יומא ז

דכל טומאת מת בציבור רחמנא שרייה

אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו אומר ומביאין אחרת תחתיה ואם אין שם אלא היא אומרין לו הוי פקח ושתוק

קתני מיהת אומר ומביאין אחרת תחתיה אמר רב נחמן מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה

מיתיבי היה מקריב מנחת פרים ואילים וכבשים ונטמאת בידו אומר ומביאין אחרת תחתיה ואם אין שם אלא היא אומרין לו הוי פקח ושתוק

מאי לאו פרים אילים וכבשים דחג

אמר לך רב נחמן לא פרים פר עבודה זרה אף על גב דציבור הוא כיון דלא קביע ליה זמן מהדרינן אילים באילו של אהרן דאף על גב דקביע ליה זמן כיון דיחיד הוא מהדרינן כבשים בכבש הבא עם העומר דאיכא שיריים לאכילה

מיתיבי דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה כי תניא ההיא דיחיד

תא שמע על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין ביחיד בין בציבור ואי סלקא דעתך טומאה היתר היא בציבור למה לי לרצויי

אמר לך רב נחמן כי קתני הציץ מרצה אדיחיד ואיבעית אימא אפילו תימא בציבור בהנך דלא קביע לה זמן

מיתיבי ונשא אהרן את עון הקדשים וכי איזה עון הוא נושא אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב

הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בציבור וקשיא לרב ששת תנאי היא דתניא ציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה דברי רבי שמעון

רבי יהודה אומר עודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה אמר לו רבי שמעון כהן גדול ביום הכפורים יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה

אמר לו רבי יהודה הנח לכהן גדול ביום הכפורים שטומאה הותרה לו בציבור מכלל דרבי שמעון סבר טומאה דחויה היא בציבור

אמר אביי בנשבר הציץ דכולי עלמא לא פליגי דלא מרצה כי פליגי דתלי בסיכתא רבי יהודה סבר על מצח ונשא

ורבי שמעון סבר תמיד לרצון לפני ה׳ מאי תמיד אילימא תמיד על מצחו מי משכחת לה מי לא בעי מיעל לבית הכסא ומי לא בעי מינם אלא תמיד מרצה הוא

ולרבי יהודה נמי הא כתיב תמיד ההוא תמיד שלא יסיח דעתו ממנו כדרבה בר רב הונא דאמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה ושעה קל וחומר מציץ