כתובות נה

לתוספת כתובה יש מעמד זהה לכתובה עצמה. זה רלוונטי לאישה שמוכרת, מוחלת על או קיבלה כבר חלק מהכתובה או דורשת את התוספת בבית דין, ומצבים שונים אחרים. ישנם ארבעה נושאים שעליהם חלקו רבני פומבדיתא ומתא מחסיא. האחד, האם הבנים הזכרים גובים את הכתובה של אמם מאביהם כירושה, שלא ניתן לגבות מנכסים משועבדים, או כקונים, שניתן לגבות מנכסים משועבדים. שתיים, אם הבעל הפריש מטלטלין לצורך גביית הכתובה והם כבר אינם קיימים או נאבדו, האם היא יכולה לגבות כתובתה מבלי שתצטרך להישבע שעדיין לא קיבלה חלק ממנה? שלישית, אם הבעל ייחד קרקע שממנו האישה יכולה לגבות את כתובתה, אך סימן רק אחד מהגבולות, האם היא צריכה להישבע שלא קיבלה שום חלק מהכתובה שלה לפני שגובה את כל הסכום מהקרקע? רביעית, אם מישהו אמר לכתוב ולחתום על שטר מתנה ולתת את המתנה לאדם מסוים אבל לא עשה קניין עם השליח, האם השליח צריך לבדוק שוב עם הנותן שהוא או היא באמת מתכוונים לתת את המתנה? היה ויכוח במשנה ורבי אלעזר בן עזריה קבע שאשה מאורסת שקיבלה כתובה ולאחר מכן התגרשה או התאלמנה, הוא היא יכולה לגבות רק את ה-200 או ה-100 זוז, אך לא את התוספת. רב ורבי נתן התלבטו אם אנו פוסקים כר’ אלעזר בן עזריה או לא. הגמרא מסיקה שרבי נתן ודאי פסק כמותו שכן בהלכה אחרת ברור שהוא הולך כפי אומדנא, עושה הערכה לגבי מה שאנו מאמינים שכנראה היו כוונותיו של האדם, וזה בדיוק מה שרבי אלעזר בן עזריה אמר – אנו מעריכים שהבעל רק הבטיח לה תוספת לטובת היותה נשואה לו. אם כן, זה אומר שרב לא הולך כפי אומדנא. הקשים ממחלוקת אחרת בין רב ושמואל שבו רב פסק כפי אומדנא בעניין שכיב מרע שעשה קנין.