‏”תינוק שנשבה” – הרווח והמחיר.‏ שבת ס”ח ע”ב.‏

אלף שנוות אור מבדילות בין המונח ‘תינוק שנשבה’ במובנו התלמודי ובין השימוש שאנו עושים בו כיום. אצל חז”ל תינוק שנשבה הוא כפשוטו ממש – “בין הגויים”. מדובר היה במקרים ספורים של ילדים בודדים שגדלו בסביבה לא יהודית מבלי להכיר את ההלכות המחייבות. ההתייחסות של חז”ל לאותם תינוקות לעולם עומדת בזיקה להלכה מסוימת ולא באופן כוללני, כך למשל במסכת שבת – בכל הקשור לאיסורי השבת, כך גם במסכת כריתות (ג ע”ב) העוסקת בעבודת כוכבים. כיצד אם כך קיבל המושג את התפקיד בו הוא משמש בימנו – ציון היחס לציבור שלם שאיננו שומר מצוות – זה המהווה למעשה את חלקו הארי של העם היהודי? – ויתירה מכך, מה המחיר שאנחנו משלמים, כחברה, על היחס לפלח כה גדול מהציבור כ’תינוקות שנשבו’? הנה כמה נקודות ציון חשובות בגלגוליו של המונח:

הראשון שעקר את הביטוי מהקשרו הפרטי והחיל אותו על קבוצה שלמה הנמנעת מלקיים את כלל המצוות היה הרמב”ם. מדובר היה ביחסו אל הקהילות הקראיות שערערו על סמכותם של חז”ל כפוסקי ההלכה והיו בעלי השפעה מרחיקת לכת על מי שכונו ה’רבניים’ – היהדות הנורמטיבית לצורך העניין. הרמב”ם איננו מכריז מלחמת חורמה על קבוצה זו, ההיפך הוא הנכון, הוא קורא “למשכם בדרכי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה”. הבסיס לכך הוא הגדרתם כתינוקות שנשבו: “אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואע”פ ששמע אח”כ שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם”  (משנה תורה הלכות ממרים ג’ ג’). גמישותו של הרמב”ם לנוכח הצרכים החברתיים ואולי גם הפוליטיים של ימיו, נפלה לידיהם של פוסקי המאה התשע-עשרה כפרי בשל. אלה התמודדו עם תופעת החילון שהייתה רחבה וגורפת באופן שהאנושות, כמו גם העולם היהודי, לא הכירו קודם לכן. הראשון שהעז להסתייע ברעיון התינוק שנשבה על מנת להורות על היחס הראוי ליהודים שאינן שומרי מצוות היה רבי יעקב עטלינגר, ממנהיגיה הבולטים של יהדות גרמניה. לדבריו: “לפושעי ישראל שבזמנינו לא ידענא מה אדון בהם אחר שבעוונותינו הרבים  פשתה הבהרת לרוב, עד שברובם חלול שבת נעשה כהיתר, אם לא יש להם דין אומר מותר , שרק קרוב למזיד הוא …. ומה גם בבניהם אשר קמו תחתיהן, אשר לא ידעו ולא שמעו דיני שבת שדומין ממש לצדוקין, דלא נחשבו כמומרים, אף על פי  שמחללין שבת, מפני שמעשה אבותיהן בידיהם, והם כתינוק שנשבה לבין עובדי כוכבים  … ” (שו”ת בני ציון החדשות סימן כ”ג).  הרב עטלינגר סלל את הדרך לפוסקים רבים וטובים שבאו בעקבותיו ולמעשה ‘הצילו’ אותנו מהוראות הלכתיות מחמירות ביותר הנוגעות להתנהגות כלפי אפיקורסים. מן הראוי לציין שהיו גם מי שחלקו על היחס המקל, לכאורה, של הרב עטלינגר – כך לדוגמה הרב יוסף קפאח, דמות בולטת ומובילה בין רבני המאה העשרים בארץ.

אין ספק שעם ישראל הרוויח הרבה מהשימוש בפרדיגמת ה’תינוק שנשבה’ על מנת להמשיך ולחיות יחד: יהודים שומרי תורה ומצוות ויהודים שאינם כאלה. אלא שלצד הרווח יש לתת את הדעת גם על ההפסד. במאמרו ‘לקראת ציונות דתית אחרת’ (דעות 29 ) קובל יוסק’ה אחיטוב, איש הקיבוץ הדתי, על הארעיות שיש במונח ‘תינוק שנשבה’, על היחס אל החילוניות כאל תופעה שהיום היא כאן ומחר איננה, ושממילא איננה מייצרת צורך להגדיר סדירויות ארוכות טווח למערכות היחסים בין החילוניים והדתיים במדינה. לטענתו: “בחברה רב תרבותית הבנויה ערכית ומוסרית על כיבוד ה”אחר” קשה להמשיך ולהחזיק ב”תינוק שנשבה” כגדר הלכתי שנועד להרחיב את אפשרויות שיתוף הפעולה אתו, ומיניה וביה גם להגדיר באמצעותו את מהותו ואת טיבו”.

האם המונח ‘תינוק שנשבה’ הוא כלי עבודה מיטיב בכל הקשור לחיבור בין דתיים וחילוניים? כדרכן של דילמות אין כאן תשובה מנצחת. המעוניינים להמשיך להסתייע במונח יצטרכו לחשוב כיצד לנתק בין הפסיקה הפורמאלית ובין היחס המהותי כלפי יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות. המעוניינים להיפרד לשלום ממונח זה ייאלצו לספק דרכים אחריות שתימנענה נתק בלתי נסבל בין שני החלקים בעם ישראל.