בדף שלנו אנו נתקלים הפעם בתופעה נדירה יותר בבבלי ודומה לזו של הירושלמי, של הדבקה אוטומטית של סוגיה חוזרת על כל משנה בש"ס שמאפשרת זאת.
הרצף של רשימת המזונות המותרים – המעושרים והפדויים – לעומת אלה האסורים – כגון טבל ומעש"ש שלא נפדה וכדומה – חוזרת בכמה וכמה משניות בהקשרים שונים. בברכות לעניין מה שמזמנים עליו, בעירובין לעניין מה שמערבים בו, בפסחים לעניין מה שיוצאים בו ידי חובת מצה וחובת מרור, במכות לעניין מה שלוקים עליו, ובמקומנו בשבת לעניין מה שמותר לטלטל:
ברכות ז א: שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְאַחַת חַיָּיבִין לְזַמֵּין אָכַל דְּמַיִי וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּיטְּלָה תְרוּמָתוֹ וּמַעֲשֵׂר שֵׁינִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּיפְדּוּ הַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל כַּזַּיִת וְהַכּוּתִי מְזַמְּנִין עָלֵיהֶן׃ (א2) אֲבַל אָכַל טֶבֶל וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִיטְּלָה תְרוּמָתוֹ וּמַעֲשֵׂר שֵׁינִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִיפְדּוֹ הַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל פַּחוּת מִכַּזַּיִת וְהַנָּכְרִי אֵין מְזַמְּנִין עָלֵיהֶן
שבת יח א: מְפַנִּים תְּרוּמָה טְהוֹרָה וּדְמַיִי ⟦וּ⟧מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּיטְּלָה תְרוּמָתוֹ ⟦וּ⟧מַעֲשֵׂר שֵׁינִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּיפְדּוּ הַתּוֹרְמוֹס הַיָּבֵשׁ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל לַעִיזּיִם אֲבַל לֹא אֶת הַטֶּבֶל וְלֹא אֶת {ה}מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִיטְּלָה תְרוּמָתוֹ וְלֹא אֶת מַעֲשֵׂר שֵׁינִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִיפְדּוּ
עירובין ג ב: מְעָרְבִין בִּדְמַיִי ⟦וּ⟧בְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּיטְּלָה תְרוּמָתוֹ וּ⟦בְ⟧מַעֲשֵׂר שֵׁינִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּיפְדּוּ הַכֹּהֲנִים בַּחַלָּה וּבִתְרוּמָהאֲבַל <לֹא> בַטֶּבֶל לֹא בְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִיטְּלָה תְרוּמָתוֹ וְלֹא בְמַעֲשֵׂר שֵׁינִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִיפְדּוּ
פסחים ב ה-ו: וְאֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַפֶּסַח בַּחִטִּים וּבַשְּׂעוֹרִים וּבַכּוּסְּמִים וּבְשִׁבּוֹלֶת שׁוּעָל וּבְשִׁיפוֹן וּבִדְמַיִ וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִיטְּלָה תְּרוּמָתוֹ וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁינִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּיפְדּוּ הַכֹּהַנִים בַּחַלָּה ⟦וּ⟧בַתְּרוּמָה אֲבָל לֹא בַטֶּבֶל וְלֹא בְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִיטְּלָה תְרוּמָתוֹ וְלֹא בְמַעֲשֵׂר שֵׁינִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִיפְדּוּ
וְאֵלּוּ יְרָקוֹת שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָהֶן [ידי] חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח בַּחַזֶּרֶת וּבָעוּלְשִׁים וּבִתְמַכָה וּבְחַרְחַבִינָּה וּבְמַרוֹר … וְיוֹצְאִין בְּקֶלַח שֶׁלָּהֶן וּבִדְמַאִי וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִיטְּלָה תְרוּמָתוֹ וּמַעֲשֵׂר <שֵׁינִי> וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּיפְדּוּ׃
מכות ג ב: אָכַל טֶבֶל וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִיטְּלָה תְרוּמָתוֹ וּמַעֲשֵׂר שֵׁינִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִיפְדּוּ כַּמָּא יֹאכַל מִן הַטֶּבֶל וִיהֵא חַיָּיב…
בבבלי ברכות מז, עירובין לא ופסחים לה חוזרות כל הצריכותות של כל המותרים וכל האסורים כמו במקומנו, סוגיה סתמית ארוכה למדי. המותרים – החל מ"דמאי, הא לא חזי ליה! דרך "מעשר ראשון שנטלה תרומתו פשיטא… שהקדימו בשבלין", עם ציטוט שיחתם של אביי ורב פפא, מעשר שני והקדש שנפדו עם התירוץ לא נתן את החומש.
והאסורים – טבל, והתירוץ בטבל דרבנן; מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו והתירוץ: מהו דתימא כדאמר ליה רב פפא לאביי – קא משמע לן כדשני ליה; ומעשר שני והקדש שלא נפדו מתורצים בשפדאן שלא כהלכתן על גב אסימון ועל גב קרקע.
המעניין הוא שהסוגיות אינן מודבקות סתם אלא מותאמות כל אחת למקומה. במקומנו למשל נוספה צריכותא לתורמה טהורה, שאינה מתאימה למשנת ברכות שתרומה אינה נזכרת בה, וכן שולב היגד על תורמוס שייחודי למשנתנו. בסוגיית פסחים נוספה צריכותא לעניין מצה מחיטי תרומה: מהו דתימא: מצה שוה לכל אדם בעינן, קא משמע לן: מצות מצות ריבה.
יתכן שמקורו של הדיון של אביי ורב פפא כשלעצמו על הקדימו בשבלים והקדימו בכרי בביצה יג ע"ב, שכן רק שם הוא מופיע בפני עצמו, לא כציטוט ובלא הבלעה בסוגיית הצריכותות:
אמר רבי שמעון בן לקיש: מעשר ראשון שהקדימו בשבלין – פטור מתרומה גדולה, שנאמר והרמתם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר, מעשר מן המעשר אמרתי לך, ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר. – אמר ליה רב פפא לאביי: אי הכי, אפילו הקדימו בכרי נמי! – אמר ליה: עליך אמר קרא מכל (מעשרתיכם) +מסורת הש"ס: מתנותיכם+ תרימו את כל תרומת ה'. – ומה ראית? – האי אדגן, והאי לא אדגן.
מתי נולד כל הרצף הזה ומי קבעו בארבעה מקומות? אפשר לקבוע שסוגיה סתמית זו מאוחרת למדי, מהדור השישי לאמוראים לכל המוקדם, שהרי היא מצטטת את הדיון הערוך של אביי ורב פפא. אין לדעת על איזו משנה הוסבה במקורה ומי ומתי החליט לכפול אותה ארבע פעמים. אבל מתברר שתהליך שמאפיין כנראה תקופה קדומה למדי בירושלמי, חוזר בשלב מאוחר למדי בבבלי.
