Skip to content

“שתים שהן ארבע” – בין האתי לאסתטי

“שתים שהן ארבע” – בין האתי לאסתטי.

המשנה הפותחת את מסכת שבת נשמעת כמו חידה: “יציאות השבת: שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ”. כך, אנחנו קופצות ראש לתוך המים הסוערים של המסכת, מבלי שהבנו מהם איסורי השבת ואילו רשויות ישנן, שלא לדבר על נושאים עקרוניים יותר כמו מטרתה של השבת, או היבטיה החברתיים והדתיים. הניסוח איננו מקרי. באותו האופן בדיוק מתחילות מסכת שבועות ומסכת נגעים המצוטטות מיד בתחילת הפרק בגמרא: “תנן התם שבועות שתים שהן ארבע, ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע, מראות נגעים שנים שהן ארבעה, יציאות השבת שתים שהן ארבע”. מה משמעות הניסוח הזה, שהוא סתום עבור כל מי שאיננה מחזיקה בראש את כללי היסוד של מסכת שבת?

אפשרות אחת להסבר היא שמדובר בהצצה לשכבות הגיאולוגיות של המשניות הראשונות, שנלמדו בעל פה, ונשנו וחזרו ונשנו בבתי המדרש הקדומים. הלכות שצורפו יחד וסודרו על בסיס לשוני (כמו במקרה שלנו), על פי שם הדובר, ביטויי לשון או כללים הלכתיים. ההלכות העתיקות הללו, שהפכו למשניות, משוקעות במסכתות שאמורות להיות מסדרות באופן שיטתי, אך למעשה מניחות בפנינו את תהליך ההתגבשות של התורה שבעל-פה. ישנה אפשרות נוספת להבנת ניסוח המשנה, המציעה להתנתק מהמתודה הלמדנית התובעת שיטה ועקביות, ולהאזין למשנה כפי שמאזינים לשירה.

המלחין אנדרה היידו, חתן פרס ישראל שהלך לעולמו בשנת 2016, מספר על המפגש הראשון שלו עם עולם היהדות בכלל, ולשון המשנה בפרט: “הדבר התחיל יום אחד ברומא, כשעסקתי בכתיבת מוסיקה לסרט. היה לי שם חבר דתי, שהיה עורך הסרט  ובזמנו הפנוי הוא ישב ולמד. רציתי לברר מה הוא לומד, והוא תרגם לי לצרפתית את המשנה : “ארבעה אבות נזיקין – השור , הבור , המבעה וההבער “. הרגשתי שיש במשנה מצד אחד, מושגים גדולים ומשפטים רעיוניים, ויש גם חרוז פשוט בין השור והבור ובין המבעה וההבער. מצד אחד זה כמעט שיר סימטרי, ומצד שני – כפי שהוא הסביר לי אחר כך – זו מערכת משפטית מסודרת”. היידו ביקש ללמוד משניות, והתחיל במשנה הפותחת של מסכת ברכות:  “הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו – יצא, רבי יוסי אומר: לא יצא. קרא ולא דקדק באותיותיה – ר ‘ יוסי אומר: יצא, ר ‘ יהודה אומר: לא יצא. הקורא למפרע – לא יצא. קרא וטעה – יחזור למקום שטעה”. מן ההתחלה התייחס היידו אל המשניות כאל שירה ולא כאל קורפוס הלכתי בלבד. לדבריו: “אני חשתי, שאם הכוונה היא רק ללמד הלכה – זה לא צריך להיות בנוי בצורה כזאת “. לימים חזר היידו בתשובה ואף הלחין חלק מן המשניות. ואכן, המשנה הראשונה של מסכת שבת, אך גם השורות הראשונות של הגמרא מתנגנות כמו שירה – שתיים שהן ארבע…

מה שמרגש באפשרות של קריאת המשניות כשירה הוא החיבור בין ההלכתי והאמנותי, או אם תרצו, ביו האתי והאסתטי. מדובר בשתי תנועות נפש שונות לחלוטין. האמנות – מבקשת לאתגר את הגבולות, מרשה לעצמה לשאול שאלות הנותרות ללא תשובה ומבקשת לקחת אותנו למחוזות של הערעור ופריעת הסדר. ה’אתי’ – המעשה הראוי מן הבחינה המוסרית, צועד בדיוק בכיוון הפוך: ככל קובץ חוקי, אף ההלכה מבקשת להגדיר את המותר והאסור, הטמא והטהור או המקודש והמחולל. ארגז הכלים שלה, הכולל זמנים ומידות, שונה לחלוטין מהמתודות בהן מחזיק האומן, ומטרתה להניח תשתית חד משמעית לאופני ההתנהגות של האדם הדתי. שתי תנועות הנפש הללו, השירה וההלכה, נוצקו יחד ביצירה התנאית, ושיכללו את המפגש ביניהן ביצירה התלמודית שהאגדה וההלכה משמשות בה בערבוביא ומשלימות האחת את חברתה. חיבור זה, בין האתיקה והאסתטיקה, היא אחת מהתכונות המופלאות של הטקסטים החז”ליים המאפשרות לנו לשוב וללמוד אותן אלפי שנים לאחר שבאו לעולם.

תניה רגב

תניה רגב

תניה רגב בוגרת המכון לטוענות רבניות (טו"ר מוסמכת) ובית מורשה בירושלים, כותבת דוקטורט בתכנית ללימודי מגדר בנושא הלכות צניעות וכינון זהותן של נשים אורתודוקסיות. לימדה תנ"ך וגמרא בבית הספר פלך ושימשה כרמ"ית במדרשת הבנות בעין הנצי"ב. כיום עובדת בעמותת יסודות - המרכז לליבון ענייני תורה מדינה.

More Ways to Learn with Hadran

Scroll To Top