Skip to content

ט״ו בתשרי תשפ״ב | 20.09.21 | הדף היומי: ביצה כא - חג ראשון של סוכות, ט"ו בתשרי

השעיר לעזאזל

בשקט בשקט, כמעט מאחורי הקלעים, מונחת במסכת יומא תשתית רעיונית לא פשוטה הקשורה בשעיר לעזאזל. ‏כזכור מדובר באחד משני שעירים ש: "מצותן שיהיו שניהן שוין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד" (יומא ס"ב ‏ע"א), הנשלחים על פי גורל: האחד אל מותו במדבר בעוד שחברו עולה על מזבח ה' כקרבן. האקראיות הכרוכה ‏בהטלת הגורל בולטת על רקע הדיוק הרב המאפיין את עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, וחריגה זו מצטרפת ‏לגורמים זרים נוספים הקשורים בשעיר לעזאזל, אלה עולים משתי הברייתות המופיעות במסכת יומא ס"ז ע"ב. ‏הראשונה שבהן דורשת את הכינוי 'עזאזל' ובה מופיע בין היתר ההסבר הבא:‏
‏"תנא דבי רבי ישמעאל: עזאזל – שמכפר על מעשה עוזא ועזאל"‏
מיהו הצמד הזה ומהו המעשה התובע את כפרתו?‏
על פי רש"י מדובר ב: "מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין ועליהם נאמר ויראו בני הא-להים את ‏בנות האדם כלומר, על העריות מכפר"‏
הרמיזה בפירושו של רש"י, המופיעה באופן מפורט יותר במדרשי האגדה, מפנה אל בראשית פרק ו' פסוק ב': "וַיִּרְא֤וּ ‏בְנֵי־הָֽאֱ-לֹהִים֙ אֶת־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם כִּ֥י טֹבֹ֖ת הֵ֑נָּה וַיִּקְח֤וּ לָהֶם֙ נָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר בָּחָֽרוּ", מעשה תמוה בפני עצמו שיש בו ‏ניחוח מיתי, אם יורשה לומר קצת זר ליהדות, שלולא היה מופיע מפורשות בכתובים קשה היה לאמרו. הווה אומר, ‏בשעיר הנשלח הרחק אל גזרה, שאת שערותיו היו הבבליים מתלשים על מנת שימהר לשאת את עוונות העם ‏המדברה (יומא ס"ו ע"א), דבק שמץ שמצו של פולחן שאיננו עולה בקנה אחד עם המקובל ביהדות. ‏
הדברים מתחדדים לנוכח הברייתא הנוספת המצוטטת בסוגיה:‏
‏"תנו רבנן: את משפטי תעשו – דברים שאלמלא (לא) נכתבו דין הוא שיכתבו, ואלו הן: עבודה זרה, וגלוי עריות, ‏ושפיכות דמים, וגזל, וברכת השם. ואת חקתי תשמרו – דברים שהשטן ואומות העולם משיבים עליהן, ואלו הן: אכילת ‏חזיר, ולבישת שעטנז, וחליצת יבמה, וטהרת מצורע, ושעיר המשתלח" (יומא ס"ז ע"ב)‏
החלק הראשון של הברייתא מתייחס לאיסורים המהדהדים את שבע מצוות בני נח, הוראות שיש בהן היגיון שאיננו ‏מחייב את הציווי הא-לוהי, לעומת זאת החלק השני של הברייתא מציין מצוות תמוהות ששורש איסורן איננו ברור ‏מאליו. על פי המהר"ץ חיות (על הדף) המשותף לרוב המצוות הללו הוא הסתירה הפנימית שהן מקיימות עם איסורים ‏נוספים:‏
‏"הנה לא חשיב רק אלו מפני שנעשה מאיסור מצוה כמו שעטנז שהותר בציצית וחליצת יבמה ט"ס וצ"ל יבום עצמו ‏שמותר ליבם אשת אח. אף על גב דאיסור כרת הוא. וכן טהרת מצורע ושעיר המשתלח דהוא מכשיר ומכפר בחוץ. ‏דאסור להקריב חוץ למקדש. וכאן תצוה התורה".‏
לענייננו, השעיר לעזאזל המשמש כגורם מרכזי בטקס הכפרה על חטאי עם ישראל פועל את עיקר פעולתו מחוץ ‏לבית המקדש. מדובר לכאורה בצורה של עבודת ה' האסורה באופן חמור וכמעט גורף ביתר ימות השנה, והיא ‏המעוררת תמיהה גדולה בנוגע לעצם השילוח המדברה.‏
הקושי ההולך ומסתמן מבין השיטין של מסכת יומא והמקורות הכרוכים בה, נאמר על ידי פרשני התורה באופן ‏שאיננו משתמע לשתי פנים, כך לדוגמה בדברי הכלי יקר המבקש להסביר את סמיכות הפרשיות בין ויקרא ט"ז הדן ‏בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים ובין האיסור לזבוח אל השעירים המופיע מיד בפרק שלאחר מכן:‏
‏"ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. סמך פרשה זו לכאן לפי שיש מקום למינים לטעות ולומר ששליחת השעיר ‏המדברה הוא לשעירים חלילה, על כן הזהירם מיד על שחיטת חוץ והורה שרצה ה' אדרבא למנוע מהם הזביחה ‏לשעירים אשר התעסקו בהם לפנים מדקאמר לשון עוד, וענין השעיר אינו עבודה וזביחה כי אם חלקו של סמאל וכן ‏פירש הרמב"ן (ויקרא טז ח) וזה לשונו צוה הקדוש ברוך הוא שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות ‏החורבן…".‏
עולה מכאן כי שחיטת חוץ אסורה, אולם שילוח השעיר הוא 'חלקו של סמאל' השייך אל 'השר המושל במקומות ‏החורבן' המדבריים, מותרת. כך יוצא שדווקא ביום הכיפורים, המועד הקדוש ביותר עבור בני ישראל, בו נמצא הכהן ‏הגדול במרחק נגיעה ממקום השריית השכינה, מופיע השעיר לעזאזל העשוי לערער על הנחות היסוד של האמונה ‏המונותאיסטית. הדברים קשים ואין כאן יריעה רחבה על מנת להידרש אליהם, אולם לאלו מאיתנו התרות אחרי ‏ההסבר הרציונאלי לנושא יש עוגן מרגיע מיד בהמשך הסוגיא:‏
‏"ושמא תאמר מעשה תוהו הם – תלמוד לומר אני ה' – אני ה' חקקתיו, ואין לך רשות להרהר בהן" (יומא ס"ז ע"ב).‏
סופה של הברייתא תובע מן האדם המאמין להשליך את יהבו המוחלט על הקב"ה, על ההיגיון וחוסר ההיגיון ‏הכרוכים במצוותיו. הדברים מוסברים היטב בסעיף החותם את הלכות מעילה במשנה תורה (פרק ח' הלכה ח'):‏
‏"אמרו חכמים חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן, ויצרו של אדם נוקפו בהן ואומות העולם משיבין עליהן כגון ‏איסור בשר חזיר ובשר בחלב ועגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח…וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן, ‏אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד, שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא, ‏והקדימה תורה ציווי על החוקים, שנאמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם".‏
הרמב"ם מסביר כי לא השעיר לבדו שייך לקטגוריה 'חוקים' שאין רשות להקשות אודותיהם, אלא הקרבנות כולם, ‏שבאופן מדהים – דווקא עליהם מתבסס העולם. פרשני הרמב"ם קושרים את דבריו למשנה הבאה ממסכת אבות: ‏‏"על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" (פרק א' משנה ב', וכדאי לשים לב ‏שאת הדברים אומר שמעון הצדיק ששימש ככהן גדול). זאת ועוד, מדברי הרמב"ם עולה כי קיומם של החוקים ניצב ‏במדרגה גבוהה יותר מהיענות ל'משפטים' "שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה" (כפי שכותב הרמב"ם ‏קודם לכן). עולה מכאן כי ההרפיה מן הצורך להבין היא מעלה גדולה מאוד באמונה בקב"ה ובמובן מסוים אין הולמת ‏ממנה לביטוי המעשי של עבודת ה' ביום הכיפורים. ‏

תניה רגב

תניה רגב בוגרת המכון לטוענות רבניות (טו"ר מוסמכת) ובית מורשה בירושלים, כותבת דוקטורט בתכנית ללימודי מגדר בנושא הלכות צניעות וכינון זהותן של נשים אורתודוקסיות. לימדה תנ"ך וגמרא בבית הספר פלך ושימשה כרמ"ית במדרשת הבנות בעין הנצי"ב.
Scroll To Top