Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility Skip to content

כ״ט בכסלו תשפ״ב | 03.12.21 | הדף היומי: תענית כא

להגדיש את הסאה בפסיקת הלכה – שבת קנ"ג

לימוד הדף היומי מזמן מפגשים עם אמרות כנף ומטבעות לשון שתקעו את יתדם בשפה העברית ומשמשים אותנו עד היום בשיחות החולין או בהזדמנויות מיוחדות יותר. אחת הדוגמאות המעניינות לכך היא הביטוי 'הגדיש את הסאה' – שלא זו בלבד שהוצא מהקשרו החז"לי ומציין כיום את ההיפך הגמור, אלא שהוא פותח צוהר לסוגיה מרתקת של חומרות והקלות וההיגיון המסתתר מאחוריהן.

המשנה בדף קנ"ג ע"א מתייחסת לאדם המהלך בדרך ולא הספיק להגיע ליעדו בטרם כניסת השבת: "מי שהחשיך בדרך – נותן כיסו לנכרי, ואם אין עמו נכרי – מניחו על החמור" – על פי האפשרות הראשונה במשנה ניתן לתת את הממון לאדם נכרי על מנת שיישא אותו – וליטול אותו בחזרה במוצאי השבת. בהמשך הדף שואלת הגמרא מהו הדין במקרה ואין למי לתת את הממון: "אין שם לא נכרי ולא חמור ולא חרש ולא שוטה ולא קטן, מאי? – אמר רבי יצחק: עוד אחרת היתה, ולא רצו חכמים לגלותה. מאי עוד אחרת היתה – מוליכו פחות פחות מארבע אמות". ישנה דרך אחרת להביא את הממון לרשותו של היחיד והיא להקפיד ללכת במקטעים הפחותים מארבע אמות על מנת שלא יגיע לטלטול החפץ ברשות הרבים יותר מאמת מידה זו. חכמים לא רצו לגלות את הפתרון מחשש שמא יבוא האדם לכדי חילול השבת. לעניינו חשובים דברי הגמרא בהמשך: "תניא, רבי אליעזר אומר: בו ביום גדשו סאה. רבי יהושע אומר: בו ביום מחקו סאה. תניא, משל דרבי אליעזר, למה הדבר דומה – לקופה מלאה קישואין ודילועין, אדם נותן לתוכה חרדל – והיא מחזקת. משל דרבי יהושע, למה הדבר דומה – לעריבה מלאה דבש, נותן לתוכה רימונים ואגוזים – והיא מקיאה" הביטוי 'בו ביום' הוא שם קוד להתכנסות חכמים בעלייתו של חנניה בן חזקיה, וגזירות י"ח דבר שהוכרעו לשיטת בית שמאי בהזדמנות זו. בכך סוגרת הגמרא מעגל עם הדפים הראשונים של המסכת המונים גזירות אלו – ועליהן אף הגזירה הבאה: "אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: אף מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי – בו ביום גזרו" (דף י"ז ע"ב).

כעת, משהובן ההקשר בו נאמרה המשנה – ברור גם מדוע החולקים לגבי ההתרחשות שהתחוללה 'בו ביום' הם רבי אליעזר ורבי יהושע, שניהם תלמידיו של רבי יוחנן בן זכאי – תנאים בני הדור השני, האחד ממשיך את האסכולה אליה השתייך רבו – היא אסכולת בית הלל (רבי יהושע) בעוד השני היה 'שמותי' ונטה אחרי בית שמאי (רבי אליעזר). מה אם כן חושבים השניים בנוגע להתכנסות בבית חנניה ולגזירות שבאו בעקבותיה? על פי רבי אליעזר חכמים 'גדשו את הסאה' – בניגוד גמור לימינו משמש ביטוי זה במסכת שבת לחיוב, כפי שמסביר רש"י: "אותו יום הרבו סייג לתורה במדה גדושה ויפה מדדו להרבות גדר בישראל" – הגדר מפניה הצילה גזירת 'נותן כיסו לנכרי' היא הולכת הממון 'פחות פחות מארבע אמות' שעשויה להביא לידי חילול שבת. על פי רבי יהושע "במדה מחוקה מדדו בו ביום, שהרבו לגזור יותר מדאי ואין יכולין לעמוד בגזירתם, ומתוך כך עוברין על דברי תורה…" רבי אליעזר, כמו גם רבי יהושע, מסתייעים במשל מקסים על מנת להסביר את עמדתם. על פי רבי אליעזר – הגזירות דומות לחרדל המתפזר בקופה מלאה בקישואים ודלעת – ויש לו מקום "והוסיפו דבר המתקיים" – כך על פי רש"י. הדוגמה של רבי יהושע הפוכה – הוא מדמה את הגזירה לרימונים ואגוזים שהוכנסו לעריבה מלאה בדבש – ודחקו אותו החוצה "והיא מקיאה' אותו. מעניין לראות כי פירושם של בעלי התוספות נוקט בגישה שונה בתכלית. להבנתם, רבי אליעזר כמו גם רבי יהושע סברו כי הגזירות היו ראויות וטובות "שניהם לשבח", כיצד אם כן ניתן להסביר את דבריו של רבי יהושע ואת המשל שבצדם? זה הסברם של בעלי התוספות: "ר' יהושע אומר בו ביום מחקו סאה כו' נותן לתוכה אגוזים ורמונים והיא מקיאה – כמו כן קודם שגזרו על נתינת כיס לנכרי היו מותרין להוליכו פחות פחות מד' אמות מתוך כך אתי לאיתויי ד' אמות, כעריבה שהיתה מקיאה עד שהסירו האגוזים והרמונים ואחר שהסירו האגוזים והרמונים שוב לא הקיאה יותר כך כשגזרו ליתן כיסו לנכרי אסרו נמי להוליך פחות פחות מד' אמות". העריבה המקיאה מציינת את המצב קודם הגזירה בעת שהיו מוליכים את הממון פחות מארבע אמות והיה חשש גדול לטלטול בשבת. כעת משהוצאו האגוזים והרימונים נותרה העריבה עם דבש בלבד ושמירת השבת הפכה למזוקקת אף היא.

על פי הסברו של רש"י מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע חושפת את הפער בעמדתם העקרונית בנוגע להוספת גדרים וחומרות. אלה, על פי רבי אליעזר, מחזקים את שמירת המצוות. לעומתו סבור רבי יהושע כי החמרה עשויה לגרום דווקא לריבוי עבירות שכן חכמים יאבדו את הציבור שלא יעמוד בהקפדה היתירה שנגזרה עליו. המתח שבין ההרפיה ובין ההחמרה מלווה כל פוסק, ובמידה דומה כל הורה וכל מחנך, שעה שהגבול בין עמדת רבי אליעזר ועמדתו של רבי יהושע עדין ופעמים רבות מטושטש. מחלוקת זו הייתה רלוונטית בימי התנאים – והיא רלוונטית לא פחות גם כיום. אחד הפוסקים שהרבה להתייחס לכך הוא הרב עובדיה יוסף. בשו"תים הרבים שחיבר מופיע הביטוי "גדש סאה להחמיר" עשרות פעמים, ומשמש את הרב עובדיה על מנת לחלוק על מי שהפריז על המידה ונקט בשיטת 'כל המחמיר תבוא עליו ברכה'. הרב עובדיה החזיק בגישה אחרת, אותה הוא ציין מפורשות בטקס הסמכת רבנים: "רק למי שלומד תורה כראוי יהיה כוח להתיר כשההלכה אכן מתירה, זהו כוחא דהיתרא עדיף". קל לאסור, קשה להתיר – אבל במקרים בהם ההלכה מאפשרת, כך על פי הרב עובדיה, יש לדייק ולדקדק ולהקל במידת האפשר. פניו של רבי יהושע אל הציבור – האם יוכל לעמוד בגדרים והחמרות, פניו של הרב עובדיה אל הפוסקים – האם בקיאותם בהלכה מזמנת לידיהם את השימוש בכוחו של ההיתר, אצל שניהם גם יחד אנחנו מוצאים בשורה מרעננת החולקת על ההבנה כי ההחמרה והקפדת היתר עדיפות.

תניה רגב

תניה רגב בוגרת המכון לטוענות רבניות (טו"ר מוסמכת) ובית מורשה בירושלים, כותבת דוקטורט בתכנית ללימודי מגדר בנושא הלכות צניעות וכינון זהותן של נשים אורתודוקסיות. לימדה תנ"ך וגמרא בבית הספר פלך ושימשה כרמ"ית במדרשת הבנות בעין הנצי"ב.
Scroll To Top