חיוב נשים בקרבן הפסח הוא הזדמנות מצוינת לצלול לעומק סוגיית מעמד האישה בהשקפתם של תנאים ואמוראים, צלילה שיש בה בונוסים: פירוק ההנחה כי חז"ל דברו בקול אחד והיכרות עם מנעד העמדות בנוגע לסוגיה זו.
הגמרא בפסחים צ"א ע"ב מביאה את מחלוקתם של שלושת תלמידי רבי עקיבא – הם רבי יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון, שחיו אמנם אחרי חורבן הבית אולם חלקו בעניין ההלכות הקשורות במקדש והנוגעות לחיובן של נשים בקרבן הפסח. רבי שמעון בר יוחאי סבור כי רמת החיוב נמוכה מאוד, לכן נשים מצטרפות לחבורת גברים בפסח ראשון ואינן חייבות בפסח שני. מנגד, סבור רבי יוסי כי בשני המועדים נשים ראויות שיישחט הפסח אפילו עבורן בלבד ואין הן נזקקות להסתפח לאחרים. עמדת ביניים היא גישתו של רבי יהודה הסבור כי בפסח ראשון נשים עומדות בפני עצמן ואילו בפסח שני עליהן להימנות על קבוצת גברים על מנת לצאת ידי חובת הבאת הקרבן ואכילתו. המעיינות בסוגיה תיווכחנה שהמחלוקת מבוסס, על מדרשי ההלכה לפסוקים המצוטטים משמות י"ב ומבמדבר ט', אולם הטעם עצמו לחיוב או לפטור של נשים מן הקרבן איננו מובא במסכת פסחים או במדרשי ההלכה (בפסיקתא זוטרא לשמות או בספרי לבמדבר). יחד עם זאת קריאה מדוקדקת במקורות חז"ל מעלה גישות שונות בכל הנוגע למהותן של נשים, ומכאן להלכות קרבן הפסח הנוגעות להן. הנה דוגמה אחת מפורטת:
האם נשים אחראיות מספיק על מנת לייצר חבורות עצמאיות?
בדף צ"א ע"א מנגידה הסוגיה בין עמדת רבי יהודה כי "אין שוחטין את הפסח על היחיד", למימרא נוספת שלו: "אשה בראשון – שוחטין עליה בפני עצמה, ובשני עושין אותה טפילה לאחרים". על מנת ליישב את הסתירה מתקנת הסוגיא את הציטוט של רבי יהודה ומסבירה כי כוונתו היתה שנשים יכולות לשחוט עבור עצמן, קרי – להתכנס סביב חבורה נפרדת. כאן ממשיכה הגמרא ומקשה:
"והתנן: אין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים. מאי לאו – נשים לחודייהו, ועבדים לחודייהו, וקטנים לחודייהו? – אמר ליה: לא, נשים ועבדים וקטנים. נשים ועבדים – משום תפלות, קטנים ועבדים – משום פריצותא".
כאן מסתיים הדיון בבבלי. נשים אינן יכולות להצטרף לעבדים משום 'תפלות' – מונח השולח אותנו למשנה מוכרת ממסכת סוטה העוסקת בזכות התולה לאישה השותה את מי המרים המאררים: "רבי אליעזר אומר כל המלמד בתו תורה כאילו לומדה תפלות" (סוטה פ"ג מ"ד). אם כך 'תפלות' הינה השוא ודברי ההבל" כפירושו של הרמב"ם על המשנה, או החשש מפני עבירה, כפי שמפרש רש"י בפסחים. המקבילה בירושלמי מוסיפה את הסברו הבא של בר קפרא לאיסור על נשים ועבדים להתלכד לחבורה אחת:
"תני אין עושין חבורה נשים ועבדים וקטנים מפני שהן מרבין בתיפלה. תני בר קפרא שלא יביאו את הקדשים לידי ביזיון" (מסכת פסחים פרק ח הלכה ז').
החשש בחבורה של נשים ועבדים אם כן היא הדאגה כי קרבן הפסח יבוזה – לא יטופל כראוי לו. אך מהו הדין לגבי חבורה שהינה על טהרת הנשים בלבד? על פי פירושו של הרב דוד פרנקל ('שיירי קרבן') ההכרעה בשאלה זו קשורה במחלוקת שהובאה בירושלמי:
"תני בר קפרא שלא יביאו את הקדשים לידי בזיון. ואיכא בינייהו דלמאן דאמר מפני שהן מרבין בתיפלה עושין חבורה שכולה נשים או עבדים או קטנים ולמאן דאמר משום בזיון אפילו חבורה לעצמן אין עושין אותן".
לענייננו, עמדות התנאים המובאות בירושלמי חושפות מחלוקת עומק בנוגע ליכולתן של נשים להיאסף לחבורה עצמאית בערב הפסח. לדעתו של בר קפרא נשים אינן בקיאות דיין על מנת להתנהל באופן זה, ולפיכך לעולם תזדקקנה להסתפח על חבורה גברית. זאת, בניגוד למשתמע מהעמדה הסבורה כי הבעיה מתעוררת בחיבור ביניהם ובין העבדים בלבד. להלכה, מובאת ברמב"ם העמדה המאפשרת לנשים לעשות חבורה העומדת בפני עצמה:
"אין עושין חבורה נשים ועבדים או קטנים ועבדים מפני שלא תהיה קלות ראש ביניהן, אבל עושים חבורה כלם נשים אפילו בפסח שני". (רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ב)
עמדות נוספות של חז"ל ביחס למהותן של נשים מבצבצות מבין הסוגיות השונות במסכת פסחים. אין כאן מקום להאריך, אך אפשר להזכיר על קצה המזלג את השאלות הבאות: האם נשים נאמנות דיין על מנת להעיד על ביעור חמץ? (דף ד' ע"א), האם נשים הן 'אישיות כלכלית' עצמאית? מכאן נגזרת המחלוקת בדבר יכולתן לבחור באם להצטרף לקרבן הפסח של אביהן או של בעליהן (דף פ"ח ע"א), ולבסוף, חיובן בפסח שני: עד כמה נשים נחשבות חלק מה 'עדה' – הן בכל הקשור לשותפותן בנס הגאולה ממצרים, והן בכל הקשור למעמדן כחברות שוות בעם ישראל (דף צ"ג ע"א).
מחלוקת רבי יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון יונקת מהפרשנות לפסוקי התורה, אך אינה חושפת את הקלפים בנוגע לעמדות התשתית של כל אחד מן התנאים. לכאורה מדובר ב'גזירת הכתוב', ברם, הרחבת היריעה לסוגיות נוספות במסכת פסחים מלמדת על מגוון גישות חז"ליות בנוגע לכישוריהן של נשים או בנוגע לשותפות שלהן בעם ישראל.
