על טשטוש בין משניות וברייתות, ועוד על סתמות קדומים

בין משניות וברייתות.

ר’ יוסי בר’ חנינא סבור שאוכלים ששיעוריהם שונים עשויים בכל זאת להצטרף לשיעור לחייב את המוציאם בשבת, למרות קביעתה המפורשת של המשנה ש”אין מצטרפין זה עם זה”, בתנאי שהחמור הוא המשלים את שיעורו של הקל.

על כך מקשה סתם הגמרא: “וכל דלא שוו בשיעורייהו מי מצטרפין?” ומביא משנה בכלים המלמדת ששיעוריהם של בגד, שק ועור וכו’ לעניין טומאה שונים, ו”תני עלה”, כלומר ברייתא מבארת, המשמיעה שמצטרפים בכל זאת, עם הערת ר”ש שהסיבה היא “מפני שראויים לטמא מושב”, ומכאן יש להקשות מדוע מצטרפים שיעורי הוצאה בשבת שאין בהם דין מושב.

אבל עיון במשנה מלמדנו כמה דברים מפתיעים:

א. אפשרות הצירוף של השיעורים השונים לטומאה אינה נזקקת לברייתא המבארת, היא נאמרת בהמשך אותה משנה בכלים עצמה בפירוש:

כלים כז, ב-ד

הַבְּגֶד מְטַמֵּא מִשֵּׁם שְׁלשָׁה עַל שְׁלשָׁה לְמִידְרָס ⟦וּ⟧מִשֵּׁם שָׁלוֹשׁ עַל שָׁלוֹשׁ לִטְמֵא מֵת {מן} הַשָּׂק אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה הָעוֹר חֲמִשָּׁה עַל חֲמִשָּׁה מַפָּץ שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה שָׁוִוין לְמִדְרָס וְלִטְמֵא מֵת …׃ ‎3‏ הָעוֹשֶׂה שְׁנַיִם מִן הַבּגֶד <ואחד> מִן הַשַּׂק שְׁלשָׁה מִן הַשַּׂק וְאֶחָד מִן הָעוֹר אַרְבָּעָה מִן הָעוֹר וְאֶחָד מִן הַמַּפָּץ טָהוֹר, חֲמִשָּׁה מִן הַמַּפַּץ וְאֶחָד מִן הָעוֹר אַרְבָּעָה מִן הָעוֹר וְאֶחָד מִן הַשַּׂק שְׁלשָׁה מִן הַשַּׂק וְאֶחָד מִן הַבֶּגֶד טָמֵא זֶה הַכְּלַל כָּל שֶׁחִיבֵּ{ו}ר לוֹ מִן הֶחָמ⟦וּ⟧ר מְמֶּנּוּ טָמֵא ⟦וּ⟧מִן הַקַּל מִמֶּנּוּ טָהוֹר׃ ‎4‏ הַמְקַצֵּיַע מִכּוּלָּם טֶפַח עַל טֶפַח טָמֵא

המשנה עצמה מלמדת שאפשר לצרף שיעורים שונים בתנאי שהחמור משלים את הקל, בדיוק כפי שאמר ר’ יוסי בר’ חנינא לעניין הוצאה בשבת.

ב. מכאן יצאנו נשכרים גם בהבנת ההיגיון של אמורא ארץ ישראלי זה. הוא הקיש מטומאה על שבת, כפי שמקובל מאוד בדיני שבת גם ברובד התנאי (“ולא תטבול בהם עד שתרפם”; ומזין עליהן וטובלן במקומן”, ועוד) וגם ברובד האמוראי.

ג. מכאן גם מתברר הנימוק שהציע ר”ש לאפשרות הצירוף לטומאה ב”ברייתא המבארת”: מפני שראויין לטמא מושב. כוונתו היתה לדין שמופיע בסוף המשנה: “המקצע מכולם טפח על טפח טמא”, כלומר אע”פ שלכל חומר יש שיעור משלו, אם אדם גוזר טפח לשם מושב מכל אחד מהם, הטפח מקבל טומאת מדרס, ובמובן זה (בלבד) יש לכל החומרים שיעור אחד (ולא כפירש”י במקומנו).

ד. והפתעה אמיתית: ה”ברייתא המבארת” בסוגיין (“ותני עלה”) בכלל איננה ברייתא, אלא משנה במסכת מעילה:

מעילה ד, ו

הַבֶּגֶד וְהַשַּׂק הַשַּׂק וְהָעוֹר הָעוֹר וְהַמַּפַּץ מִיצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה אָמַ׳ ר׳ שִׁמְעוֹן מָה הַטַּעַם מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לְטָמֵּא מוֹשָׁב

האם אתם מכירים עוד מקרים שהגמ’ מביאה משנה כ”תני עלה” על משנה אחרת? או שמא הגמ’ התייחסה כאן למשנה כאל ברייתא, כשם שמצויים חילופי תניא ותנן, בעיקר בסדרי זרעים וטהרות – אף שכאן בקדשים קיימינן?

סתם קדום.

מהלך סתמי זה של הבבלי מופיע כמעט כצורתו בירושלמי:

תלמוד ירושלמי מסכת שבת פרק ז דף י טור ד

רבי יונה ר’ יוסה גליליא בשם ר’ יוסי בן חנינה: חמור משלים לקל, אין הקל משלים לחמור. עשבים משלימים לתבן, אין התבן משלים לעשבים.

תמן תנינן הבגד והשק השק והעור העור והמפץ מצטרפין זה עם זה ר”ש אומר מפני שהן ראויין לטמא מושב.

ר’ ירמיה בעי, ניחא יצטרפו למושב שכן שוו למושב בטפח, (בהיסק) <בשבת> מניין?

אמר רבי עזרא קומי רבי מנא שכן שוו בהסק. אמר ליה אנן בעיי הוצאה ואת אמר היסק?! אמר רבי לעזר בר יוסי קומי רבי יוסי, שכן שוו בהיסק.

גם בירושלמי מובאים דברי ר’ יוסי בר חנינא, וגם כאן הם מעומתים עם דין הצירוף של שיעורי בדים שונים לטומאה (אבל כאן הקושיה היא ממשנה מעילה בלבד, בלי להיזקק כלל למשנת כלים), עם הנימוק של ר”ש שתופס רק לעניין בדים וטומאה אך לא לעניין שבת. מי שמקשה על עניין זה הוא ר’ ירמיה, כלומר מה שבא בסתם התלמוד בבבלי הם דברי אמורא נקוב שם ומוקדם בירושלמי!והנה לנו סתם קדום (שאכן רבא כבר הגיב עליו).

המעניין הוא שבירושלמי מוצע (פעמיים, בפי שני אמוראים שונים) תירוץ שהבבלי אינו מכיר – גם לגבי שיעורי הוצאה בשבת אפשר למצוא שיעור אחד משותף, והוא שיעור היסק – במקרה שהעלים התייבשו והוא מוציאם לשם הסקה אז שיעורם יהיה אחד, ומכאן האפשרות לצרפם. נמצא גם מי שאינו מתלהב מהתירוץ הזה וטוען שאין קשר בין שיעור היסק לשיעור הוצאה.

מצד שני, הירושלמי גם מסייע בהפרדה בין דברי האמוראים לסתמא בתחילת הסוגיה:

תני ר’ הושעיה הוציא תבן לגדי כמלוא פי גדי חייב.

רבי אילא אמר, רבי יוחנן בעי: מעתה הוציא אוכלין לחולה כמלוא פי חולה יהא חייב?

אם כן, הירושלמי מוכיח כמסורת רבין בסוגיה, שר’ יוחנן הוא שאמר פטור במוציא פחות מכשיעור (ולא כרב דימי שאמר חייב), גם כשהוצאה זו מספיקה לו באופן אישי, ור’ אושעיא (כצ”ל גם בבבלי וכך בכתבי היד ובר”ח, ולא ריש לקיש) הוא שאמר שחייב כשהוציא תבן בפחות משיעורו (פי פרה) מפני שהתכוון לגדי. מגרסת הירושלמי בדברי ר’ יוחנן למדנו שנימוקו הוא שכוונת האדם בהוצאה אינה קובעת, אלא השיעור הגלובלי שנקבע, ושהנימוק הסתמי המובא בבבלי “אכילה ע”י הדחק לא שמה אכילה” הוא נימוק בבלי מאוחר.