Skip to content

י״ד בתשרי תשפ״ב | 20.09.21 | הדף היומי: ביצה כא - חג ראשון של סוכות, ט"ו בתשרי

מי למעשה היה שמעון הצדיק?

הכנסת הגדולה פעלה במשך כ 150 שנה, החל משיבת ציון ועד לימי הזוגות. היא מנתה עשרות חברים בכל דור ‏ודור שהרכיבו למעשה את שכבת המנהיגות של ראשית ימי הבית השני, ועדיין, רובם המוחלט של האנשים נטולי ‏זהות אישית, אנחנו לא יודעים מי היו וכיצד פעלו. אחד מיוצאי הדופן הוא שמעון הצדיק, שהיה 'משיירי הכנסת ‏הגדולה" וסיפורים ומימרות שונות נקשרו לשמו. תיאורו העולה מדף ל"ט במסכת יומא משרטט דמות מסוימת מאוד ‏שאיננה עולה בהכרח בקנה אחד עם מסורות נוספות לגביו. כך נוצרת תמונה מתעתעת לגבי שמעון הצדיק, ‏המכילה סתירות ומעלה קשיים.‏
במסכת יומא, אגב הדיון בשני הגורלות הנשלפים ביום הכיפורים מן הקלפי וגוזרים את דינם של שני השעירים, ‏מובאת המסורת הבאה העוסקת בהתרחשויות שהתחוללו בימיו של שמעון הצדיק ושפסקו עם מותו:‏
‏"ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק היה גורל עולה בימין, ‏
מכאן ואילך – פעמים עולה בימין פעמים עולה בשמאל. ‏
והיה לשון של זהורית מלבין, מכאן ואילך פעמים מלבין פעמים אינו מלבין. ‏
והיה נר מערבי דולק, מכאן ואילך פעמים דולק פעמים כבה". (יומא ל"ט ע"א).‏
מותו של שמעון הצדיק פותח תקופת ביניים בה לעיתים פעלו הדברים כשורה ולעיתים לא, כך עד לארבעים שנה ‏קודם החורבן בהן הופיעו סימנים על סופו הקרב של הבית:‏
‏"תנו רבנן: ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר ‏מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: היכל היכל! מפני מה ‏אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב, וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדוא פתח לבנון דלתיך ותאכל ‏אש בארזיך…." (יומא ל"ט ע"ב)‏
תפיסת התשתית של מקורות אלה דטרמיניסטית. היא מניחה שהחורבן קרב ושבלתי ניתן להיאבק בגורל המזומן ‏לבית המקדש, כפי שעולה בבירור מדבריו של ריב"ז: "יודע אני בך שסופך ליחרב". גישה דטרמיניסטית עולה אף ‏בתיאור יום הכיפורים האחרון של שמעון הצדיק:‏
‏"תנו רבנן: אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם: בשנה זו הוא מת. ‏
אמרו לו: מניין אתה יודע? ‏
אמר להם: בכל יום הכפורים היה מזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים, נכנס עמי ויצא עמי. ‏
והיום נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ועטוף שחורים, נכנס עמי ולא יצא עמי.‏
אחר הרגל חלה שבעה ימים ומת, ונמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם" (יומא ל"ט ע"ב).‏
שמעון הצדיק מקבל את הדין ואיננו נאבק בו. לכאורה. שכן מקורות אחרים המתארים את דפוסי פעולתו מציירים ‏תמונה שונה בתכלית. כך למשל המעשה המפורסם המתאר את המפגש בין שמעון הצדיק ואלכסנדר מוקדון שהגיע ‏להר גריזים כחלק ממסעות הכיבוש הנרחבים שלו. במעשה זה, המופיע במסכת יומא דך ס"ט ע"א, מתגלה שמעון ‏הצדיק כפועל נגד הגזירה וכמבקש להשפיע על מהלך ההיסטוריה ולשנות אותו. מגמה דומה קיימת אף בתיאור ‏תפילתו הארוכה ביום הכיפורים, תפילה שזרתה פחד בלב העם הממתין במתח מוץ להיכל:‏
‏"ומתפלל תפלה קצרה בבית החיצון…מעשה באחד שהאריך וגמרו להכנס אחריו,‏
‏ אמרו שמעון הצדיק היה, ‏
אמרו לו למה הארכתה?‏
אמר להן מתפלל הייתי על מקדש א-להיכם שלא יחרב, ‏
אמרו לו אף על פי כן לא היית צריך להאריך" (ירושלמי יומא פרק ה').‏
הסתירה הראשונה אם כן בדמותו של שמעון הצדיק קשורה למידת ההתנגדות שלו למציאות ההולכת ונרקמת: האם ‏הוא מרכין ראש בפני הגזירות הרעות או מבקש להילחם בהן ולעקרן? הסתירה הנוספת עליה ניתן להצביע היא ‏המתח בין הנבואה והחכמה המגולמת בפעולותיו. בשורת מותו של שמעון הצדיק המתקיימת בעת כניסתו לקודש ‏הקדשים עומדת בזיקה להתרחשות נוספת שאירעה במקום זה:‏
‏"שמעון הצדיק שמע דבר מבית קדש הקדשים, בטילת עבידתא די אמר סנאה לאיתאה להיכלא ונהרג גסקלגס ‏ובטלו גזרותיו, ובלשון ארמי שמע" (תוספתא סוטה י"ג הלכה ו'). ‏
גם כאן שומע שמעון הצדיק נבואה, הפעם מדובר במותו של 'גסקלגס' ובביטול גזירתו שכללה העמדת צלם ‏‏('עבידתא') בהיכל. לנוכח כישוריו הנבואיים של שמעון הצדיק מתעוררת תמיהה בנוגע למימרא המצוטטת משמו ‏במסכת אבות:‏
‏"שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל ‏גמילות חסדים" (אבות פרק א' משנה ב')‏
המשנה מבקשת להניח בידינו את המפתח לקיומו התקין של העולם, את שלושת היסודות עליהם נשענת המציאות. ‏למרבה ההפתעה, שמעון הצדיק שהיה כהן, איננו מעמיד בראש ובראשונה את עבודת בית המקדש אלא את לימוד ‏התורה ובכך הוא מכריע בין שני סוגי סמכות שנאבקו זה בזה במשך ימי הבית השני: הכהנים והחכמים. לענייננו, ‏שמעון הצדיק איננו מזכיר כלל את הקשר עם הקב"ה הנעשה באמצעות הגילוי הנבואי או את ההיבטים המיסטיים ‏המאפיינים את כניסתו לקדש הקודשים. הווה אומר, תמצית חכמתו של שמעון הצדיק המובאת במסכת אבות מעלה ‏על נס את ערך הלימוד, הקודם לעבודת המקדש, וכלל איננה נדרשת לכוחה הייחודי של הנבואה המביאה לעולם את ‏קולו האותנטי של הקב"ה.‏
מי אם כן היה שמעון הצדיק? נביא? תלמיד חכם? כהן גדול? האם הוא היה אדם שנכנע למציאות או שביקש ‏להילחם בה ולשנות את רוע הגזירה? ‏
בלשון מודרנית ניתן לומר שזהותו של שמעון הצדיק 'היברידית', היא מתגלה באופנים שונים בהקשרים כאלה ‏ואחרים ומקשה על הבנת דמותו כשלם יציב ועקבי. אחת האפשרויות להסברה של היברידיות זו קשורה בתקופה בה ‏חי ופעל. שמעון הצדיק שהיה 'משיירי הכנסת הגדולה' חותם תקופה אחת ופותח עידן חדש: ימי הזוגות הם ראשית ‏תקופת חכמים, בה הראציונליות הכרוכה בלימוד היא השולטת בכיפה. כך עולה בבירור מהתייחסות לקו פרשת ‏המים של ימי אלכסנדר מוקדון (הם ימי שמעון הצדיק):‏
‏""ועמד מלך גבור וגו' ובעמדו תשבר" וגו' (דניאל , יא ג) — הוא אלכסנדרוס מקדון, שמלך י"ב שנה. עד כאן היו ‏הנביאים מתנבאים ברוח הקדש, מכאן ואילך, "הט אזנך ושמע דברי חכמים" (משלי , כב יז)" (סדר עולם רבה ל'). ‏
הפנים השונות המתגלות בדפוסי פעולתו של שמעון הצדיק משקפות אם כן את אופייה של תקופת המעבר, המעבר ‏החריף מימי הנבואה התרות אחר האמת בדבר ה' לימי החכמה המטילות את יהבן על חכמתו של האדם, ניכרות ‏בצדדים השונים, והסותרים, של דמותו. ‏

‏ ‏

תניה רגב

תניה רגב בוגרת המכון לטוענות רבניות (טו"ר מוסמכת) ובית מורשה בירושלים, כותבת דוקטורט בתכנית ללימודי מגדר בנושא הלכות צניעות וכינון זהותן של נשים אורתודוקסיות. לימדה תנ"ך וגמרא בבית הספר פלך ושימשה כרמ"ית במדרשת הבנות בעין הנצי"ב.
Scroll To Top