Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility דלג לתוכן

אדם חשוב שאני

האדם החשוב מופיע חמש פעמים במסכת מועד קטן, ארבע מתוכן בדפים י”א – י”ב, כהנמקה הניתנת למעשיהם ‏הנתונים בסימן שאלה של חכמים, מעשים אותם מתרצת סתמא דגמרא במילים: “אדם חשוב שאני”. המקרה ‏הראשון עוסק במר בריה דרב אחא שמנע מצמד שוורים אותם החזיק בשותפות, לחרוש בימי אבלו (י”א ע”ב). ‏המקרה השני נדרש למר זוטרא בריה דרב נחמן שפועליו הנכרים בנו עבורו (בהיתר) ארמון בשבת מחוץ לתחום – ‏ועדיין הוא נמנע מלהיכנס אליו (י”ב ע”א), המקרה השלישי, התמוה ביותר מבין הארבעה, עוסק במקרה של רב ‏שמחמת דוחקו נקצרו עבורו חיטים בחול המועד והמקרה האחרון עוסק ברבי יהודה נשיאה (השני) שיצא ביום ‏השבת בטבעת חותם ושתה מים שבישלו עבורו נוכרים (י”ב ע”ב). בכל אחד מן המקרים הללו תמהה הגמרא לגבי ‏ההקפדה שנקטו אחרים ביחס לחכמים ומנהגם, ומסבירה כי אדם חשוב אמור לנהוג על פי סטנדרטים גבוהים יותר: ‏‏”אדם חשוב שאני”. כאמור, גישה זו נבחנת במקרה הקצה השלישי בו אין לרב אוכל על שולחנו, הציפייה היתה שלא ‏ינהג כאדם מן השורה וייהנה ממלאכה שנעשתה בחול המועד, שכן על פי רש”י, הגם שרב היה רעב ללחם “… לא ‏הוה ליה למיעבד הכי, אפילו אין לו מה יאכל”.‏
ההוראה קשה, כיצד ניתן לנמק את האיסור המונע מאדם חשוב שאין בידו פת לקצור חיטים ולאכול? ראשית, יש ‏לציין כי החמרה זו נתונה במחלוקת, כך למשל כותב הריטב”א: “וקשה להבין וכי משום דהוא אדם חשוב ימות ‏ברעב?” (חידושי הריטבא מו”ק י”ב ע”ב). ועדיין, ארבע האגדתות שבדפים י”א – י”ב מבססות את ההנחה שחכמי ‏הדור צריכים לנהוג על פי רף גבוה מן האדם הפשוט. מדוע? נראה כי המקור לתירוצה של סתמא דגמרא (“אדם ‏חשוב שאני”) נעוץ בהסברם של אביי ורבא להקפדתם על הלכות שבת (שבת קמ”ב ע”ב):‏
‏”אמר אביי: אי לאו דאדם חשוב אנא, כפא אכיפי למה לי? הא חזו למיזגא עלייהו! אמר רבא: אנא, אי לאו דאדם ‏חשוב אנא – סכינא אבר יונה למה לי? הא חזי לי לאומצא” ‏
אביי הניח תרווד על העומרים על מנת לטלטלם, ואילו רבא הניח סכין על בן יונה שחוט על מנת לטלטלו,
שניהם נהגו כן על אף שניתן היה לטלטל גם ללא שימוש בתרווד או בסכין. ההנמקה, על פי רש”י‎ ‎היא החשש מפני ‏הדוגמה שיתנו החכמים ליתר העם: “ואנא מחמיר על עצמי שלא ילמדו ממני להקל באסורין”. הנמקות נוספות ‏קיימות בדבריהם של פרשנים מאוחרים יותר, המאירי (על מסכת מו”ק) כותב כי “ראוי לאדם חשוב להזהר בו” ואילו ‏רבי שמעון בן מצח דוראן, הוא בעל התשב”ץ מנמק כך: “ראוי לכל אדם חשוב לקדש עצמו במותר לו” (שו”ת תשב”ץ ‏חלק א סימן פט).‏
כאמור לעיל, לשיטת רש”י על אף שמותר לכל אדם לספק את צרכיו המידיים בימי חול המועד, הרי שרב, שעל ‏שולחנו לא היה מה לאכול, היה צריך להימנע מלעשות כן. הריטב”א סובר אחרת ומסביר כיצד היה על רב לנהוג: ‏‏”ויש לומר שהיה לו ללוות מאחרים דהא מסתמא משכח, אי נמי היה לו לעשות בצנעא גדולה וצמצום גדול” (חידושי ‏הריטבא מו”ק י”ב ע”ב). ‏
המונח ‘צנעה’ איננו זר למסכת מועד קטן, ומן הבחינה הזאת הריטב”א מציע לאדם החשוב לנהוג בהתאם להמלצת ‏המשנה עצמה (פרק ב’ משנה ה’):‏
‏”מחפין את הקציעות בקש, רבי יהודה אומר: אף מעבין. ‏
מוכרי פירות, כסות וכלים – מוכרים בצנעה לצורך המועד. ‏
הציידין והדשושות והגרוסות – עושין בצנעה לצורך המועד. ‏
רבי יוסי אומר: הם החמירו על עצמן”‏
הווה אומר, גם האנשים הפשוטים, המוכרים מצרכים שימשו בימי המועד עצמו, צריכים לעשות זאת בצנעה, וכפי ‏שעולה מן התוספתא (מו”ק פ”ב הי”ג):‏
‏”חניות פתוחות לסטיו פותח ונועל כדרכו, לרשות הרבים פותח אחת ונועל אחת, ערב יום טוב האחרון של חג יוציא ‏ומעטר את השוק בשביל כבוד יום טוב האחרון של חג”‏
עוד אנחנו מוצאות את הצנעה בשורת מקרים נוספים במסכת, למשל בהיתר להציל את הפירות מפני הגנבים, או ‏בשליית הפשתן ממי ההשרייה על מנת שלא יאבדו “ובלבד שיכניסם בצנעא לתוך ביתו” (י”ב ע”ב).‏
הצנעה היא היפך הפרהסיה, ואכן יש היגיון רב בכך שמה שהותר לעשותו מטעמים ספציפיים, למשל מחמת דבר ‏האבד, צריך להיעשות הרחק מעין הציבור על מנת שלא ייצא לעז על האדם, או על מנת שלא יחשבו אחרים שניתן ‏לנהוג היתר בדבר אסור. כך תמיד, כך ביתר שאת לגבי מלאכות האסורות בחול המועד – זמן ביניים שאיננו חולין ‏מוחלט ובה במידה איננו מועד גמור. ועדיין יש לחדד ולומר – הפרהסיה והצנעה אינן מושגים מוחלטים, אלא גמישים ‏ומשתנים בהתאם להקשר. במקרה שלנו הרי שהצנעה והפרהסיה של האדם החשוב של האדם מן השורה, שונות ‏באופן מהותי, שהרי ההגדרות במקרה של תלמיד חכם חמורות יותר, וכפי שהסביר הרב אלישיב: לאדם חשוב ‘יש ‏קול’ ונראות ולכן הדין הנוהג בו שונה (הערות הגרי”ש י”א ע”ב):
‏”…אכן הרא”ש בשם הראב”ד פירש דמ”ש אדם חשוב שאני הכוונה היא דאית ליה קלא והוה ליה כפרהסיא, וכל ‏שהוא בפרהסיא אסור, ולפי זה אדם חשוב היינו מפורסם, והאיסור הוא מעיקר הדין ולא מצד חומרא…”.‏

תניה רגב

תניה רגב בוגרת המכון לטוענות רבניות (טו"ר מוסמכת) ובית מורשה בירושלים, כותבת דוקטורט בתכנית ללימודי מגדר בנושא הלכות צניעות וכינון זהותן של נשים אורתודוקסיות. לימדה תנ"ך וגמרא בבית הספר פלך ושימשה כרמ"ית במדרשת הבנות בעין הנצי"ב.
גלול כלפי מעלה