ממה מורכבת הגמרא?

המשנה היא קובץ דברי תנאים ומהווה הקובץ הספרותי המכונן והחשוב ביותר שקדם לגמרא. המשנה נערכה בארץ ישראל ע״י רבי יהודה הנשיא והיא מחולקת לשישה סדרים: זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קודשים, טהרות. המשנה מהווה בסיס לגמרא, באשר הסוגיות שבגמרא יוצאות מתוך שאלות על המשנה, וסדר הגמרות נבנה על סדר המשניות. למעשה, הגמרא היא בין היתר פירוש מקיף מאוד למשנה. בעת סתירה בין משנה למקור אחר בגמרא, למשניות תמיד תהיה הבכורה על פני שאר המקורות כמקור החשוב ביותר. ניתן לזהות את המשניות השזורות בתוך הגמרא בכך שהן כתובות בעברית (בניגוד לדברי האמוראים שכתובים בארמית) וכן לעיתים יוקדם לציטוט מהמשנה המילה ״תנן״ שפירושה ״שנינו״.

הברייתות (ברייתא ביחיד) הן דברי תנאים שלא נכנסו למשנה. רוב הברייתות נמצאות בגמרא לאורך המסכתות השונות וכן בתוספתא. התוספתא הוא חיבור מקביל למשנה שמאגד בתוכו חלק מדברי התנאים שלא נכנס למשנה (שאר הברייתות או שאבדו לאורך השנים או שנמצאות בגמרא). את התוספתא ערכו תלמידיו של רבי, רבי חייא ורבי אושעיא. הברייתא נקראת כך משום שהיא חיצונית למשנה, ופירוש המילה ברייתא הוא ״חיצונית״ בארמית (בר=חוץ). בעת סתירה בין ברייתא למשנה תהיה עדיפות למשנה, בעת סתירה בין ברייתא לדברי אמוראים תהיה עדיפות לברייתא. ניתן לזהות ברייתא בכך שגם היא תהיה כתובה בעברית ולעיתים יוקדם לציטוט ברייתא המילים ״דתנו רבנן״ או ״דתניא״.

מדרשי הלכה הם מקור נוסף מתקופת התנאים. מדרשי הלכה הם לימוד הלכה מתוך הפסוקים. יש בידינו מספר חיבורים של מדרשי הלכה המחולקים לפי ספרי התורה: מכילתא- על ספר שמות, ספרא- על ספר ויקרא, ספרי על במדבר ודברים. חיבורים אלו מיוחסים לבתי המדרש של רבי ישמעאל ובית המדרש של רבי עקיבא. לשני הבתי המדרש היו גישות שונות ללימוד וכן מתודות שונות.  אין בידינו חיבור של מדרשי הלכה על ספר בראשית ומקובל להגיד שהסיבה לכך היא שספר בראשית מכיל בעיקר סיפורים ולא הוראות הלכתיות. ישנם מדרשי הלכה רבים שלא מאוגדים בחיבור מסוים אך שזורים לאורך הגמרא. כמו המשניות והברייתות, גם מדרשי ההלכה הם בעברית. הסיבה ששלושת מקורות אלו בעברית היא שהן נאמרו תקופת התנאים בארץ ישראל, ולא בבבל.

מבנה טיפוסי של מדרש הלכה נראה כך (הדוגמא מהספרי): 

פסוק:״אלה הדברים אשר דבר משה״ 

קושיא: וכי לא נתנבא משה אלא זה בלבד? והלא הוא כתב את כל התורה כולה, שנאמר ״ויכתוב משה את כל התורה הזאת״

יישוב הקושיא: מה תלמוד לומר ״אלה הדברים״? – מלמד שהיו דברי תוכחות, שנאמר ״וישמן ישורון ויבעט״

הגמרא מלאה בדברי האמוראים המקשים, מיישבים, מחדשים, מקיימים שיח ביניהם ועוד. לעיתים דברי האמוראים יובאו בשם האמורא (למשל: ״אמר רבא״), ולעיתים בעילום שם (למשל: ״אמר מר״). דברי אמוראים המובאים בעילום שם נקראים ״סתמא דגמרא״ (דוגמא נפוצה לסתמא היא שאלות שמופיעות ישר לאחר המשנה. למשל, השאלה המפורסמת בברכות: ״תנא היכא קאי דקתני מאימתי?״ נשאלת ע״י הסתמא דגמרא). דברי האמוראים הם למעשה החידוש שבגמרא כהמשכה של המשנה. האמוראים מצטטים את המקורות התנאים וכן מקורות מתקופתם, וכך בעזרת הידע והסברא מחדשים רעיונות ופוסקים הלכה. בתלמוד הבבלי לאמוראים יש את התואר ״רב״, ואילו בתלמוד הירושלמי ״רבי״. דברי האמוראים כתובים בארמית.

האגדתות הן כל המקורות המופיעים בגמרא שאינן עוסקות בהלכה או בשקלא וטריא בהקשר של ההלכה. האגדתות יכולות להיות סיפורים ומדרשים, פירוש פסוקים, המלצות רפואיות, אמרות חכמה ועוד. תוכן האגדתות מגוון; החל ממוסר, אמונה, הדרך הנכונה לחיות ועד בריאות הגוף, ובכללי ״טיפים״ לחיים. דברי האגדה תפוסים מקום חשוב בלימוד התורה, אולם לא לומדים הלכה מהם ולא נהוג להקשות מהם על מקורות אחרים. דברי האגדה יהיו כתובים לפעמים בארמית ולפעמים בעברית (תלוי מאיזו תקופה ומקום הם).

• שפה: אם המקור הוא בעברית אז ככל הנראה מדובר במקור מהתקופה התנאית (משנה, ברייתא או מדרש הלכה). אם המקור בארמית אז מקורו בתקופה האמוראית.
• הקשר: לפי כללי הפסיקה, לא ניתן לחלוק על רב מתקופה קודמת. לפיכך, תנא יכול לחלוק על תנא, ואמורא לא יכול לחלוק על תנא. לכן, במידה ומובאת עמדה של תנא ולאחר מכן דעה עצמאית המתנגדת לה, ככל הנראה העמדה השניה היא גם כן מקור תנאי.
• כינוי: ״רב״ זהו הכינוי של אמוראי בבל. ״רבי״ זהו כינויים של התנאים ושל אמוראי ארץ ישראל. בתלמוד הבבלי ישנם הרבה יותר ציטוטים של תנאים מאשר אמוראים ארץ ישראליים ולכן, במידה ונתקלתן בתואר ״רבי״ ואתן לא בטוחות, יהיה זה ניחוש מושכל לנחש שמדובר בתנא (כמו כן ניתן הבין מהשפה וההקשר).
• הקדמות:
  1. תנן – משנה
  2. דתנו רבנן, דתניא – ברייתא או מדרש הלכה
  3. אמר מר, דאיתמר – דברי אמורא