נדרים לג

אם מודר מאכל ממישהו, אסור ליהנות ממאכלים או אפילו לשאול כלים המשמשים להכנת אוכל. מדוע זה המצב אם ציין מה שאוכל ממנו ולא הכנת האוכל? עד איזה דרגה – האם אסור לשאול שק להכניס בו אוכל שרוכשים או סוס לרכוב עליו כדי להגיע למקום שיש בו אוכל, תכשיטים לענוד כדי לגרום לאדם להיראות חשוב כדי שיקבל ממנו אוכל, לעבור דרך ביתו כקיצור דרך להגיע למקום שבו יקבל אוכל? האם נוכל למצוא תשובה לשאלה זו בלשון משנתנו? המשנה הבאה אומרת שאם הפריט ששאל אינו פריט הקשור למזון אלא זה משהו בדרך כלל משכירים, אז גם זה אסור, שכן האדם יכול כעת להשתמש בכסף שחסך כדי לקנות מזון. הגמרא מסיקה מכאן שדברי הקשורים למזון שהוזכרו במשנה הקודמת האסורים חייבים להיות אסורים גם אם בדרך כלל לא משכירים אותם בכסף, מה שאומר שהמשנה תואמת שיטת רבי אליעזר הסובר שאפילו פריטים שאין להם ערך כספי אסורים (ויתור). מי שמודר הנאה מאחר, יכול האחר לתת את מחצית השקל בעבורו לבית המקדש, יכול לפרוע חובו ויכול להחזיר את חפצו האבוד. אולם, אם בדרך כלל מקבלים תשלום עבור החזרת חפץ שאבד (שכר בטלה) והאדם לא דרש את הכסף, יש למסור את הכסף לבית המקדש כדי לוודא שלא נהנה מהאחר. הגמרא קושרת את המשנה הזו לוויכוח בין חנן לבני הכהנים הגדולים שהופיע בכתובות קז. האם המשנה הולכת בעקבות חנן הסובר שמניעת הפסד ממון אינה נחשבת לתועלת? או שאפשר להסביר גם לפי בני הכהנים הגדולים שחולקים על חנן? קיים ויכוח בין רבי אמי ורבי אסי האם במקרה הפוך של החזרת חפצים שאבדו, אם היה אסור למחזיר ליהנות ממי שאיבד את החפץ, האם אסור או מותר להחזיר, כי בעת החזרת החפץ האבוד, המחזיר פטור מלתת צדקה לעני. האם זה נחשב להנאה, או שזה נדיר מדי שהעני יבוא לחפש כסף בדיוק באותו רגע ולכן לא נחשב להנאה?

פּוֹדְקַסְט (דף-יומי-לנשים): פתח בחלון חדש | הוֹרָדָה