ליתן לו את שלו, והוא אוכל את שלו והן אוכלין את ‏שלהן. מאי טעמא, לאו משום דהוי ליה כידים של אחד מהן יפות? ואי סלקא דעתך ידיו יפות מצי אמר להו קבילתון – ‏ניהוי האי כידיו יפות! –‏
‏ אמרי: לא, דעות שאני. דאי נמי תרוייהו כחד מבני חבורה הוא דאכלי – מצי אמרי ליה: דלא ניחא לן אינש נוכרא גבן"‏
‏(רש"י: אין בני חבורה מרוצין להיות כל אלו הדעות בחבורתם, שמא יעכבו עליהם הסעודה, ולא משום אכילה ‏יתירתא, אלא אפילו לא אכלי כולהו אלא כחד גברא, מצו מעכבי עליה).‏
‏(פסחים פ"ט ע"ב).‏
בנוסף לאלה, חשוב להעיר כי על פי חלק מן הדעות לגברים לא היתה עדיפות מהותית על פני נשים, קטנים או ‏עבדים. כולם היו חייבים בקרבן הפסח, ומבחינה עניינית יכולות היו להיווצר אף חבורות שאינן כוללות גברים, כל עוד ‏לא היה בהן חשש לקלות דעת או לפריצות:‏
‏"אין שוחטין את הפסח על היחיד דברי רבי יהודה. ורבי יוסי מתיר. ואפילו חבורה של מאה שאינן יכולין לאכול כזית ‏אין שוחטין עליהן. ואין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים.‏
אמר ליה: מי עבדינן חבורה שכולה נשים? והתנן: אין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים. מאי לאו – נשים לחודייהו, ‏ועבדים לחודייהו, וקטנים לחודייהו? – אמר ליה: לא, נשים ועבדים וקטנים. נשים ועבדים – משום תפלות, קטנים ‏ועבדים – משום פריצותא" (פסחים צ"א ע"א).‏
מכאן עולה כי נשים יכולות להתאסף כחבורה עצמאית, ואכן כך מסיק הרמב"ם להלכה:‏
‏"אין עושין חבורה נשים ועבדים או קטנים ועבדים מפני שלא תהיה קלות ראש ביניהן, אבל עושים חבורה כלם נשים ‏אפילו בפסח שני" (הלכות קרבן הפסח פרק ב' הלכה ד').‏
החבורה המתקבצת אם כן היא מוקד ההתרחשות בערב אכילת הקרבן. אמנם, ראשיתו של החג בכניסתם של ‏שלוש הכתות בזו אחר זו להקרבת הקרבן, אולם למעשה את הפסח ציינו מחוץ לבית המקדש בקבוצות קבוצות של ‏נשים, גברים וילדים שבחרו לכתחילה לאכול יחד, שהדגישו את הקרבה ביניהם על ידי מעשים סמליים, ששרו את ‏ההלל ושסיפרו ביציאת מצרים. לכן טבעי היה שחז"ל ימשיכו את המסורת הזו גם לאחר החורבן, ביצירת טקס ‏שמרכזו הוא החבורה האינטימית המסבה יחד בבית סביב השולחן. החלופות שמציעים רבן גמליאל והזקנים אשר ‏אתו, או רבי עקיבא ובני דורו שונות בתכלית. הן מכוונות כלפי התאספות מסוג אחר – מדובר בקבוצת השווים, ‏האינטלקטואלית, העוסקת בלימוד ההלכתי או בדרשות הכתובים ושפניה אינם אל הבית אלא אל בית התפילה או ‏בית המדרש. לו היה נוצר תחליף הקרבן על פי תבנית זו, הוא כנראה לא היה שורד כל כך הרבה שנים כאחד ‏הטקסים המשמעותיים ביותר של העם היהודי. היסודות השוויוניים שבו, האינטימיות שיש בחוג המכרים ובני ‏המשפחה, התוכן הזמין לכל, הם אלה ההופכים את ליל הסדר לאחד ממחוללי הזהות העצמתיים ביותר שלנו. ‏

‏.‏

‏ ‏

תניה רגב

תניה רגב בוגרת המכון לטוענות רבניות (טו"ר מוסמכת) ובית מורשה בירושלים, כותבת דוקטורט בתכנית ללימודי מגדר בנושא הלכות צניעות וכינון זהותן של נשים אורתודוקסיות. לימדה תנ"ך וגמרא בבית הספר פלך ושימשה כרמ"ית במדרשת הבנות בעין הנצי"ב.
Scroll To Top