Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility דלג לתוכן

הדף היומי

י״ד באדר תשפ״ג | 7 מרץ 2023
  • מסכת נזיר מוקדשת ע"י משפחתו של הרב צבי ליפה בן הלל ז"ל בציון שנה לפטירתו.

נזיר מג

הדף היום מוקדש על ידי בטסי מלמן לע"נ אביה, צבי מנחם מנדל בן שלמה ז"ל, הלורד מונדשיין, בציון 39 שנה לפטירתו (בי"א באדר).

הדף היום מוקדש לע"נ שייל בלוז שנפטר השבוע. 

רבה אמר שאפשר לקבל מלקות פעמיים רק אם לאחר שנטמא נכנס לאוהל עם גופה שכן יש שני איסורי לא תעשה – אחד לא לטמא ואחר לא לבוא (להיכנס) לאוהל. אבל זה מנוגד לשיטת רבה בטומאה וטואמה כי הוא סובר שאם כבר נטמא, אי אפשר להחייב עוד פעם על טומאה – הוא כבר מחולל – כנ"ל כאן שהוא כבר נטמא לפני שנכנס לאוהל! רבי יוחנן מבחין בין בית לשדה. בבית: היה טהור כשנכנס והתחייב בביאה וטומאה בבת אחת בכניסתו ולכן אפשר להחייב על שניהם. אבל מי שנטמא בשדה ואחר כך נכנס לאוהל לא יהיה חייב פעמיים מהטעם האמור לעיל. אולם תשובה זו בעייתית ועולות בזו אחר זו מספר שאלות כגון, כשנכנסים לבית, נכנסת יד ראשונה או אפו, וכו' ובכך הטומאה באה קודם ביאה (שמתחייב כשרוב הגוף נכנס) ולא בבת אחת. בסופו של דבר, רב פפא עונה שאם אחד נכנס בתוך שידה תיבה או מגדל (בכך שחוצץ מפני הטומאה) ואז אדם אחר פתח אותו (כנראה לפי בקשת הנזיר, הסכמתו או בעזרתו) בזמן שהם היו בתוך הבית עם הטומאה, אז הטומאה והביאה התרחשו בו זמנית. מר בר רב אשי מביא תירוץ אחר – שנכנס לפני שהבנאדם מת (היה גוסס) ורק אחר כך מת, כשהנזיר כבר היה בפנים. תנא קמא ורבי חלוקים לגבי המקור בפסוק לדין שכהן גדול ונזיר יכולים להיות עם מישהו עד שהם ימותו בפועל ורק אסור להיטמא למת ממש. רבי יוחנן חושב שהוויכוח שלהם הוא רק לגבי הדרשה אבל אין הבדל פרטקי. אבל ריש לקיש סובר שאחד סובר על מיתה ממש והשני יאסור גם את הגוסס. רב חסדא אומר בשם רב שכהן הדיוט יכול ליטמא לקרוביו אבל רק בתנאי שהם שלמים ולא אם נכרת איבר. זה נדרש מהמילה "לאביו" – רק אם הוא שלם. הגמרא מעלה קושיות עליו משתי ברייתות המשם אפשר לראות שכהן יכול לטמא לקרוב שגופו אינו שלם. הפתרון הוא שהברייתות הולכות כפי דעתו של רבי יהודה ורב אינו סובר כדעה זו.

בבית נמי כיון דאעיל ידיה איסתאב כי עייל כולי האי טמא הוא

אלא אמר רבי אלעזר צירף ידו משום טומאה איכא משום ביאה ליכא וצירף גופו טומאה וביאה בהדי הדדי קאתו הא אי אפשר דלא עייל חוטמו ברישא ונחית ליה טומאה

אלא אמר רבא הכניס ידו משום טומאה איכא משום ביאה ליכא הכניס גופו טומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין והא אי אפשר דלא עייל אצבעתא דכרעיה ברישא ונחת להו טומאה

אלא אמר רב פפא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין מר בר רב אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמתיה אדיתיב דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין

תנו רבנן להחלו עד שעה שימות רבי אומר במותם יטמא עד שימות

מאי בינייהו אמר רבי יוחנן משמעות דורשין איכא בינייהו ריש לקיש אמר גוסס איכא בינייהו למאן דאמר מלהחלו אפילו גוסס למאן דאמר במותם עד שימות אין גוסס לא

ולמאן דאמר מלהחלו הכתיב במותם מיבעי ליה לכדרבי דתניא רבי אומר במותם אינו מטמא אבל מטמא בנגעתם ובזיבתם

ולמאן דאמר במותם הא מיבעי ליה להאי סברא אם כן לימא קרא במות מאי במותם שמעת מינה תרתי

ולמאן דאמר במותם הכתיב להחלו להחלו להכי הוא דאתא במי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד

ולמאן דאמר מלהחלו הא מיבעי ליה להאי סברא אם כן לימא קרא להחל מאי להחלו שמעת מינה תרתי

מיתיבי אדם אינו מטמא אלא עד שתצא נפשו ואפילו מגוייד ואפילו גוסס ולמאן דאמר מלהחלו הא קתני דאינו מטמא לענין טמויי עד דנפקא נפשיה לענין אתחולי הא איתחיל:


אמר רב חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו מאי טעמא אמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר אמר ליה רב המנונא אלא מעתה קאזיל בפקתא דערבות ופסקוה גנבי לרישיה הכי נמי דלא ליטמא ליה

אמר ליה מת מצוה קאמרת השתא יש לומר באחריני מיחייב באביו לא כל שכן

והאי מת מצוה הוא והתניא איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה והא אית ליה ברא כיון דקאזיל באורחא כמי שאין לו קוברים דמי

מיתיבי לה יטמא לה הוא מטמא ואינו מטמא לאיבריה לפי שאינו מטמא לאבר מן החי של אביו אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה

מאי מחזיר הוא על עצם כשעורה לאו למימרא דאי מיחסר פורתא

לא ההיא רבי יהודה היא דתניא רבי יהודה אומר לה מיטמא ואינו מיטמא לאבריה שאינו מיטמא על אבר מן החי של אביו אבל מיטמא הוא לאבר מן המת של אביו

והתניא רב כהנא ברבי אליעזר בן יעקב לה מיטמא ואינו מיטמא לאברים פרט לכזית מן המת וכזית נצל ומלא תרווד רקב

יכול לא יטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בניינה ולרוב מניינה כתיב ואמרת אליהם הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת


  • מסכת נזיר מוקדשת ע"י משפחתו של הרב צבי ליפה בן הלל ז"ל בציון שנה לפטירתו.

להעמיק בדף

גפת בדף היומי

סירוק בנזיר ובשבת – איזה סירוק אסור? – גפת 124

המשנה אומרת שאסור לנזיר לספסף או סרק את שערו אבל לחפוף ולפספס מותר. איזה טיפול בשיער אסור ואיזה מותר ומה היחס בין הלכות שבת להלכות נזיר בסוגיה זו. הצטרפו אלינו לעיון בסוגיה (שימו לב אין ללמוד הלכה מגפת זו!) גפ"ת: גמרא פירושים תוספות שיעור עיון בשיתוף עם ישיבת דרישה  

נזיר מג

תלמוד מהדורת ויליאם דוידסון | מופעל ע"י ספריא

נזיר מג

בבית נמי כיון דאעיל ידיה איסתאב כי עייל כולי האי טמא הוא

אלא אמר רבי אלעזר צירף ידו משום טומאה איכא משום ביאה ליכא וצירף גופו טומאה וביאה בהדי הדדי קאתו הא אי אפשר דלא עייל חוטמו ברישא ונחית ליה טומאה

אלא אמר רבא הכניס ידו משום טומאה איכא משום ביאה ליכא הכניס גופו טומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין והא אי אפשר דלא עייל אצבעתא דכרעיה ברישא ונחת להו טומאה

אלא אמר רב פפא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין מר בר רב אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמתיה אדיתיב דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין

תנו רבנן להחלו עד שעה שימות רבי אומר במותם יטמא עד שימות

מאי בינייהו אמר רבי יוחנן משמעות דורשין איכא בינייהו ריש לקיש אמר גוסס איכא בינייהו למאן דאמר מלהחלו אפילו גוסס למאן דאמר במותם עד שימות אין גוסס לא

ולמאן דאמר מלהחלו הכתיב במותם מיבעי ליה לכדרבי דתניא רבי אומר במותם אינו מטמא אבל מטמא בנגעתם ובזיבתם

ולמאן דאמר במותם הא מיבעי ליה להאי סברא אם כן לימא קרא במות מאי במותם שמעת מינה תרתי

ולמאן דאמר במותם הכתיב להחלו להחלו להכי הוא דאתא במי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד

ולמאן דאמר מלהחלו הא מיבעי ליה להאי סברא אם כן לימא קרא להחל מאי להחלו שמעת מינה תרתי

מיתיבי אדם אינו מטמא אלא עד שתצא נפשו ואפילו מגוייד ואפילו גוסס ולמאן דאמר מלהחלו הא קתני דאינו מטמא לענין טמויי עד דנפקא נפשיה לענין אתחולי הא איתחיל:


אמר רב חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו מאי טעמא אמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר אמר ליה רב המנונא אלא מעתה קאזיל בפקתא דערבות ופסקוה גנבי לרישיה הכי נמי דלא ליטמא ליה

אמר ליה מת מצוה קאמרת השתא יש לומר באחריני מיחייב באביו לא כל שכן

והאי מת מצוה הוא והתניא איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה והא אית ליה ברא כיון דקאזיל באורחא כמי שאין לו קוברים דמי

מיתיבי לה יטמא לה הוא מטמא ואינו מטמא לאיבריה לפי שאינו מטמא לאבר מן החי של אביו אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה

מאי מחזיר הוא על עצם כשעורה לאו למימרא דאי מיחסר פורתא

לא ההיא רבי יהודה היא דתניא רבי יהודה אומר לה מיטמא ואינו מיטמא לאבריה שאינו מיטמא על אבר מן החי של אביו אבל מיטמא הוא לאבר מן המת של אביו

והתניא רב כהנא ברבי אליעזר בן יעקב לה מיטמא ואינו מיטמא לאברים פרט לכזית מן המת וכזית נצל ומלא תרווד רקב

יכול לא יטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בניינה ולרוב מניינה כתיב ואמרת אליהם הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת


גלול כלפי מעלה