Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility Skip to content

כ״ג במרחשון תשפ״ב | 28.10.21 | הדף היומי: ראש השנה יט

בין קבע לעראי

המשנה החותמת את פרק ב' במסכת סוכה מכילה מתח מעניין. כך לכל הפחות על פי הדיון אליו מובילה הגמרא. ‏ראשיתה מלמדת כי בחג מתקיים היפוך, הבית נעשה זמני בעוד שהסוכה הופכת למשכנו הקבוע של האדם:‏
‏"כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי"‏
הגמרא (דף כ"ח ע"ב) מפרטת את הפעולות אותן יש לעשות כדי להעביר את מוקד החיים לסוכה: "כיצד? היו לו ‏כלים נאים – מעלן לסוכה, מצעות נאות – מעלן לסוכה. אוכל ושותה ומטייל בסוכה" ואף מוסיפה את ההנמקה ‏העומדת מאחורי ההוראה "עושה סוכתו קבע": "מנא הני מילי? דתנו רבנן: תשבו כעין תדורו". ‏
מנגד, המשך המשנה מושך בדיוק לכיוון ההפוך, ומדגיש את ארעיותה של הסוכה, שכן בניגוד לבית, 'ישיבת הקבע' ‏בסוכה מותנית במזג האוויר: "ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות משתסרח המקפה". בית ארעי איננו מספק תנאים ‏אולטימטיביים ולא יושבים בו בכל מחיר. ‏

גם כאן מוסיפה הגמרא ומחדדת את הדברים (דף כ"ט ע"א): במידה והגשם הפסיק בשעת הסעודה או בעת השינה, ‏אין צורך למהר ולשוב לאותה סוכה אליה הועתקו כלי הבית הנאים: "תנו רבנן: היה אוכל בסוכה וירדו גשמים וירד – ‏אין מטריחין אותו לעלות עד שיגמור סעודתו. היה ישן תחת הסוכה וירדו גשמים וירד – אין מטריחין אותו לעלות עד ‏שיאור".‏
מה אם כן אופייה של הסוכה? האם זוהי דירת הארעי אליה יוצאים בשלהי הקיץ וממנה מתפנים בעיתות מצוקה, או ‏שמא מדובר במשכן המוגבל אמנם לימי החג אולם השואף לשמש כבית קבע לכל דבר ועניין?‏
המונחים 'קבע' ו'ארעי' מתרוצצים במסכת סוכה והרבה קולמוסים נשברו במטרה להסביר את המשמעות הדתית ‏שהם יוצקים לחג. יחד עם זאת המשנה הנידונה כאן עשויה לשפוך אור חדש על סוגיית הקבע והארעי.‏
המשך המשנה מביא את המשל המעניין הבא אודות הגשם היורד בעת החג: "משלו משל למה הדבר דומה לעבד ‏שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו". הדברים ברורים, דווקא בחג בו מתפללים על הגשמים, הקדמתם ‏איננה סימן לברכה, כפי שמסביר רש"י (דף כ"ט ע"א): "מי שפך למי? עבד לרבו, והכי קאמר: משל לעבד שהיה ‏עושה לרבו עבדות, שאינו עובדו כהוגן, כך בידוע שאין ישראל עובדין כשורה, או דלמא הכי קאמר: ושפך לו רבו קיתון ‏על פניו, לומר: צא מלפני, דאי אפשי בשמושך, וירידת גשמים היא שפיכת קיתון, ומכל מקום סימן קללה הוא".‏

על פי סיומה הסמלי של המשנה ניתן לומר שהיא מתחלקת לשני חלקים, האחד עוסק בהפיכתה של הסוכה לבית ‏באמצעים טכניים, יהיו אלה כלי הבית הנאים או השתייה, האכילה והשינה אותן מקיים האדם בביתו בימי השגרה ‏וכעת הן מועתקות אל הסוכה. חלקה השני של המשנה נדרש למערכת היחסים בין העם ובין קונו: ירידת הגשמים ‏מובנת כביטוי לכעסו (הבלתי מוסבר) של הקב"ה. החלק הראשון עוסק אם כך בחפצים או בפעולות, בעוד שפניו של ‏החלק השני אל האדם ואל הקשרים אותם הוא מקיים. החלוקה הזו איננה מקרית אלא מציינת כפילות אותה אנו ‏מוצאים לאורך המסכת כולה: האם החלוקה בין קבע לארעי נעשית על בסיס פרטים טכניים (למשל גובה הסוכה או ‏סוג הסכך) או על פי אמצעים הנוגעים לתחושותיו של האדם. ‏
הדוגמה הטובה ביותר לסוג הראשון של ההבחנה בין דירת קבע לדירת ארעי קיימת במימרא של אביי המונה את כל ‏השיטות המצדדות בעמדה שעל הסוכה לשמש כדירת קבע (דף ז' ע"ב):‏
‏"אמר אביי: רבי, ורבי יאשיה. ורבי יהודה, ורבי שמעון ורבן גמליאל, ובית שמאי ורבי אליעזר, ואחרים, כולהו סבירא ‏להו: סוכה דירת קבע בעינן. ‏

רבי – דתניא, רבי אומר: כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות – פסולה. ‏
רבי יאשיה – הא דאמרן (עמדתו מופיעה קודם לכן בדף ודנה בצל הדפנות)‏
רבי יהודה – דתנן: סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה – פסולה, רבי יהודה מכשיר. ‏
ורבי שמעון – דתניא: שתים כהלכתן שלישית אפילו טפח. רבי שמעון אומר: שלש כהלכתן, ורביעית אפילו טפח. ‏
רבן גמליאל – דתניא: העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה, רבן גמליאל פוסל, ורבי עקיבא מכשיר. ‏
בית שמאי – דתנן; מי שהיה ראשו ורובו בסוכה, ושולחנו בתוך הבית, בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. ‏
רבי אליעזר דתנן: העושה סוכתו כמין צריף, או שסמכה לכותל, רבי אליעזר פוסל לפי שאין לה גג, וחכמים מכשירין. ‏
אחרים – דתניא, אחרים אומרים: סוכה העשויה כשובך – פסולה, לפי שאין לה זויות".‏

כל ההוכחות שמביא אביי לחלוקה בין קבע וארעי נשענות על היבטים טכניים של הסוכה דוגמת גודל, גובה או זווית ‏הסכך והדפנות. לעומת גישה זו, פזורות לאורך המסכת דוגמאות אחרות בהן החלוקה בין קבע וארעי נעשית על פי ‏קנה מידה שונה הנדרש לתחושותיו של האדם, כך לדוגמה בדף כט ע"א:‏
‏"אביי הוה קא יתיב קמיה דרב יוסף במטללתא נשב זיקא קא מייתי ציבותא (נשבה הרוח ונשרו קיסמים מן הסכך אל ‏המאכל). ‏
אמר להו רב יוסף: פנו לי מאני מהכא.‏אמר ליה אביי: והא תנן משתסרח המקפה! – אמר ליה: לדידי, כיון דאנינא דעתאי (כיוון שאנינה דעתי)- כמי שתסרח ‏המקפה דמי לי"‏
בניגוד לאביי, רב יוסף אנין הדעת לא ימשיך לאכול ולשתות בסוכה בשעה שהרוח נושבת, בכך היא מפסיקה לשמש ‏עבורו כדירת קבע והופכת לדירת ארעי, ואשר על כן הוא נכנס לביתו. אבן הבוחן איננה תלויה במדידת כך וכך ‏טפחים או אמות, אלא סובייקטיבית לחלוטין ומשתנה מאדם לאדם. דוגמה נוספת קשורה ל'מצטער' שאף הוא זונח ‏את הסוכה שאיננה יכולה לשמש עוד כדירת קבע (דף כ"ו ע"א):‏
אמר רבן שמעון בן גמליאל: פעם אחת חשתי בעיני בקיסרי, והתיר רבי יוסי בריבי לישן אני ומשמשי חוץ לסוכה. רב ‏שרא לרב אחא ברדלא למגנא בכילתא בסוכה משום בקי (זבובים). רבא שרא ליה לרבי אחא בר אדא למגנא בר ‏ממטללתא משום סרחא דגרגישתא (סירחון הקרקע). רבא לטעמיה דאמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה"‏
אין דומה צערו של אדם אחד לצער חברו, ולכן קשה מאוד לדייק כלל גורף שילכוד את סך כל מקרי הטרדה ‏המאפשרים לאדם לעזוב את הסוכה ולשוב הביתה. מכאן, כי ההנחה 'תשבו מעין תדורו', המציינת את היבט הקבע ‏של הסוכה, חלה באופנים שונים ביחס ליושבי הסוכה: בעוד שעבור האחד היא תמשיך לשמש כדירת קבע, הרי ‏שעבור השני תהא זו 'דירה סרוחה' וארעית שתצדיק את הכניסה לבית. ‏
מה הופך אם כך מבנה ל'בית'? ציר אחד הקיים במסכת סבור כי החלל, הרהיטים, כמות האור או פעולות השגרה הן ‏אמת המידה הראויה להבחנה בין מבנה ארעי ובית קבע. ציר נוסף איננו עוסק בהיבטים הטכניים אלא המהותיים – ‏בתחושת הנוחות או במערכות היחסים המתקיימות במקום נתון. אין כאן שתי תשובות המבטלות זו את זו אלא ‏המשלימות האחת את רעותה, מחד אי אפשר להתעלם מכך שבית וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם, מאידך – ‏מארג היחסים, הזיכרונות או התחושות הם המעניקים לחפצים מזדמנים את מעמדם כאלמנטים של קבע בחיינו ‏והופכים אותם ל'בית'.‏

‏ ‏

תניה רגב

תניה רגב בוגרת המכון לטוענות רבניות (טו"ר מוסמכת) ובית מורשה בירושלים, כותבת דוקטורט בתכנית ללימודי מגדר בנושא הלכות צניעות וכינון זהותן של נשים אורתודוקסיות. לימדה תנ"ך וגמרא בבית הספר פלך ושימשה כרמ"ית במדרשת הבנות בעין הנצי"ב.
Scroll To Top