האם ההלכה היא מערכת סגורה של כללים היכולה לייצר רק תשובה אחת אפשרית למצב נתון? – תלוי כמובן את מי שואלים. הסוגיה סבוכה ומורכבת ומשמשים בה שיקולים פרקטיים ותיאולוגיים/פילוסופיים כאחד. המחלוקת בין רב ורבי ירמיה בשבת סוף דף י"ב ע"ב מצטרפת לדיון ומוסיפה את הנדבך שלה. ההקשר הוא האיסור החל על השמש לבדוק את ניקיונם של הכלים לאור הנר: "תנא חדא: שמש בודק כוסות וקערות לאור הנר, ותניא אידך: לא יבדוק". כדרכה, מיישבת הגמרא את המחלוקת על ידי הבחנה בין מקרים שונים, שמש קבוע ושאינו קבוע, שמן משובח או נפט. לקראת סוף הסוגיה שואלת הגמרא: "שמש שאינו קבוע בדמשחא מהו?" – האם הולכים אנחנו אחרי האדם, שמותר לו לבדוק את הכוסות והקערות, או אחר החומר – עליו חל האיסור? – תשובת רב מעניינת: "אמר רב: הלכה (שמותר) ואין מורין כן", תשובתו אף שנויה במחלוקת, שכן מיד לאחר מכן מובאת עמדתו החולקת של רבי ירמיה: "הלכה ומורין כן".
איך ניתן להבין את עמדתו של רב – הקובע כי מצד האמת מותר לשמש לבדוק את הכלים, אולם מצד המציאות – אין פוסקים כך? על פי רש"י, הפער ההלכה להוראה נובע מהחשש "שלא יזלזלו". עיון במקומות נוספים בהם נוקט רש"י בלשון זו,[1] מלמד שהחשש הוא מפני הקלת ראש באיסור. על פי הרמב"ם הנימוק שונה: " ואף על פי שהוא מותר גזירה שמא יסתפק ממנו" (רמב"ם הלכות שבת פרק ה הלכה ט"ז), כאן מדובר ביצירת סייג במטרה למנוע את הטעות שמקורה בהרגל. אלא שההבדל ביניהם עמוק יותר. הרמב"ם מתייחס לאדם הסביר, ששגרת המעשה עשויה להשכיח ממנו את פרטי ההלכות השונים. רש"י לעומת זאת מכניס שחקן נוסף למגרש – הזלזול. אין מדובר בחוסר תשומת לב אלא ברגש, הקרוב מן הבחינה הסמנטית לביזיון או לחוסר כבוד. פה מתחילה להיווצר הבחנה בין אנשים שונים, אלה העשויים להתנהג באופן מזלזל ואלה שאינם נוטים לכך
שני הנימוקים לפסיקתו של רב 'הלכה ואין מורין כן' מתיישבים עם הסוגיה הרחבה. שיטתו של הרמב"ם עולה בקנה אחד עם הדוגמאות השונות במשנה – שהמכנה המשותף שלהן הוא "שמא ישכח ויצא": גזירה המבוססת על חשש מפני עבירה על איסור אחר, הקרוב למעשה המותר. שיטתו של רש"י עומדת בהלימה ליחידות השונות המשמשות כאבני הבניין של הסוגיה בדף י"ב ע"ב. יש כאן את האדם החשוב – המותר בקריאה לאור הנר שכן איננו רגיל להטותו אף בימי החול, את המעשה ברבי ישמעאל עליו מעיד רבי אבא "שאני רבי ישמעאל הואיל ומשים עצמו על דברי תורה כהדיוט", ולבסוף, הסברו של רש"י לחשש להטיית הנר אצל שמש קבוע: "מפני שאימת רבו עליו אם ימצא בהן דבר מגונה". על פי גישתו של רש"י היסוד הסובייקטיבי הוא שיקול חשוב בפסיקת ההלכה, הוא המבדיל בין אדם חשוב ואדם פשוט ובין אדם שאימת רבו משפיעה על התנהלותו ובין אדם החופשי מיראה זו. גם הנימוק הכרוך בחשש מפני הזלזול, הפונה אל הרגש, נוטה אל התחום הסובייקטיבי, לכל הפחות יותר מפרשנות הרמב"ם הסבור שמדובר בגזירה כוללת. זאת ועוד, בין אם נקבל את פרשנותו של רש"י או את פרשנותו של הרמב"ם, הכלל 'הלכה ואין מורין כן' פותח פתח לשלל עניינים נוספים, לדוגמה לשאלה האם מוחים בידי מי שנקט היתר לעצמו או לא, וכמובן להבדל בין מומחה – הבקיא ויודע, ובין פשוטי העם שאינם מחזיקים בדקדוקי ההלכה. עניינים אלה מבוססים על ההנחה שישנם הבדלים בין אנשים ושבמקרים מסוימים לא ניתן לצאת בפסיקה חובקת כל. לעניין ארגז הכלים ההלכתי, נוכל להסיק מכאן כי עולם הפסיקה איננו פועל רק על פי נוסחאות אחידות המייצרות תשובות חד משמעיות, אלא שיש בו יסודות גמישים המתאימים את עצמם, כך במקרה שלנו, להקשרים אנושיים מגוונים.
[1] לדוגמה סוכה כ"א ע"א ד"ה 'ומביאין נשים', יבמות מ"ו ע"א ד"ה 'לפי שאינם' או בבא מציעא נ"ח ע"א ד"ה 'אלא אמר'.
