Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility Skip to content

כ״ב במרחשון תשפ״ב | 28.10.21 | הדף היומי: ראש השנה יט

האם ניתן לעבוד את ה' מתוך שכרות? – לגזור ולשמור עד לחג הפורים…‏

בדפים ס"ד-ס"ה במסכת עירובין מופיע רצף מימרות המתייחסות לתפילה בעת שכרות. על פניו מדובר בהוראות נורמטיביות: מתי מותר ומתי אסור להתפלל. יחד עם זאת מתחת לפני השטח קיימת גישה תיאולוגית המביעה את עמדתה בעניין המפגש בין האדם ובין הא-לוהים.

ניתן להתייחס לאוסף המימרות הנ"ל כאל כתב חידה, ההולך וחושף בפנינו נדבך אחר נדבך את עמדתם התיאולוגית של הדוברים. נתחיל דווקא מן האמצע. בדף ס"ה ע"א מופיעה ההבחנה הבאה: "שיכור מקחו מקח וממכרו ממכר, עבר עבירה שיש בה מיתה – ממיתין אותו, מלקות – מלקין אותו, כללו של דבר: הרי הוא כפיקח לכל דבריו, אלא שפטור מן התפלה". אדם שיכור איננו יכול להתנער מן האחריות, לכל הפחות כל עוד לא הגיע לרמת שכרותו של לוט (כך על פי המשך הסוגיה), ועדיין – חסרה לו איזושהי עמדה נפשית, איזושהי יכולת לעמוד לפני קונו ולשטוח דבריו בתפילה. הדברים מנוסחים בצורה חריפה הרבה יותר בדף ס"ד ע"א: "אמר רבה בר רב הונא: שתוי אל יתפלל, ואם התפלל – תפלתו תפלה. שיכור אל יתפלל, ואם התפלל – תפלתו תועבה". קרי, לא זו בלבד שאדם המצוי בגילופין פטור מן התפילה, אלא שאם הוא בחר להתפלל נתפשת פעולה זו כ"תועבה" – כינוי מקראי המתייחס אל המגונה ביותר, אל המשוקץ או המאוס. עמדה זו שבה ומתבהרת בדבריו של רבי אלעזר במסכת ברכות (דף ל"א ע"ב): "מכאן, לשכור שמתפלל כאלו עובד עבודה זרה". רבי אלעזר איננו מנמק את דבריו אלא לומד אותן באמצעות היקש מתיאור מחנה המתפללת במר נפשה בבית הא-לוהים ומפסוק המתייחס להדחה לעבודת אלילים. את הסיבה לדברים אלה ניתן אולי לדלות מן המימרות הבאות בדף ס"ה ע"א: "אמר רב חייא בר אשי אמר רב: כל שאין דעתו מיושבת עליו – אל יתפלל. משום שנאמר בצר אל יורה. רבי חנינא ביומא דרתח לא מצלי. אמר: בצר אל יורה כתיב. שמואל לא מצלי בביתא דאית ביה שיכרא" – כעסו של רבי חנינא, ריח היין העולה באפו של שמואל, מפריעים שניהם לתפילה להתקיים באופן המדויק ביותר – תפילתו של אדם המרוכז כולו בעמידה לפני הקב"ה ואיננו נפנה לגורמים זרים בשעה זו. כאן יש להעיר כי אין זה מפתיע שפרשנות מאוחרת גורסת כי אין להגיע כיום לרמת ריכוז מסוג זה, כך למשל בדבריו הבאים של בעל שו"ת שבט הלוי (חלק ז סימן א): "אבל האמת יורה דרכו דקשה להוציא הדבר מפשוטן, דכדי להתפלל אפילו פעם אחת תפילה בכוונה צריך הרבה סייעתא דשמיא, ועל כן מצינו שאמוראים לא התפללו כל יום, ובעירובין ס"ה ע"א כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל… וכל זה לא שייך בדידן דבלאו הכי בעוונותינו הרבים לא מכוונים כל כך כמבואר בשו"ע".

 

עוד ניתן ללמוד על הכשירות לתפילה ממימרא נוספת בסוגיא (דף ס"ד ע"א): "היכי דמי שתוי והיכי דמי שיכור? פתח חד ואמר: היכי דמי שתוי והיכי דמי שיכור? שתוי – כל שיכול לדבר לפני המלך, שיכור – כל שאינו יכול לדבר לפני המלך". כאן מתגלה עמדה חד משמעית לגבי העומד בתפילה – עליו לחוש כאילו הוא עומד לפני מלך בשר ודם, עליו להיות רהוט, עליו לחוש הן את יראת הרוממות והן את יראת הפחד. הבחנה זו שבה ועולה מן ההקבלה בין תפילה ובין הוראה או פסיקת הלכה – אותה רמת דיוק, אותה דריכות, צריכות להנחות את האדם בפעולות אלה: "אמר רב יהודה אמר שמואל: שתה רביעית יין אל יורה" (ס"ד ע"א). (חשוב להעיר כי מיד לאחר מכן מעיד רב נחמן על עצמו כי כמות מסוימת של שיכר דווקא מאפשרת לו לגייס את צלילות הדעת הנדרשת להוראת הלכה: "אמר רב נחמן: לא מעליא הא שמעתא; דהא אנא, כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא – לא צילא דעתא"), ואכן הרש"ש (רבי שמאול שטראשון, מפרשני התלמוד) כמו רבים אחרים עומד על זיקה זו בין תפילה ובין הוראה: "אלמא דצריך דעה מיושבת וצלולה לתפלה כמו להוראה".

הדיון בתפילה בעת שכרות נתמכת על ידי השקפה בדבר האופן בו ניגשים אל הקודש: לא מתוך הערפל או העמימות, אלא בפיכחון ובריכוז מרבי. כפי הנראה בלתי ניתן לכנס את כלל העמדות ביחס לתפילה במקורות ישראל סביב השקפה זו. ועדיין, דבריו הבאים של הפילוסוף הצרפתי (הדגול) עמנואל לוינס מנהירים את העולה מן הסוגיה בעירובין:

פיכחון.

"וידבר ה' אל אהרון לאמר: יין ושיכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד" (ויקרא י' ט')

הוראה א-לוהית זו, קריאה לפיכחון המופנית אל הכהן הגדול של ישראל, מופיעה אחרי מקרה מותם של שני בני אהרון, נדב ואביהו…רש"י מסביר מהי אותה "אש זרה": "שתויי יין נכנסו למקדש". לפנינו, מעיר הפילוסוף, שלילה של ההתלהבות, של ההתפרצות, של האקסטזה. היהדות היא דת בוגרת, מפוכחת. ההתקרבות אל הא-ל לעולם אינה דרך דבקות מיסטית, היא ציות לגבוה מכול. היא אינה התייחדות"

(עמנואל לוינס, ביוגרפיה, עמ' 133)

תניה רגב

תניה רגב בוגרת המכון לטוענות רבניות (טו"ר מוסמכת) ובית מורשה בירושלים, כותבת דוקטורט בתכנית ללימודי מגדר בנושא הלכות צניעות וכינון זהותן של נשים אורתודוקסיות. לימדה תנ"ך וגמרא בבית הספר פלך ושימשה כרמ"ית במדרשת הבנות בעין הנצי"ב.
Scroll To Top