המילים 'אין לו תקנה' ו'אין לו טהרה עולמית', המופיעות בדף ס"א ע"ב, מנוגדות לתנועת נפש מאוד מאוד עמוקה ביהדות המניחה שכמעט הכל בר ריפוי: שתמיד ניתן לתקן, לשפר, לטייב או להתקדם. ביטויים אלה נאמרים ביחס לשני אנשים שונים – האחד הוא הנזיר ה'ממורט' שאין לו שערות לגלח ולהקריב בתום ימי נזירותו, השני הוא המצורע חסר הבהונות המבקש להיטהר באמצעות דם הקרבן ולשוב למחנה. על פי חלק מן הדעות הנזיר והמצורע הללו אינם יכולים להשלים את הטקס החותם תקופה משמעותית בחייהם והמאפשר להם לשוב לימי השגרה, וכאן עשויה להתעורר תחושה של חוסר הוגנות הכרוכה במגבלות הגוף שאינן נענות לרצונותיה של הרוח.
צמד הביטויים 'אין לו תקנה' ו'אין לו טהרה עולמית' מופיעים בהקשרים נוספים במקורות חז"ל, אולם בהם אין מדובר בבני אדם אלא בכלים ובבעלי חיים. ההקשר הראשון מופיע בדף הנידון במסכת יומא ועוסק בקרבן:
"אמר רבי יוחנן: אשם מצורע ששחטו שלא לשמו – באנו למחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון.
רבי מאיר דאמר יביא אחר ויתחיל בתחילה – הכא נמי יביא אחר וישחוט.
ולרבי אלעזר ורבי שמעון שאומרים ממקום שפסק משם הוא מתחיל – הכא אין לו תקנה".
המימרא של רבי יוחנן מופיעה לאחר המשנה הדנה בפעולות הכפרה שלא הגיעו לכלל גמר: האם יש להתחיל אותן מחדש או שניתן להמשיך ממקום שבו הפסיק הכהן הגדול. אלא שבניגוד לעבודת הכהן ביום הכיפורים, בקרבן אשם שנפסל אין אפשרות להביא אחר תחתיו, שכן בעניין המצורע נאמר מפורשות "כבש אחד" (ויקרא י"ד כ"א). לשיטת רבי מאיר אין באשם שנפסל ולא כלום, ולכן ניתן להביא אחר תחתיו, לעומתו סבורים רבי אלעזר ורבי שמעון כי גם בפעולה חלקית יש ממש ולכן "אין לו תקנה".
ההקשר השני מופיע במספר מקומות בש"ס ונוגע לכלי שנטמא. לשם הדוגמה ניתן לצטט ממסכת עבודה זרה העוסקת בכלי שהחזיק יין נסך שנבלע בו:
"אמר רבי יוסנא אמר רבי אמי: כלי נתר אין לו טהרה עולמית. מאי כלי נתר? אמר רבי יוסי בר אבין: כלי מחפורת של צריף" (רש"י: "קרקע שחופרין משם צריף") (עבודה זרה ל"ג ע"ב).
בשולחן ערוך נפרט הביטוי 'אין לו טהרה עולמית' להלכות הבאות:
"ואין להם טהרה עולמית, אפילו ביישון י"ב חדש, ואפילו באין מכניסין בהם לקיום, ואפי' היה תחלת תשמישן ביד ישראל" (יורה דעה הלכות יין נסך סימן קלה סעיף ה)
הווה אומר – הכלי שוכב כאבן שאין לה הופכין. בדומה לכך – גם הקרבן איננו יכול לשמש עוד בעבודת הקודש ויש להביא אחר תחתיו (לשיטת רבי מאיר), מה שנראה קל וראוי לגבי חפצים ובעלי חיים הופך להיות מורכב הרבה יותר בנוגע לבני אדם: כיצד ניתן להניח לנזיר שסיים את ימי נדרו לא להשלים את טקס גילוח השיער, ולחלופין כיצד ניתן להשאיר את המצורע עומד בטומאתו מבלי שתהיה לו היכולת להיטהר?
שני המקרים הנידונים, הנזיר הממורט והמצורע קטוע הבהונות, נתונים במחלוקת:
"… נזיר ממורט, בית שמאי אומרים: צריך העברת תער, ובית הלל אומרים: אין צריך העברת תער.
ואמר רבי אבינא: כשאומרים בית שמאי צריך – צריך ואין לו תקנה
ופליגא דרבי פדת, דאמר רבי פדת: בית שמאי ורבי אלעזר אמרו דבר אחד. בית שמאי – הא דאמרן, רבי אלעזר – (דתניא): אין לו בוהן יד ובוהן רגל – אין לו טהרה עולמית, רבי אלעזר אומר: נותן על מקומו ויוצא. רבי שמעון אומר: אם נתן על של שמאל – יצא".
הסוגיא, הקושרת בין גישתם של בית שמאי ועמדתו של רבי אלעזר, מניחה כי לחלק מן הדעות אין תקנה לנזיר ואין טהרה עולמית למצורע. אמנם הדברים לא נקבעו כך להלכה, אולם כדאי רגע להתעכב על עמדה זו שבמובן מסוים מזהה בין דין בני האדם ובין דין החפצים ובעלי החיים, אלא גם אלה נתונים בחומריותם הכולאת אותם במצב שבלתי ניתן להיחלץ ממנו. בכל הקשור לכלי ולקרבן – הרי שיש להם תחליף, אך בוודאי ובוודאי שאין לומר כך לגבי אנשים. ועדיין, יש צד משותף בין שניהם הקשור למוגבלות החומר או הגוף. עמדת הקצה המיוצגת בסוגיא בשם בית שמאי היא תזכורת לכך שחיי בני האדם אינם מתקיימים רק במחוזות הרוח או הנפש. במובן מסוים 'אין לו תקנה' או 'אין לו טהרה עולמית' מסמנים את ניצחון הגוף על הנשמה, במובנים אחרים זו יכולה להיות קריאת כיוון שמייצרת איזון שונה בין השניים, לא עוד תודעה המנותקת מן הגופניות וסבורה שהיא יכולה לה בכל עת, אלא הבנה שאחרי ככלות הכל האדם נוצר הן מעפר האדמה והן מרוח החיים שנפח הקב"ה באפיו. שני יסודות אלו משמשים בנו יחד, לעיתים בהרמוניה, פעמים אחרות בהתנגשות, יש שגוברת הרוח ויש שידה של הגופניות על העליונה.
