Skip to content

מתי חלה חובת תוכחה? – גפת 9

בעזרת ה'

היום בדף מידת הדין מקטרגת ואומרת: אין הבדל בין צדיקים לרשעים! צדיקים? היה בידם למחות ולא מיחו! מצוות תוכחה דורשת מאיתנו אחריות שקשה מאוד לעמוד בה! האם תמיד חייבים להוכיח? האם בכל מחיר? הצטרפו לרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) ללימוד גפת – גמרא, פירוש. נלמד יחד דיון מרתק של תוספות בסוגיה זו. תוספות בדף היומי מבית דרישה

מסכת שבת דף נה ע"א

המשנה בדף נד ממשיכה לעסוק באופנים בהם מותר ואסור לבהמתו של האדם לצאת בשבת מעבר לתחום. בסיום המשנה מסופר על פרתו של רבי אלעזר בן עזריה שהתנהגה לא על פי ההלכה ויצאה עם רצועה:

פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים.

הגמרא דורשת שלא מדובר היה על פרתו של רבי אלעזר בן עזריה עצמו אלא על פרה של שכנה שלו, אך כיוון שרבי אלעזר בן עזריה בחר לא למחות בשכנה על מעשיה – בחרה המשנה לקרוא למעשה על שמו של רבי אלעזר..

אגב, מעניין שהסיבה שגורמת לסוגיה לתאר את הסיפור כך איננה השאלה כיצד יכול להיות שתנא חשוב כמו אלעזר בן עזריה נהג שלא כדין, אלא שאלה טכנית: רב מתאר שהעדר של רבי אלעזר היה גדול כל כך שבכל שנה היה צריך לתת למעשר בהמה 12,000 בהמות ואם כך קשה כיצד המשנה מתארת מעשה של פרה יחידה של רבי אלעזר בן עזריה..

ההכרעה של המשנה להפיל את האחריות על מעשה שכנתו של רבי אלעזר על רבי אלעזר עצמו טומנת בחובה את חובת תוכחה הקיימת על מי שרואה אדם שאיינו נוהג כשורה. ומכאן מתגלגלת הגמרא לדיון בעניין זה.

בדף נה מביאה הסוגיה דו שיח בין רבי זירא לרבי סימון ובו דורש רבי זירא מרבי סימון להוכיח את ראשי הגלות שלא נהגו כדין. רבי סימון עונה לו שהוא בוחר לשתוק בגלל שגם אם יוכיח  – לא יקשיבו לתוכחה שלו. בתגובה אומר לו רבי זירא שבכל זאת עליו להוכיח אותם, והוא מגבה את דבריו במדרש הבא:

דאמר רבי אחא ברבי חנינא: מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה, דכתיב "ויאמר ה' אליו עבר בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה" וגו'. אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: רבונו של עולם, היה בידם למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם – לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: רבונו של עולם, אם לפניך גלוי – להם מי גלוי?"

המדרש מתאר דו שיח בין הקב"ה לבין מידת הדין שיסודו בפסוקים בספר יחזקאל מזמן חורבן הבית. הקב"ה מבקש להבדיל בין צדיקים לרשעים ומידת הדין טוענת כנגדו שגם הצדיקים אינם צדיקים שכן היו צריכים למחות ביד הרשעים ולא עשו זאת. הקב"ה מבקש להצדיק את אי התוכחה של הצדיקים ואומר שגלוי לפניו שגם אם היו מוכיחים את הרשעים הם לא היו מקשיבים להם. מידת הדין ממשיכה ומתעקשת שאמנם לקב"ה זה גלוי וידוע אך הצדיקים לא יכלו לדעת זאת, ועל כן היו צריכים למחות וכיוון שלא עשו זאת גם הם צריכים ללקות.

תוספות בד"ה "אף על גב" מתייחס לדו שיח שבין רבי זירא לרבי סימון ומצויים בו יסודות חשובים בדיני תוכחה ובמגבלות המפגש האנושי.

בלימוד ראשונים לפעמים השלב הראשוני בעבודה היא לנסות לזהות מה השאלה שהטרידה את הראשון שהביאה אותו לפרש באופן מסוים את הסוגיה. כמו במקרה שלנו, לא תמיד השאלה חשופה ואז צריך לנסות ולנתח ולנסח לבד מה הקושיה שהובילה לפרשנות המסוימת.

היינו היכא דספק אי מקבלי כדאמר בסמוך לפניהם מי גלוי אבל היכא דודאי לא מקבלי הנח להם מוטב שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין

בפשט הדברים טוען רבי זירא שלמרות שרבי סימון בטוח ומשוכנע שגם אם יוכיח את בית ראשי הגולה על מעשיהם הם לא יקשיבו לו – עדיין מוטלת עליו חובת תוכחה: "אף על גב דלא מקבלי – לוכחינהו מר". מבחינה למדנית היינו מגדירות את חובת התוכחה כחובה שהמוקד שלה מצוי במוכיח שלא יכול לשתוק אל מול חטאים הנעשים, כאשר שאלת ההשפעה של התוכחה על האדם שאליו התוכחה מופנית היא בעלת משקל פחות יותר. ביסוס להבנה זו ניתן אולי למצוא בעובדה שעל פי הסבר הגמרא, המשנה תיארה את הפרה שנהגה שלא כדין כפרתו של רבי אלעזר בגלל שלא קיים את מצוות תוכחה, ואין שם שום רמז מי היתה השכנה והאם תוכחה היתה פועלת ומשפיעה עליה.

תוספות פותחים באוקימתא לדברי רבי זירא וטוענים שהסיבה שדרש רבי זירא מרבי סימון להוכיח את אנשי ראשי הגולה היא בגלל שאל מול רבי סימון שטוען שלא יקשיבו לתוכחה שלו, אומר לו רבי זירא שאין לו וודאות בכך וכל עוד יש ספק אולי ישמעו בכל זאת את התוכחה חייבים לנסות ולהתאמץ למחות ולהחזיר את החוטאים בתשובה. הקריאה של תוספות הופכת את הוויכוח של רבי זירא ורבי סימון להיות וויכוח מסוג אחר: לא וויכוח למדני האם גם כאשר ברור שהחוטאים לא יקשיבו לתוכחה יש חובה להוכיח אותם, כלומר האם עיקר התוכחה היא אמירה שיהודי לא יכול לעבור בשתיקה כאשר רואה יהודים חוטאים או שעיקר התוכחה היא אמירה שכל עוד יש סיכוי להשפיע, מוטלת על כל יהודי החובה להוכיח ולנסות במילותיו לגרום להם להפסיק לחטוא ולעשות תשובה.

על פי האוקימתא של תוספות הוויכוח בין רבי סימון לרבי זירא הוא וויכוח בשאלה עמוקה יותר: האם כאשר אנחנו רואות אדם שחוטא ועל פי מעשיו, התנהגותו ואולי אפילו דיבוריו נראה לנו שאין סיכוי שיקשיב לתוכחה ויחזור בתשובה: האם עדיין אנחנו צריכות להטיל ספק במה שאנחנו רואות ושומעות ולבנות אמון שאולי למרות הכל – הדברים שלנו יעשו משהו, יטלטלו את החוטא ויגרמו לו לשנות את מעשיו.. גם רבי סימון וגם רבי זירא סוברים שמוקד התוכחה הוא האדם שאליו התוכחה מופנית, אך בעוד רבי סימון סובר שכאשר אני רואה אדם שחוטא באופן חריף  – אין טעם להוכיח אותו שכן אין לו אמון שהמילים יכולות להשפיע ולגרום לשינוי, רבי זירא סובר שכל עוד יש ספק ואפילו קל שבקלים עדיין יש להוכיח את החוטא.

תפיסתו של רבי זירא משמעותית מאד שכן היא מזכירה לנו כל הזמן שהיכולת שלנו להכיר עד הסוף ולפרש את עולמו הפנימי של אדם שנמצא על ידינו, אך הוא לא אנחנו – היא מוגבלת מאד. גם כאשר נראה שאין סיכוי שיעשה תשובה, עלינו להטיל בכך ספק ולהשאיר פתח של אי וודאות.. אי הוודאות הזו יוצרת גם אמון גדול בכוחה של תשובה וגם אמון גדול ביכולת של מילים ושיח לגרום שינוי אצל אדם אחר..

תוספות מבססים את האוקימתא הזו על המדרש שמביא רבי זירא כחיזוק לדבריו שכן במדרש אומרת מידת הדין לקב"ה שאצלו גלוי וידוע שהחוטאים לא היו מקשיבים לתוכחת הצדיקים, אך אצל בני אדםן תמיד הספק קיים ולא גלוי וידוע לפנינו כלום..

מה הוביל את תוספות לפרשנות המעניינת הזו? היה אפשר לנסח את הטרדה באזורים הפסיכולוגיים כמו קושי עם הנחה שיש מישהו שאין סיכוי שיעשה תשובה וכן הלאה.. אך נראה שתוספות הוטרד, כדרכו המתודולוגית, מסתירה שעולה בין הגמרא הזו לגמרות אחרות במידה ונבין את הסוגיה כפשטה.

כך ממשיך תוספות ואומר:

כדאמרינן בהמביא כדי יין (ביצה דף ל. ושם) ובפרק שואל (לקמן דף קמח:) גבי תוספת יוה"כ.

תוספות שולח אותנו לסוגיה במסכת ביצה ולמקבילה שלה בהמשך מסכת שבת שעיון קצר בה יעזור לנו להבין מה השאלה שהטרידה את תוספות והובילה אותו לפרשנות שלו בדברי רבי זירא. הגמרא במסכת ביצה אומרת כך:

אמר ליה רבא בר רב חנין לאביי: תנן, אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין, והאידנא דקא חזינן דעבדן הכי, ולא אמרינן להו ולא מידי? – אמר ליה: ולטעמך, הא דאמר רבה לא ליתיב איניש אפומא דלחיא דלמא מגנדר ליה חפץ ואתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים, והא הני נשי דשקלן חצבייהו ואזלן ויתבן אפומא דמבואה, ולא אמרינן להו ולא מידי?

אלא, הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. הכא נמי – הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. והני מילי – בדרבנן, אבל בדאורייתא – לא.

ולא היא, לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי, דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא, ואכלי ושתו עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי.

הגמרא מתארת מספר התנהגויות של בני אדם שאינם תואמות את ההלכה ומתארת שחכמים ראו זאת ולא אמרו דבר.. הסוגיה מכריעה שחכמים נהגו בצדק כששתקו כיוון ש"הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין". הנחת העבודה של משפט זה היא שכאשר יש חוטא שנראה שלא יקשיב לתוכחה מוטב לשתוק ולא להוכיח אותו כדי שימשיך לחטוא כשוגג ולא כמזיד. הגמרא מתעקשת להכיל את העקרון הזה אפילו כאשר רואים אדם שחוטא באיסורי דאורייתא כמו אכילה בערב יום כיפור בזמן שמוגדר "תוספת יום כיפור" שהיא דין דאורייתא.

הנחת היסוד של הסוגיה במסכת ביצה שיש מצבים בהם לא רק שלא קיימת חובת תוכחה אלא אפילו מוטב שלא תתרחש תוכחה וכם החוטא ישאר בהגדרת שוגג. ההבנה הפשוטה בדיון של רבי זירא ורבי סימון אצלנו מניחה שרבי זירא סובר שתמיד צריך להוכיח ואם כך דבריו לא מתיישבים עם הסוגיה בביצה? הסתירה הזו הובילה את תוספות לפרשנות המיוחדת שלו שמניחה שגם רבי זירא סובר שיש מצבים בהם מוטב לא להוכיח, אך כל עוד יש סיכוי שהתוכחה תשפיע ושניתן להטיל ספק בוודאות של רצון החוטא לחטוא – יש לנסות להשתדל ולהשפיע  עליו לעשות תשובה..

אני חושבת שמבחינה רעיונית תפיסתו ש רבי זירא היא מרתקת: מחד גיסא הוא מזכיר לנו את מגבלות מהפגש האנושי ואת היות כל אדם קופסא סגורה שלעולם לא נוכל להכריע בוודאות כיצד תנהג וכיצד תגיב למה שנאמר לנ ומאידך גיסא הוא מזכיר לנו את החובה שלנו לפעול ולכאוב כאשר אנחנו ראוים יהודי חוטא.

 

חנה גודינגר (דרייפוס) ויעל שמעוני מישיבת דרישה

חנה גודינגר (דרייפוס) ויעל שמעוני מישיבת דרישה

חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש ישיבת דרישה היא מלמדת גמרא עיון במת"ן, מכון תורני לנשים בירושלים. עמדה בראש תכנית ה"מתיבתא" במת"ן. עמדה בראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום במשך כחמש שנים ושימשה כעשור בתפקיד רבנית בית הספר בתיכון 'פלך' ירושלים. למדה שלוש שנים בבית המדרש במגדל עוז, ארבע שנים במכון התלמודי הגבוה במת"ן ושנה בתוכנית ההלכה בבית מורשה. בעלת תואר ראשון בפילוסופיה ובפסיכולוגיה מהאוניברסיטה הפתוחה ותואר שני בתלמוד מאוניברסיטת בר אילן. מתגוררת בבת עין, נשואה לדוד ואם לחמישה ילדים. הרבנית יעל שמעוני היא סגנית ראש ישיבת דרישה ורמי"ת מנהלת מיזם "משיבת נפש – נשות תורה עונות כהלכה" מענה הלכתי רוחני באינטרנט של רבניות בית הלל. אומנית פלסטית – חברת קבוצת האומנות "סטודיו משלך", ומציגה בתערוכות ברחבי הארץ. למדה שלוש שנים במכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום, שש שנים בבית המדרש במגדל עוז ושנתיים במכון התלמודי הגבוה 'מת"ן'. בעלת תואר BFA באומנות מהאקדמיה "בצלאל', BED בהוראת תושב"ע ומחשבת ישראל במכללת הרצוג ולקראת סיום תואר שני בהוראת מחשבת ישראל במכללת הרצוג. מתגוררת באלון שבות, נשואה לשמואל ואם לארבעה ילדים.
Scroll To Top