שבת טו

שלמה גזר לקדשים ואתו אינהו וגזור אף לתרומה

גופא אמר רב יהודה אמר שמואל שמנה עשר גזרו ובשמנה עשר נחלקו והתניא הושוו בו ביום נחלקו ולמחר הושוו

גופא אמר רב הונא בשלשה מקומות נחלקו שמאי והלל שמאי אומר מקב חלה והלל אומר מקביים וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא קב ומחצה חייב בחלה משהגדילו המדות אמרו חמשת רבעים קמח חייבין בחלה רבי יוסי אומר חמשה פטורין חמשה ועוד חייבין

ואידך הלל אומר מלא הין מים שאובים פוסלים את המקוה שחייב אדם לומר בלשון רבו שמאי אומר תשעה קבין וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה עד שבאו שני גרדיים משער האשפה שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון ששלשה לוגין מים שאובין פוסלים את המקוה וקיימו חכמים את דבריהם

ואידך שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן והלל אומר מפקידה לפקידה ואפילו לימים הרבה וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא מעת לעת ממעט על יד מפקידה לפקידה ומפקידה לפקידה ממעט על יד מעת לעת

ותו ליכא והאיכא הלל אומר לסמוך ושמאי אומר שלא לסמוך כי קאמר רב הונא היכא דליכא פלוגתא דרבוותא בהדייהו

והאיכא הבוצר לגת שמאי אומר הוכשר והלל אומר לא הוכשר בר מיניה דההיא דהתם קא שתיק ליה הלל לשמאי:

יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית: והא רבנן דשמנים שנה גזור דאמר רב כהנא כשחלה רבי ישמעאל ברבי יוסי שלחו לו רבי אמור לנו שנים ושלושה דברים שאמרת (לנו) משום אביך

שלח להם כך אמר אבא מאה ושמנים שנה עד שלא חרב הבית פשטה מלכות הרשעה על ישראל שמנים שנה עד שלא חרב הבית גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה לה סנהדרין וישבה לה בחנויות למאי הילכתא אמר רבי יצחק בר אבדימי לומר שלא דנו דיני קנסות דיני קנסות סלקא דעתך אלא אימא שלא דנו דיני נפשות

וכי תימא בשמנים שנה נמי אינהו הוו והתניא הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן (לפני) הבית מאה שנה ואילו יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן הוו קדמי טובא

אלא אתו אינהו גזור אגושא לשרוף ואאוירא ולא כלום ואתו רבנן דשמנים שנה גזור אאוירא לתלות

למימרא דחדא גזירתא הוה לשריפה והאמר אילפא ידים תחלת גזירתן לשריפה ידים הוא דתחלת גזירתן לשריפה הא מידי אחרינא לא

אלא אתו אינהו גזור אגושא לתלות ואאוירא ולא כלום ואתו רבנן דשמנים שנה גזור אגושא לשרוף ואאוירא לתלות

ואכתי באושא גזור דתנן על ששה ספקות שורפין את התרומה על ספק בית הפרס ועל ספק עפר הבא מארץ העמים ועל ספק בגדי עם הארץ ועל ספק כלים הנמצאין ועל ספק הרוקין ועל ספק מי רגלי אדם שכנגד מי רגלי בהמה על ודאי מגען (ועל) ספק טומאתן שורפין את התרומה

רבי יוסי אומר אף על ספק מגען ברשות היחיד שורפין וחכמים אומרים ברשות היחיד תולין ברשות הרבים טהורין

ואמר עולא אלו ששה ספיקות באושא התקינו אלא אתו אינהו גזור אגושא לתלות ואאוירא ולא כלום ואתו רבנן דשמנים שנה גזור אידי ואידי לתלות ואתו באושא גזור אגושא לשרוף ואאוירא כדקאי קאי:

כלי זכוכית מאי טעמא גזור בהו רבנן טומאה אמר רבי יוחנן אמר ריש לקיש הואיל ותחלת ברייתן מן החול שוינהו רבנן ככלי חרס אלא מעתה לא תהא להן טהרה במקוה אלמה תנן ואלו חוצצין בכלים הזפת והמור בכלי זכוכית

הכא במאי עסקינן כגון שניקבו והטיף לתוכן אבר ורבי מאיר היא דאמר הכל הולך אחר המעמיד דתניא כלי זכוכית שנקבו והטיף לתוכן אבר אמר רבן שמעון בן גמליאל רבי מאיר מטמא וחכמים מטהרין

אלא מעתה