Skip to content

י״ד בתשרי תשפ״ב | 20.09.21 | הדף היומי: ביצה כא - חג ראשון של סוכות, ט"ו בתשרי

עשרים אמה ועשרה טפחים: סוגיות המראה

הסוגיה הפותחת את מסכת סוכה (עשרים אמה: "מנא הני מילי"), וחברתה המופיעה בדפים ד'-ה' ("ושאינה גבוהה ‏עשרה טפחים. מנלן?") הן למעשה שני צדדים של אותה המטבע של משמעות הישיבה בסוכה; הן מייצרות מבנה ‏המבקש להציג היגיון משתי נקודות מבט שונות, שעה שבחתימת הדיון מגיע טוויסט מפתיע ההופך את הקערה על ‏פיה. ‏
את התשובות לשאלה הראשונה, המבקשת לברר מהו המקור להגבלת גובה הסוכה לעשרים אמה, ניתן לחלק ‏לשניים. מחד, דבריהם של רבה ושל רבי זירא המדגישים את תודעת האדם המכיר בכך שהוא יושב בסוכה:‏
‏"אמר רבה: דאמר קרא "למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל", עד עשרים אמה – אדם יודע שהוא ‏דר בסוכה, למעלה מעשרים אמה – אין אדם יודע שדר בסוכה, משום דלא שלטא בה עינא. רבי זירא אמר: מהכא ‏‏"וסכה תהיה לצל יומם מחרב", עד עשרים אמה – אדם יושב בצל סוכה, למעלה מעשרים אמה – אין אדם יושב בצל ‏סוכה, אלא בצל דפנות" (דף ב עמוד א).‏
רש"י על אתר מסביר כי הנקודה העיקרית היא הישיבה בצל הסכך: "וסוכה היינו סכך, כשמה", מהי חשיבותו של ‏הסכך המעניקה לו עדיפות על פני הדפנות? על פי פשט הפסוק אותו מצטט רבה (ויקרא כ"ג מ"ג) הישיבה בסוכות ‏במדבר איננה מציינת את צורת המגורים של העם, אלא את חייהם בצל ענני הכבוד, וכך אכן מפרש רש"י בספר ‏ויקרא: "כי בסכות הושבתי – ענני כבוד". ואף על פי שרש"י במסכת סוכה סבור כי רבה עקר את הפסוק מפשוטו ‏‏("ואע"ג דאין יוצא מידי פשוטו דהיקף ענני כבוד מיהו דרשינן ליה לדרשה"), הרי שהמאירי טוען שרבה בדבריו ‏התייחס דווקא למובנו המקורי של הכתוב ושהיציאה מן הבית והישיבה בסוכה איננה אלא תזכורת ל "היקף ענני ‏הכבוד שהיו במדבר".‏
עיון בפסוק המשמש בסיס להסברו של רבי זירא מצביע על כך שהוא צועד בכיוון הדומה להצעתו של רבה: "וְסֻכָּ֛ה ‏תִּהְיֶ֥ה לְצֵל־יוֹמָ֖ם מֵחֹ֑רֶב וּלְמַחְסֶה֙ וּלְמִסְתּ֔וֹר מִזֶּ֖רֶם וּמִמָּטָֽר" (ישעיהו פרק ד פסוק ו), מדובר בנבואת נחמה של הנביא ‏ישעיהו המתאר את המחסה שיעניק הקב"ה לעם ישראל עם בואה של הגאולה, כך לדברי הרד"ק: ‏
‏"ואותה החופה שהיה להם לצל יומם החורב שלא יכה שמש ושרב ולא יזיקם, וכן המטר לא יזיקם כי החופה תהיה ‏להם למחסה ולמסתור".‏
עולה מכאן כי להבנתם של רבה ורבי זירא הסוכה, היא למעשה הסכך, מסמלת את ההגנה של הקב"ה על עם ‏ישראל, אם באמצעות ענני הכבוד שליוו את בני ישראל במסעם הארוך במדבר, ואם על ידי ההגנה עליהם באחרית ‏הימים עם שוך הסערה הגדולה. ‏
תמונת המראה של הבנה זו מופיעה בדיון אודות הגובה המינימלי אל הסוכה, עשרת הטפחים: ‏
‏"ארון תשעה וכפורת טפח – הרי כאן עשרה, וכתיב ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת, ותניא, רבי יוסי אומר: ‏מעולם לא ירדה שכינה למטה, ולא עלו משה ואליהו למרום, שנאמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (סוכה ‏ד ע"ב –ה ע"א).‏
עשרה טפחים הם מקום המפגש בין הארץ והשמים, הם נקודת ההתגלות בה השכינה משתרבבת כלפי מטה ‏ומאפשרת לאדם לאחוז בה. גם כאן מדובר למעשה בענן כבודו של הא-לוהים, אלא שאין אלה ענני הכבוד המספקים ‏הגנה, אלא הענן הנח על אוהל מועד ומאפשר את התגלותו של הא-לוהים: "…כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵרָאֶ֖ה עַל־ הַכַּפֹּֽרֶת" (ויקרא ‏ט"ז ב'). סוגיית הפתיחה אם כן מתייחסת לענני הכבוד הגבוהים, המרוחקים, המעצימים את ההבדל בין האדם ‏הזקוק לחסדי שמים ובין הקב"ה הפורש עליו את סוכתו. לעומת זאת, הסוגיה בדפים ד-ה מעצימה דווקא את ‏הקרבה הבלתי אמצעית בין שמים וארץ אותה מאפשרת הישיבה בסוכה. מדובר אם כך בשתי הבנות מנוגדות של ‏תפקידו הסמלי של הסכך – מחד, הדגשת הפער, מאידך העצמת הקירבה.‏
בדומה לכך, ההסבר הנוסף בנוגע לגובה עשרים האמה עומד אף הוא במתח עם המקבילה אודות עשרת הטפחים. ‏אם נחזור לדף הפתיחה של המסכת נפגוש את הסברו של רבא: ""בַּסּוּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים". אָמְרָה תּוֹרָה: כׇּל ‏שִׁבְעַת הַיָּמִים צֵא מִדִּירַת קֶבַע וְשֵׁב בְּדִירַת עֲרַאי. עַד עֶשְׂרִים אַמָּה אָדָם עוֹשֶׂה דִּירָתוֹ דִּירַת עֲרַאי, לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים ‏אַמָּה — אֵין אָדָם עוֹשֶׂה דִּירָתוֹ דִּירַת עֲרַאי אֶלָּא דִּירַת קֶבַע". ארעיותה של הסוכה היא מוטיב השוזר את המסכת ‏כולה, אולם זו איננה משמשת כשחקן יחיד בזירה. לנוכח הגדרת הסוכה כמבנה זמני, רעוע, שאינו ראוי למגורים ‏לטווח ארוך, אנחנו מוצאות תובנה הפוכה. כך למשל בברייתא המצוטטת בהמשך המסכת:‏
‏"תנו רבנן: כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי. כיצד? היו לו כלים נאים – מעלן לסוכה, מצעות נאות ‏‏- מעלן לסוכה. אוכל ושותה ומטייל בסוכה. מנא הני מילי? דתנו רבנן: תשבו כעין תדורו. מכאן אמרו: כל שבעת ‏הימים עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי. כיצד? היו לו כלים נאים – מעלן לסוכה, מצעות נאות – מעלן לסוכה, אוכל ‏ושותה ומטייל בסוכה, ומשנן בסוכה". (דף כח עמוד ב),‏
כך גם בהסבר המופיע פעמיים בדף ד' כהנמקה להלכות סוכה: "ואין אדם דר בדירה סרוחה".‏
ההשלמה לתפיסת הסוכה כדירת קבע שעליה להיות ראויה למגורים מופיעה בדף ה ע"ב, כהנמקה השנייה לגובה ‏המינימום של עשרה טפחים: "אלא מבית עולמים גמר". הגמרא מבקשת ללמוד את גובה הסוכה מבית המקדש, ‏אולם היא משתמשת בכינוי הרווח פחות למבנה זה: 'בית עולמים'. באופן מדהים, כינוי זה משמש בלשונם של חז"ל ‏להבדיל בין המקומות בהם נדד המשכן, ובין בית הקבע שנבנה בירושלים, כך לדוגמה בתוספתא זבחים פרק י"ג:‏
‏"ימי אוהל מועד שבמדבר ארבעים חסר אחת ושבגלגל ארבע עשרי שנה ושבשילה שלש מאות ושבעים חסר אחת ‏ושבנוב ובגבעון חמשים ושבע בבית עולמים ארבע מאות ועשר לבנינו הראשון ארבע מאות ועשרים לבנינו האחרון".‏
כך יוצא שהסוגיה בדף ה' משמשת שוב, כמראה לסוגיית הפתיחה. מחד, בית ארעי, מאידך – מבנה קבע.‏
‏****‏
בנקודה זו ניתן לסכם את הדברים באופן הבא: ישנם שני סוגים של תירוצים בסוגיות לגובה הסוכה, האחד נוטה אל ‏המטאפיזיות, אל מפגש (מרוחק או קרוב) של הקב"ה עם ישראל היושבים בסוכה, השני נוטה אל הפיזי (הארעי או ‏הקבוע). והנה, מגיע ההסבר האחרון, השישי, המעמיד בסימן שאלה את כל ההסברים הקודמים:‏
‏"אלא: לרבי יהודה הלכתא גמירי לה. דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב: שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני"‏
‏(דף ה' ע"ב)‏
הגובה איננו קשור לתודעה, למפגש, לקבע או לארעיות, אלא מקורו בהלכה שניתנה למשה מסיני, מפי הגבורה וללא ‏צורך לנמק או להבין. כך בוחרת הגמרא לחתום את הדיון שהשתרע על פני דפים ארוכים. זוהי בחירה, ניתן היה ‏לסדר את אבני הבניין אחרת ולהוביל את הלומדים והלומדות בנתיב שונה. הקושיה הגדולה, ואולי הבלתי פתורה, ‏היא מה משמעות הסיומת הזאת, שאין בה מרוממות ההתגלות או מהפלפול המתרוצץ בין הקבע והארעיות, אלא ‏פורמאליות פשוטה שאיננה משאירה מקום לתחכום?‏

תניה רגב

תניה רגב בוגרת המכון לטוענות רבניות (טו"ר מוסמכת) ובית מורשה בירושלים, כותבת דוקטורט בתכנית ללימודי מגדר בנושא הלכות צניעות וכינון זהותן של נשים אורתודוקסיות. לימדה תנ"ך וגמרא בבית הספר פלך ושימשה כרמ"ית במדרשת הבנות בעין הנצי"ב.
Scroll To Top