Skip to content

י״ד בתשרי תשפ״ב | 20.09.21 | הדף היומי: ביצה כא - חג ראשון של סוכות, ט"ו בתשרי

חיישינן ליוהרא

מה הקשר בין הקפדה על חומרות ובין מעמד חברתי? על פניו – מדובר בשני גורמים נפרדים, האחד קשור לציר שבין הארץ והשמים, בעוד שהשני קשור ליחסים בין בני האדם. ועדיין, הביטוי 'מיחזי כיוהרא' מבהיר לנו היטב שהבחירה לקבל על עצמינו חומרה כזאת או אחרת איננה מתקיימת בדלתי אמותינו אלא מייצרת אדוות בעלות היבטים חברתיים.

המשנה בפסחים (ד' ה') עוברת מציון ההבדל בין מקומות ("מקום שנהגו לעשות / שלא לעשות  מלאכה בתשעה באב") להתייחסות להבדל בין בני אדם ("ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים"). הערתו של רבן שמעון בן גמליאל "לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם" מבקשת לבטל את ההבדל השני ולהציב רף גבוה עבור כולם – כל אבלי ירושלים צריכים להוסיף על איסורי היום אף את ההימנעות ממלאכה. הערה זו זוכה להרמת גבה בסוגיה בדף נ"ה ע"א, שכן היא עומדת בסתירה עמוקה לסדרת ציטוטים של רבן שמעון בן גמליאל המופיעה במשניות החותמות את פרק ב' במסכת ברכות. הדיון האמוראי פותר אמנם את הסתירה הפנימית, הן בשיטתו של רשב"ג והן בשיטתם של חכמים, אולם המתחים הגדולים המונחים בתשתית הסוגיה נמצאים אתנו היום.

כאמור, המתח הראשון הוא בין האדם מן השורה ובין בעלי הייחוס. הביטוי המצוטט בפסחים לגבי חתן המבקש לקרוא קריאת שמע בליל כלולותיו: "לא כל הרוצה ליטול את השם יטול", מקבל נפח נוסף כאשר אנו מעיינים במשניות הנוספות החותמות את פרק ב' בברכות. כאן נמצא את רשב"ג הרוחץ בערב הראשון לאחר מות אשתו: "איני כשאר בני אדם, אסטניס אני" וכן את עבדו שראוי לקבל עבורו תנחומים: "אין טבי עבדי כשאר כל העבדים, כשר היה". במסכת פסחים ההבחנה הינה בין תלמידי החכמים הראויים להתאבל על המקדש לבין יתר העם. על פי הסברו של המאירי מדובר בהבדל איכותי בין השניים שכן תלמידי חכמים "..הם הראויין להכיר בחסרון המקום הנכבד יותר מכולן". זאת ועוד, במסכת בבא קמא (נ"ט ע"ב) דנה הגמרא במקרה של אליעזר זעירא שהושלך לבית האסורים על ידי אנשי ראש הגולה מאחר וביטא את אבלו על החורבן למרות שנחשד שלא היה 'גברא רבה'. כאן מפרש המאירי: "לעולם יהא אדם נזהר שלא להראות עצמו מתיהר ביותר ממה שאין ראוי לו". מן העבר האחר יש להציב את המימרא של רשב"ג במשנה פסחים: "לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם".

המתח השני העולה בסוגייתנו קשור לפער בין ההתנהגות הסבירה של כל בני האדם, לבין התחושות הסובייקטיביות של הפרט הספציפי. מתח זה עולה כבר מהמשניות בברכות בהן טוען רשב"ג שהוא שונה מייתר בני האדם, אך גם מגישתם של חכמים כי חתן הרוצה לקרוא קריאת שמע בליל החתונה רשאי. בפירושו למסכת פסחים נדרש המאירי להיתר זה ומסביר כי:

"אף על פי שהחתן פטור מקריאת שמע אם מכיר עצמו שיכול לכוין ורוצה לקרות קורא אף בלילה הראשון ואין כאן משום יוהרא שהדבר מסור לכל אדם לומר יכול אני לכוין דעתי ואין מונעין אותו בכך".

המאירי מפנה את הזירה להחלטתו של כל חתן וחתן. הוא היודע אם דעתו מוסחת, הוא היכול להחליט האם בידיו לקרוא קריאת שמע. ואכן, בעניינים של כוונת הלב אין העין החיצונית יכולה לפסוק מהן תחושותיו של האדם. זאת כמובן בניגוד ל'אנן סהדי' – לעדותו של הציבור בדבר הימנעותו של אדם מעשיית מלאכה בתשעה באב. יישוב הסתירה בסוגייתנו על ידי רב שישא בריה דרב אידי מפנה את אלומת האור מהזירה הפנימית, הסובייקטיבית לחלוטין, אל הזירה החיצונית בה מעשיו של האדם מתפרשים על ידי החברה הסובבת אותו:

" דרבנן אדרבנן לא קשיא; הכא, כיון דכולי עלמא עבדי מלאכה ואיהו לא עביד – מיחזי כיוהרא. אבל התם, כיון דכולי עלמא קרי ואיהו נמי קרי – לא מיחזי כיוהרא. דרבן שמעון בן גמליאל אדרבן שמעון בן גמליאל לא קשיא; התם הוא דבעינן כוונה, ואנן סהדי דלא מצי כווני דעתיה – מיחזי כיוהרא. אבל הכא, לא מיחזי כיוהרא – אמרי: מלאכה היא דלית ליה. פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא".

המתח השלישי הקיים בעיקר רובד הפרשני לסוגיה, נובע משינוי הזמן והמקום. אך טבעי הוא שיוהרה תהיה תלויה בהקשרים מסוימים, שכן לצד המציאות המשתנה חלים אף שינויים בפרשנות הניתנת להתנהגות זו או אחרת. כך לדוגמה, נעילת נעליים שחורות הנתפסת במסכת בבא קמא (נ"ט ע"ב) כביטוי אבלות, היא מעשה רווח ביותר בזמננו. באופן דומה מפרש הרב אלישיב את האיסור החל על חתן לקרוא קריאת שמע:

"דבזמן חז"ל כיוונו בקריאת שמע כדין ואם היה טרוד בלילה הראשון אי אפשר לכוין אלא אם כן יתאמץ בהתאמצות מיוחדת ואם קורא אינו כשאר כל אדם אלא מראה שיכול לכוין והוי יוהרא" (פסחים נ"ה ע"א).

דוגמה נוספת לפערי הדורות, הקשורה למצוות נוספות – כגון הנחת תפילין של ר"ת או לבישת ציצית, ניתן להביא מדבריו של מנחם אלון:

"מן הראוי להעיר, באשר לנימוק של "מיחזי כיוהרא" כי לעניינים אחרים שבקשר אליהם מובא נימוק זה בעולמה של הלכה, לא תמיד היה בו כדי להביא לכלל איסור המקובל על הכל. כך, דרך משל, חלק מגדולי הלכה ומקובלים כגון רבי יצחק לוריא, האר"י, הורו שאין ללבוש ציצית מחוץ לבגדים מטעם יוהרא, וחכמי הלכה אחרים הורו שלא להניח תפילין של רבינו תם משום יוהרא; לעניין שני הדברים, ובמיוחד לעניין הראשון שלא ללבוש ציצית מעל לבגדים, חלק ניכר משומרי תורה ומצוות בימינו אינם נוהגים כך" (מתוך: מעמד האישה : משפט ושיפוט, מסורת ותמורה – ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית, עמ' 132).

סיכומו של עניין – מידת היוהרה חמקמקה. הניואנסים עדינים ומתנהלים בין עולמו הפנימי של האדם ובין העין החיצונית המתבוננת בו ושופטת אותו. שיקול הדעת איננו נתון לצד זה או אחר של המתרס, ויתירה מכך, ההכרעה ההלכתית בדבר 'חיישינן ליוהרא' משתנה בהתאם לנסיבות המקום והזמן. המתחים שצוינו ימשיכו כנראה ללוות את סוגיית 'מיחזי כיוהרא' ויישארו בלתי פתירים. יפה לסיים בציטוט מספרו של הרב עמיטל ז"ל, שאמנם מביע עמדה נחרצת בענייננו, אך בה בעת מחנך למידת הענווה:

"פעם שאל אותי תלמיד, מדוע איני נוהג בחומרה מסוימת, שעליה אמר המשנה ברורה שראוי לירא שמים להחמיר. השבתי לו : "כשאתה קורא במשנה ברורה פנייה לירא שמים, אתה משוכנע שהכוונה אליך. לי אין יומרות כאלו" . וראוי גם לציין : נאמר שירא שמים ראוי שיחמיר, אך לא נאמר שהחמרה מביאה לידי יראת שמים!" (והארץ נתן לבני אדם : פרקי הגות וחינוך עמ' 143).

תניה רגב

תניה רגב בוגרת המכון לטוענות רבניות (טו"ר מוסמכת) ובית מורשה בירושלים, כותבת דוקטורט בתכנית ללימודי מגדר בנושא הלכות צניעות וכינון זהותן של נשים אורתודוקסיות. לימדה תנ"ך וגמרא בבית הספר פלך ושימשה כרמ"ית במדרשת הבנות בעין הנצי"ב.
Scroll To Top