Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility Skip to content

ל׳ בכסלו תשפ״ב | 04.12.21 | הדף היומי: תענית כב - שבת, א' דראש חודש טבת

על יחס אמביוולנטי למקורות תנאיים

בסוגיות האחרונות מצויות – בשני התלמודים – כמה התייחסויות מעניינות לערכם המשתנה של מקורות תנאיים לדיון, ובמשתמע עולות השאלות הבאות: האם המביא ברייתא בהכרח סובר כמותה? מה הופך ברייתא לרלוונטית, ומתי "אינה משנה" ואין סומכים עליה? כשמשתמעים דינים סותרים ממשנה ומברייתא, האם תמיד מתניתין אלימא מברייתא? האם יש סוגיות שלמות שמוצאן מברייתא ולא ממשנה?
האם המביא ברייתא בהכרח סובר כמותה?
הגמ' (ט ע"ב) מסיקה שר' חייא הוא שסבר שלחי הנראה מבחוץ בלבד ידון משום לחי, שכן הוא ששנה את הברייתא: כותל שצדו האחד כנוס מחבירו, בין שנראה מבחוץ ושוה מבפנים, ובין שנראה מבפנים ושוה מבחוץ, נידון משום לחי.
אבל בעקבות מסקנתה של הגמ', שר' יוחנן, שסבור שנראה מבחוץ אינו לחי, הכיר את הברייתא ו"לא סבר לה", היא מפקפקת שמא גם ר' חייא לא בהכרח סבר את הברייתא של עצמו.
כאן מתערב סתם מאוחר יותר (הערה הפותחת ב"האי מאי" ומנסחת איזה איפכא מסתברא ארכני, כמו שיש לנו גם בהמשך בדף י ע"א, היא להתרשמותי בדרך כלל ממש מאוחרת) ומתריס: אי איתא דלא סבר לה, למה ליה למיתנייה?!
ומצד שני, להלן בדף י ע"א שונה לוי "מבוי שהוא רחב כ' אמה נועץ קנה באמצעיתו ודיו", אבל קובע מיד "דאין הלכה כאותה משנה".
מה הופך ברייתא לרלוונטית, ומתי "אינה משנה" ואין סומכים עליה?
בדף הקודם (ט ע"א) דחה ר' יוחנן את הברייתא ששנה לו ר' זכיי בלשון "פוק תני לברא". כאמור, גם לוי בדף שלנו קבע שאין הלכה כברייתא ששנה. מעניין שדחייה של ברייתא מצויה גם בסוגיה המקבילה בירושלמי, ודווקא ביחס לברייתא שהבבלי שלנו אינו מפקפק בה. לפנינו "תני אדא בר אבימי קמיה דר' חנינא ואמרי לה קמי ר' חנינא פפי קטנה בעשר גדולה באחת עשרה", ומכוח ברייתא זו נדחות לבסוף האוקימתות במשנת חצר קטנה וגדולה והמשנה דוחה (באופן זמני) את הכלל: נראה מבחוץ נידון כלחי.
אולם בירושלמי (הלכה ו) ברייתא זו נדחית בניסוח מעניין במיוחד: תני רבי שיין קומי רבי אחא בגדולה אחת עשרה ובקטנה עשר. איתבעת מתניתא ולא אישתכחת. אמר ליה [ר'] אחא כן אמר רבי שמעון בן לקיש כל משנה שלא נכנסה לחבורה אין סומכין עליה.
ובכן, גם בעולם של לימוד בעל-פה יש מושג של הלכה שנמצאת או לא נמצאת (בשיח הבית מדרשי? בזיכרון הקיבוצי?), ויש תהליך של מתן תו תקן לברייתות, המכונה "כניסה לחבורה".
כשמשתמעים דינים סותרים ממשנה ומברייתא, האם תמיד מתניתין אלימא מברייתא?
הברייתא של ר' חייא "נידון כלחי" עומדת בניגוד למשנת חצר גדולה וחצר קטנה, כפי שמציינים שני התלמודים. והנה, אף שהגמרא הסיקה שלאור משנת חצר גדולה וחצר קטנה יש לדחות את הכלל: נראה מבחוץ נידון כלחי – "ש"מ… אינו נידון משום לחי ש"מ", הרי בהמשך נפסקת "הלכתא" שכן נידון כלחי. על התמיהה "תיובתא והלכתא?" הגמרא משיבה: אין, משום דתני ר' חייא כוותיה. כלומר, הברייתא שהביא ר' חייא בראש הסוגיה "מנצחת" את התיובתא ממשנתנו, אולי משום שבברייתא הדין מפורש ובמשנה משתמע בלבד.
האם יש סוגיות שלמות שמוצאן מברייתא ולא ממשנה?
בסוף הדף שלנו מובאת סוגיית "תנן התם" על עסלא. מונח זה מציין תמיד הבאה של משנה ממקום אחר עם הסוגיה שעליה. אולם כפי שהעיר רב נסים גאון: לא אשכחן במתניתין כלל אלא בתוספתא דכלים. עצם החילוף בין תנן לתניא מצוי בגמרא, בעיקר ביחס לסדרי זרעים וטהרות ששם הגבול בין משנה לברייתא מטושטש יותר. אבל "תנן התם" הנעוץ בברייתא נדיר יותר. אפשטיין נה"מ 814 ואילך מנה רשימה של 14 מקרים כאלה בכל התלמוד. מכל מקום כאן לפנינו סוגיה ארץ ישראלית יפה שמוסבת על ברייתא בסדר טהרות ולא על משנה. סוגיה זו גם מזכה אותנו בחוויה ייחודית נוספת. המינוח "כי אתא רבין/ רב דימי" רגיל מאוד בגמרא ומציין את המסורות שהביאו ה"נחותי", החכמים היורדים לבבל, מתורת ארץ ישראל. אבל בדרך כלל אין לנו הזדמנות לחזות במפגש חי בין ה"נחותי" בהגיעם לישיבה הבבלית ובין החכמים המקומיים. כאן אפשר ממש להשתתף במפגש בין שני החכמים המביאים לבבל את תורת ר' יוחנן ובין אביי המקבל אותם בסקרנות ומתחקר אותם על היחס שבין שמועותיהם.

ורד נעם

פרופסור ורד נעם היא כלת פרס ישראל לתלמוד לשנת תש"ף, וראש בית הספר למדעי היהדות וארכאולוגיה ומלמדת בחוג לפילוסופיה יהודית ותלמוד, שניהם באוניברסיטת תל אביב. עוסקת בספרות חז"ל ובספרות בית שני. ספרים: מגילת תענית – הנוסחים, פשרם, תולדותיהם, בצירוף מהדורה ביקורתית, ירושלים תשס"ד. מקומראן למהפכה התנאית: היבטים בתפיסת הטומאה, ירושלים תש"ע. טל אילן, ורד נעם, בשיתוף עם מאיר בן שחר, דפנה ברץ ויעל פיש, בין יוספוס לחז"ל, ירושלים תשע"ז. Shifting Images of the Hasmoneans: Second Temple Legends and Their Reception in Josephus and Rabbinic Literature, Oxford University Press, 2018.
Scroll To Top