הדרן
קול נשי בשיח התלמודי

טופס הזמנה לערכת קדשים

בהמשך לפסיקתו של עולא, שלפיה הולכת הדם ללא תזוזת רגליים אינה נחשבת הולכה, הגמרא בוחנת האם ניתן לתקן מצב שבו ההולכה נעשתה מלכתחילה ללא תזוזת רגליים. הניסיון הראשון להוכיח שניתן לתקן זאת מובא מן המשנה בזבחים דף לב, אך ההוכחה נדחית. לאחר מכן מובאת ראיה חד-משמעית מדבריו של עולא בשם רבי יוחנן, הקובעת שהפגם אינו ניתן לתיקון. רב נחמן מקשה על עולא שתי קושיות מהמשניות בזבחים דפים לב וכה. הקושיה הראשונה נענית, אך לא באופן משכנע, ואילו השנייה נותרת ללא מענה.

הגמרא מציעה פירוש חדש למחלוקת שבין רבי שמעון לחכמים במשנתנו בנוגע להולכה. לפי פירוש זה, כאשר רבי שמעון פוסק שכוונה פסולה בעת ההולכה אינה פוסלת את הקרבן, הוא מתייחס דווקא להולכה שנעשית ללא תזוזת רגליים. אולם פירוש זה זוכה ללעג מצד חכמי ארץ ישראל. בתחילה הגמרא מסבירה את הלעג בכך שלפי רבי שמעון, לא תיתכן כלל פסילה בכוונה פסולה בעת הזאת דם חטאת העוף, למרות הידוע שכוונה פסולה בעת ההזאה יכולה לפסול. הסבר זה נדחה, ומובא נימוק משכנע יותר: דבריו של רבי שמעון במשנה מבהירים שהוא דיבר על הולכה ברגליים. הוא מסביר שהולכה עשויה להיות מיותרת, משום שניתן לשחוט את הקרבן סמוך למזבח. רק הולכה ברגליים נחשבת מיותרת, שכן גם כאשר הקרבן נשחט סמוך למזבח, צריך להעביר את הדם אליו ביד.

הגמרא דנה במקרה שבו זר הוליך את הדם למזבח, ולאחר מכן כהן החזירו למקומו המקורי והוליכו כראוי. יש מחלוקת האם סדר פעולות זה פוסל את הקרבן או מכשירו. במקרה הפוך, שבו כהן הוליך את הדם, וזר החזירו למקומו ואז הוליכו שוב, יש מחלוקת האם מקרה זה דומה לקודם. רב שימי בר אשי מקשר בין שני המקרים: מי שמתיר במקרה הראשון אוסר בשני, ולהפך, בהתאם לשאלה האם הפעולה הראשונה או האחרונה היא הקובעת. רבא, לעומת זאת, אינו מקשר בין המקרים, וטוען שבשניהם המקרה השני פסול, שכן מרגע שהדם הורחק מהמזבח, יש להחזירו באופן כשר – כלומר, על ידי כהן.

רב ירמיה מביא בשם רב ירמיה מדפתי, שהשאלה האם דם שהובא למזבח והורחק ממנו צריך להיות מוחזר, היא עצמה מחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים במשנתנו. פירוש זה מבוסס על הסברו של רבא למשנה. אביי מקשה על פירוש זה מברייתא ודוחה אותו, ורבא מודה לדבריו.

המשנה מונה מקרים שונים שבהם טיפול בדם על ידי אדם שאינו ראוי לעבודת המקדש פוסל את הקרבן. הדוגמה הראשונה היא זר. מהו המקור לכך? אפשרות אחת היא ללמוד זאת מויקרא פרק כב פסוקים ב–ג, ואפשרות נוספת היא קל וחומר מכהן בעל מום.

טופס הזמנה לערכת קדשים

בהקשר לדיון האם כוונה שלא בזמנו בעת טבילת האצבע בדם של קרבן חטאת הנזרק על המזבח הפנימי – האם היא הופכת את הקרבן לפיגול – הגמרא מביאה שתי ברייתות הסותרות זו את זו. הדבר מצביע על מחלוקת תנאים בשאלה האם פעולת הטבילה נחשבת כהולכת הדם בקרבנות רגילים.

בתחילה, הגמרא מנסה ליישב את הסתירה על ידי שיוך הברייתות לדעת רבי שמעון וחכמים. לפי הסבר זה, כולם מסכימים שטבילה נחשבת להולכה, אך רבי שמעון סובר שהולכה אינה עבודה חיונית. הסבר זה נדחה, שכן רבי שמעון סובר שאין דין פיגול בקרבנות שדמם נזרק על המזבח הפנימי.

בסופו של דבר, הגמרא מסיקה שכל ברייתא עוסקת בקרבן חטאת מסוג שונה – אחת במזבח הפנימי ואחת במזבח החיצון. הטבילה חיונית בקרבן הנזרק על המזבח הפנימי, כפי שנאמר בפסוק "וטבל הכהן את אצבעו,” ולכן כוונה שלא בזמנה בעת הטבילה הופכת את הקרבן לפיגול. לעומת זאת, בקרבן הנזרק על המזבח החיצון לא נאמר "טבילה”, אלא "ולקח הכהן את הדם,” ולכן אין דין פיגול באותה פעולה.

ריש לקיש מסביר שלפי רבי שמעון, כוונה שלא לשמה בעת הולכת הדם לקרבן חטאת הנזרק על המזבח הפנימי פוסלת את הקרבן, שכן לא ניתן לשחוט את הקרבן סמוך למזבח הפנימי, ולכן ההולכה חיונית. הדבר נראה כסותר את דברי רבי שמעון שאין פיגול בכוונה שלא בזמנה בקרבן כזה, מה שהיה אמור לרמוז שגם כוונה שלא לשמה אינה פוסלת. רבי יוסי ברבי חנינא מיישב זאת בכך שגם רבי שמעון מודה שכוונה שלא בזמנה פוסלת את הקרבן, אף שאינה הופכת אותו לפיגול. הגמרא מסיקה מכך שגם כוונה שלא במקומה פוסלת את הקרבן.

רבא מעיין בעמדת רבי שמעון, כפי שהוסברה על ידי ריש לקיש, בנוגע להולכת הדם למזבח הפנימי. הוא בוחן מקרים שונים בהתאם לשאלה האם רבי שמעון מקבל עמדות אחרות. לדוגמה, אם רבי שמעון מסכים עם דעת בנו שניתן לשחוט קדשי קדשים בין האולם ולמזבח, אז הכוונה פוסלת רק מהכניסה לאולם, שכן ניתן לשחוט סמוך לאולם. מקרים נוספים עוסקים בהולכת הלבונה מהשולחן שבהיכל כדי להקטירה על המזבח החיצון. השלב שבו הכוונה פוסלת תלוי בדעות שונות לגבי קדושת ההיכל והעזרה.

אביי שואל את רב חסדא האם הולכת הדם על ידי זר פוסלת את הקרבן. רב חסדא משיב שלא, ומביא פסוק כהוכחה. רב ששת מביא ברייתא הסותרת זאת. רבה ורב יוסף טוענים שהתשובה תלויה במחלוקת רבי שמעון וחכמים. אביי מקשה על דבריהם. עולא מצטט את פסקו של רבי אלעזר שלפיו גם רבי שמעון פוסל הולכה על ידי זר.

נשאלת שאלה נוספת: האם הולכה ללא תזוזת רגליים נחשבת להולכה? לאחר שלוש ניסיונות לא מוצלחים להוכיח זאת ממקורות שונים, עולא פוסק בשם רבי יוחנן שהולכה תקינה מחייבת תזוזת רגליים.

 זה הדף לשבת. לדף של שישי, לחצו כאן.

טופס הזמנה לערכת קדשים

המשנה מלמדת שכוונה שלא לשמה בקרבן חטאת או בקרבן פסח פוסלת את הקרבן אם הכוונה מתרחשת במהלך אחד מהעבודות המרכזיות: קבלת הדם, הולכתו למזבח, או זריקתו על המזבח. רבי שמעון חולק לגבי פעולת ההולכה, וטוען שהיא אינה חיונית, שכן ניתן לשחוט את הקרבן בסמוך למזבח, ובכך לבטל את הצורך בהולכה.

הגמרא מקשה על הרעיון שכוונה בזמן קבלת הדם יכולה לפסול את הקרבן, ומביאה ברייתא שנראה כי היא סותרת זאת. הפתרון הוא להבחין בין שני סוגי כוונות שגויות: פיגול (כוונה לאכול את הקרבן בזמן פסול) ולא לשמה (כוונה לקרבן מסוג אחר). הברייתא עוסקת בפיגול, בעוד שהמשנה עוסקת בלא לשמה. עם זאת, גם הבחנה זו מוטלת בספק על סמך ברייתא נוספת העוסקת בפיגול. הבעיה נפתרת בסופו של דבר על ידי הבחנה בין הפעולה שאליה מתייחסת המחשבה לבין הפעולה שבמהלכה מתרחשת המחשבה.

שאלה נוספת עולה לגבי קרבן החטאת שדמו מובא אל ההיכל ונזרק על המזבח הפנימי: האם דין פיגול חל גם על פעולת הכהן כאשר הוא טובל את אצבעו בדם כהכנה לזריקה?

טופס הזמנה לערכת קדשים

בהמשך לפסיקתו של עולא, שלפיה הולכת הדם ללא תזוזת רגליים אינה נחשבת הולכה, הגמרא בוחנת האם ניתן לתקן מצב שבו ההולכה נעשתה מלכתחילה ללא תזוזת רגליים. הניסיון הראשון להוכיח שניתן לתקן זאת מובא מן המשנה בזבחים דף לב, אך ההוכחה נדחית. לאחר מכן מובאת ראיה חד-משמעית מדבריו של עולא בשם רבי יוחנן, הקובעת שהפגם אינו ניתן לתיקון. רב נחמן מקשה על עולא שתי קושיות מהמשניות בזבחים דפים לב וכה. הקושיה הראשונה נענית, אך לא באופן משכנע, ואילו השנייה נותרת ללא מענה.

הגמרא מציעה פירוש חדש למחלוקת שבין רבי שמעון לחכמים במשנתנו בנוגע להולכה. לפי פירוש זה, כאשר רבי שמעון פוסק שכוונה פסולה בעת ההולכה אינה פוסלת את הקרבן, הוא מתייחס דווקא להולכה שנעשית ללא תזוזת רגליים. אולם פירוש זה זוכה ללעג מצד חכמי ארץ ישראל. בתחילה הגמרא מסבירה את הלעג בכך שלפי רבי שמעון, לא תיתכן כלל פסילה בכוונה פסולה בעת הזאת דם חטאת העוף, למרות הידוע שכוונה פסולה בעת ההזאה יכולה לפסול. הסבר זה נדחה, ומובא נימוק משכנע יותר: דבריו של רבי שמעון במשנה מבהירים שהוא דיבר על הולכה ברגליים. הוא מסביר שהולכה עשויה להיות מיותרת, משום שניתן לשחוט את הקרבן סמוך למזבח. רק הולכה ברגליים נחשבת מיותרת, שכן גם כאשר הקרבן נשחט סמוך למזבח, צריך להעביר את הדם אליו ביד.

הגמרא דנה במקרה שבו זר הוליך את הדם למזבח, ולאחר מכן כהן החזירו למקומו המקורי והוליכו כראוי. יש מחלוקת האם סדר פעולות זה פוסל את הקרבן או מכשירו. במקרה הפוך, שבו כהן הוליך את הדם, וזר החזירו למקומו ואז הוליכו שוב, יש מחלוקת האם מקרה זה דומה לקודם. רב שימי בר אשי מקשר בין שני המקרים: מי שמתיר במקרה הראשון אוסר בשני, ולהפך, בהתאם לשאלה האם הפעולה הראשונה או האחרונה היא הקובעת. רבא, לעומת זאת, אינו מקשר בין המקרים, וטוען שבשניהם המקרה השני פסול, שכן מרגע שהדם הורחק מהמזבח, יש להחזירו באופן כשר – כלומר, על ידי כהן.

רב ירמיה מביא בשם רב ירמיה מדפתי, שהשאלה האם דם שהובא למזבח והורחק ממנו צריך להיות מוחזר, היא עצמה מחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים במשנתנו. פירוש זה מבוסס על הסברו של רבא למשנה. אביי מקשה על פירוש זה מברייתא ודוחה אותו, ורבא מודה לדבריו.

המשנה מונה מקרים שונים שבהם טיפול בדם על ידי אדם שאינו ראוי לעבודת המקדש פוסל את הקרבן. הדוגמה הראשונה היא זר. מהו המקור לכך? אפשרות אחת היא ללמוד זאת מויקרא פרק כב פסוקים ב–ג, ואפשרות נוספת היא קל וחומר מכהן בעל מום.

טופס הזמנה לערכת קדשים

בהקשר לדיון האם כוונה שלא בזמנו בעת טבילת האצבע בדם של קרבן חטאת הנזרק על המזבח הפנימי – האם היא הופכת את הקרבן לפיגול – הגמרא מביאה שתי ברייתות הסותרות זו את זו. הדבר מצביע על מחלוקת תנאים בשאלה האם פעולת הטבילה נחשבת כהולכת הדם בקרבנות רגילים.

בתחילה, הגמרא מנסה ליישב את הסתירה על ידי שיוך הברייתות לדעת רבי שמעון וחכמים. לפי הסבר זה, כולם מסכימים שטבילה נחשבת להולכה, אך רבי שמעון סובר שהולכה אינה עבודה חיונית. הסבר זה נדחה, שכן רבי שמעון סובר שאין דין פיגול בקרבנות שדמם נזרק על המזבח הפנימי.

בסופו של דבר, הגמרא מסיקה שכל ברייתא עוסקת בקרבן חטאת מסוג שונה – אחת במזבח הפנימי ואחת במזבח החיצון. הטבילה חיונית בקרבן הנזרק על המזבח הפנימי, כפי שנאמר בפסוק "וטבל הכהן את אצבעו,” ולכן כוונה שלא בזמנה בעת הטבילה הופכת את הקרבן לפיגול. לעומת זאת, בקרבן הנזרק על המזבח החיצון לא נאמר "טבילה”, אלא "ולקח הכהן את הדם,” ולכן אין דין פיגול באותה פעולה.

ריש לקיש מסביר שלפי רבי שמעון, כוונה שלא לשמה בעת הולכת הדם לקרבן חטאת הנזרק על המזבח הפנימי פוסלת את הקרבן, שכן לא ניתן לשחוט את הקרבן סמוך למזבח הפנימי, ולכן ההולכה חיונית. הדבר נראה כסותר את דברי רבי שמעון שאין פיגול בכוונה שלא בזמנה בקרבן כזה, מה שהיה אמור לרמוז שגם כוונה שלא לשמה אינה פוסלת. רבי יוסי ברבי חנינא מיישב זאת בכך שגם רבי שמעון מודה שכוונה שלא בזמנה פוסלת את הקרבן, אף שאינה הופכת אותו לפיגול. הגמרא מסיקה מכך שגם כוונה שלא במקומה פוסלת את הקרבן.

רבא מעיין בעמדת רבי שמעון, כפי שהוסברה על ידי ריש לקיש, בנוגע להולכת הדם למזבח הפנימי. הוא בוחן מקרים שונים בהתאם לשאלה האם רבי שמעון מקבל עמדות אחרות. לדוגמה, אם רבי שמעון מסכים עם דעת בנו שניתן לשחוט קדשי קדשים בין האולם ולמזבח, אז הכוונה פוסלת רק מהכניסה לאולם, שכן ניתן לשחוט סמוך לאולם. מקרים נוספים עוסקים בהולכת הלבונה מהשולחן שבהיכל כדי להקטירה על המזבח החיצון. השלב שבו הכוונה פוסלת תלוי בדעות שונות לגבי קדושת ההיכל והעזרה.

אביי שואל את רב חסדא האם הולכת הדם על ידי זר פוסלת את הקרבן. רב חסדא משיב שלא, ומביא פסוק כהוכחה. רב ששת מביא ברייתא הסותרת זאת. רבה ורב יוסף טוענים שהתשובה תלויה במחלוקת רבי שמעון וחכמים. אביי מקשה על דבריהם. עולא מצטט את פסקו של רבי אלעזר שלפיו גם רבי שמעון פוסל הולכה על ידי זר.

נשאלת שאלה נוספת: האם הולכה ללא תזוזת רגליים נחשבת להולכה? לאחר שלוש ניסיונות לא מוצלחים להוכיח זאת ממקורות שונים, עולא פוסק בשם רבי יוחנן שהולכה תקינה מחייבת תזוזת רגליים.

 זה הדף לשבת. לדף של שישי, לחצו כאן.

טופס הזמנה לערכת קדשים

המשנה מלמדת שכוונה שלא לשמה בקרבן חטאת או בקרבן פסח פוסלת את הקרבן אם הכוונה מתרחשת במהלך אחד מהעבודות המרכזיות: קבלת הדם, הולכתו למזבח, או זריקתו על המזבח. רבי שמעון חולק לגבי פעולת ההולכה, וטוען שהיא אינה חיונית, שכן ניתן לשחוט את הקרבן בסמוך למזבח, ובכך לבטל את הצורך בהולכה.

הגמרא מקשה על הרעיון שכוונה בזמן קבלת הדם יכולה לפסול את הקרבן, ומביאה ברייתא שנראה כי היא סותרת זאת. הפתרון הוא להבחין בין שני סוגי כוונות שגויות: פיגול (כוונה לאכול את הקרבן בזמן פסול) ולא לשמה (כוונה לקרבן מסוג אחר). הברייתא עוסקת בפיגול, בעוד שהמשנה עוסקת בלא לשמה. עם זאת, גם הבחנה זו מוטלת בספק על סמך ברייתא נוספת העוסקת בפיגול. הבעיה נפתרת בסופו של דבר על ידי הבחנה בין הפעולה שאליה מתייחסת המחשבה לבין הפעולה שבמהלכה מתרחשת המחשבה.

שאלה נוספת עולה לגבי קרבן החטאת שדמו מובא אל ההיכל ונזרק על המזבח הפנימי: האם דין פיגול חל גם על פעולת הכהן כאשר הוא טובל את אצבעו בדם כהכנה לזריקה?

טופס הזמנה לערכת קדשים

בן בתירא סובר שקרבן פסח שנשחט בכוונה לקרבן אחר (שלא לשמה) בבוקר יום ארבעה עשר – גם הוא פסול. רבי אלעזר, בשם רבי אושעיא, מסביר שבן בתירא רואה את הבוקר כזמן כשר להקרבת קרבן הפסח. אף על פי שהפסוק אומר "בין הערבים” שבדרך כלל מובנו כאחר הצהריים, רבי אושעיא מפרש זאת כ”בין שני ערבים,” כלומר, כל היום כולו.

מובאות כמה קושיות על פירוש זה, בהתייחס לזמן הקרבת קרבן התמיד של אחר הצהריים, הקטורת והדלקת הנרות. בכל מקרה נטען שיש פסוק אחר שמורה כי יש לבצע את הפעולות הללו דווקא אחר הצהריים. אבל לאחר קושיות נוספות, פירושו של רבי אושעיא נדחה.

רבי יוחנן מציע הבנה חלופית לעמדת בן בתירא: אף על פי שאין לשחוט את קרבן הפסח בבוקר, זמן זה עדיין נחשב "זמנו” לצורך פסילת קרבן שנשחט שלא לשמה, מאחר שחלק מהיום מיועד לפסח, כל היום נושא השלכות לעניין הכוונה.

רבי אבהו מקשה על עמדה זו, וטוען שאם בעל חיים יוקדש בבוקר או קודם לכן לקרבן הפסח, הוא ייפסל באותו זמן, שכן אינו ראוי להקרבה כקרבן פסח או שלמים. פסילה זו תמנע את הקרבתו אחר הצהריים, שכן כבר נדחה לפרק זמן מסוים. רבי אבהו, אביי ורב פפא מציעים פתרונות אפשריים לקושיה זו.

רבי זירא מתייחס לשאלתו של רבי אבהו ושואל האם לדעת רבי יוחנן ניתן לדחות בעלי חיים מהקרבה – ולא רק לאחר שחיטתם. רבי אבהו משיב בחיוב ומוכיח זאת מפסק של רבי יוחנן, שממנו ניתן להסיק שלושה דינים בענייני דחיית קרבנות, וביניהם שגם בעלי חיים יכולים להידחות מן המזבח.

הגמרא ממשיכה עם אמירות נוספות של רבי יוחנן על קרבנות שנפסלו לגמרי, כגון אדם שפרש מן הדת או הפך לשוטה.

בן עזאי סובר שאפילו עולה שנשחטה שלא לשמה פסולה. רב הונא מנסה למצוא מקור לדעה זו בפסוק "עולה היא.” לאחר שדבר זה נדחה, הם לומדים זאת מקל וחומר: מאחר שעולה חמורה יותר מחטאת, שכן היא נשרפת כולה, יש להחיל עליה כללים מחמירים יותר. גם הסבר זה נתקל בקושי, שכן לקרבן פסח ולחטאת יש חומרות ייחודיות שאינן קיימות בעולה.

הגמרא מבקשת למצוא מקור לדעת חכמים שדם אשם שנכנס להיכל אינו נפסל. מדוע אין דינו של האשם כדין החטאת? לאחר שנדחית ההוכחה הראשונה שהיתה על בסיס קל וחומר, הם לומדים זאת מדרשה מהפסוק העוסק בדין זה.

לפי דעת חכמים במשנתנו, שחטאת שנשחטה לשם קרבן אחר נפסלת, אך אשם אינו נפסל – ניתן להבין את ההשוואה בברייתא בין שני סוגים של מנחה: אחת דינה כחטאת (תיפסל אם הוקרבה לשם קרבן אחר) ואחת כאשם (לא תיפסל). בברייתא, דין זה נלמד מהפסוק בויקרא ו:י. כיצד רבי אליעזר מבין את הפסוק הזה, שמבחין בין חטאת לאשם? כדי לענות על כך, מובאת משנה אחרת עם הבחנה שונה. דבר זה מעורר שאלה נוספת, שכן שני המקורות מביאים את דברי רבי שמעון – כיצד הוא יכול ללמוד שני דברים שונים מאותו פסוק? גם שאלה זו נפתרת.

דעתו של רבי אליעזר במשנתנו נלמדת מפסוק שמשווה בין אשם לחטאת. חכמים משתמשים באותו פסוק כדי ללמוד שגם אשם טעון סמיכה.

רבי יוחנן ורבה מסבירים שרבי אליעזר מסכים עם דעת יוסף בן חוני במשנה, שקרבן שהובא לשם פסח (ביום י”ד בניסן) נפסל. עם זאת, רבה מציין שהוא חולק לגבי קרבן שהובא לשם חטאת, ואינו סובר שהוא נפסל. כדי להוכיח זאת, מובאת ברייתא ארוכה הכוללת דיון ארוך בין רבי יהושע לרבי אליעזר, וכן את טענותיהם ההגיוניות וניסיונותיו של רבי אליעזר להפריך את דברי רבי יהושע. במהלך הדיון מתברר שרבי אליעזר אינו סובר שקרבן שנשחט לשם חטאת נפסל.

שמעון אחי עזריה סובר שקרבן שנשחט לשם קרבן עם קדושה גבוהה יותר אינו נפסל, אך אם נשחט לשם קרבן עם קדושה נמוכה יותר – הוא כן נפסל. מקורו הוא בויקרא כב:טו. האם הוא חולק גם בנקודה נוספת וסובר שהקרבן מכפר על בעליו – או לא? שאלה זו נותרת ללא מענה.

רבי יהושע ובן בתירא חולקים במשנה לגבי קרבן פסח שנשחט לשם קרבן אחר בבוקר יום י”ד – האם הוא נפסל. רבי אלעזר בשם רבי אושעיא מסביר שמחלוקתם רחבה יותר, שכן הם גם חולקים האם קרבן פסח שנשחט לשם פסח בבוקר – יתקבל, כלומר האם הבוקר הוא זמן כשר להקרבת קרבן הפסח.

רבי יוחנן וריש לקיש נחלקים בשאלה האם קרבן פסח או קרבן חטאת נפסלים כאשר נשחטו בכוונה לזרוק את דמם לשם קרבן אחר. המחלוקת ביניהם מבוססת על השאלה האם דיני "לשמה” נלמדים מדיני "פיגול”, מה שיכול לרמוז שמחשבה במהלך פעולה אחת של הקרבן על פעולה אחרת פוסלת את הקרבן.

מחלוקת מקבילה עולה בנוגע לעבודה זרה: אם אדם שוחט בהמה מתוך כוונה להקריב את דמה לעבודה זרה, האם הדבר אוסר את הבהמה בהנאה? נשאלת השאלה מדוע יש צורך להביא את שתי המחלוקות – מדוע לא ניתן ללמוד אחת מן השנייה? שאלה זו מובילה לעיון מעמיק בהבדלים שביניהן.

רב דימי מספר שרב ירמיה הביא ראיה לתמוך בעמדת רבי יוחנן, ואילו רבי אילא תמך בריש לקיש. ראייתו של רב ירמיה מבוססת על קל וחומר, אשר עובר שתי עריכות בעקבות קושיות שמועלות עליו. רב פפא מקשה על ראייתו של רבי אילא, אך הקושיה נפתרת לבסוף.

במשנה, רבי אליעזר מוסיף את המקרה של קרבן אשם שנפסל אם נשחט שלא לשמה – מתוך כוונה לקרבן אחר. ברייתא מביאה דיון שבו רבי יהושע דוחה שוב ושוב את הנימוקים שמציע רבי אליעזר. לאחר שלוש ניסיונות, רבי אליעזר מציע הסבר שמתקבל. הגמרא חוזרת לעיין בכמה שורות מתוך הברייתא ומנתחת אותן.

טופס הזמנה לערכת קדשים

בהמשך לפסיקתו של עולא, שלפיה הולכת הדם ללא תזוזת רגליים אינה נחשבת הולכה, הגמרא בוחנת האם ניתן לתקן מצב שבו ההולכה נעשתה מלכתחילה ללא תזוזת רגליים. הניסיון הראשון להוכיח שניתן לתקן זאת מובא מן המשנה בזבחים דף לב, אך ההוכחה נדחית. לאחר מכן מובאת ראיה חד-משמעית מדבריו של עולא בשם רבי יוחנן, הקובעת שהפגם אינו ניתן לתיקון. רב נחמן מקשה על עולא שתי קושיות מהמשניות בזבחים דפים לב וכה. הקושיה הראשונה נענית, אך לא באופן משכנע, ואילו השנייה נותרת ללא מענה.

הגמרא מציעה פירוש חדש למחלוקת שבין רבי שמעון לחכמים במשנתנו בנוגע להולכה. לפי פירוש זה, כאשר רבי שמעון פוסק שכוונה פסולה בעת ההולכה אינה פוסלת את הקרבן, הוא מתייחס דווקא להולכה שנעשית ללא תזוזת רגליים. אולם פירוש זה זוכה ללעג מצד חכמי ארץ ישראל. בתחילה הגמרא מסבירה את הלעג בכך שלפי רבי שמעון, לא תיתכן כלל פסילה בכוונה פסולה בעת הזאת דם חטאת העוף, למרות הידוע שכוונה פסולה בעת ההזאה יכולה לפסול. הסבר זה נדחה, ומובא נימוק משכנע יותר: דבריו של רבי שמעון במשנה מבהירים שהוא דיבר על הולכה ברגליים. הוא מסביר שהולכה עשויה להיות מיותרת, משום שניתן לשחוט את הקרבן סמוך למזבח. רק הולכה ברגליים נחשבת מיותרת, שכן גם כאשר הקרבן נשחט סמוך למזבח, צריך להעביר את הדם אליו ביד.

הגמרא דנה במקרה שבו זר הוליך את הדם למזבח, ולאחר מכן כהן החזירו למקומו המקורי והוליכו כראוי. יש מחלוקת האם סדר פעולות זה פוסל את הקרבן או מכשירו. במקרה הפוך, שבו כהן הוליך את הדם, וזר החזירו למקומו ואז הוליכו שוב, יש מחלוקת האם מקרה זה דומה לקודם. רב שימי בר אשי מקשר בין שני המקרים: מי שמתיר במקרה הראשון אוסר בשני, ולהפך, בהתאם לשאלה האם הפעולה הראשונה או האחרונה היא הקובעת. רבא, לעומת זאת, אינו מקשר בין המקרים, וטוען שבשניהם המקרה השני פסול, שכן מרגע שהדם הורחק מהמזבח, יש להחזירו באופן כשר – כלומר, על ידי כהן.

רב ירמיה מביא בשם רב ירמיה מדפתי, שהשאלה האם דם שהובא למזבח והורחק ממנו צריך להיות מוחזר, היא עצמה מחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים במשנתנו. פירוש זה מבוסס על הסברו של רבא למשנה. אביי מקשה על פירוש זה מברייתא ודוחה אותו, ורבא מודה לדבריו.

המשנה מונה מקרים שונים שבהם טיפול בדם על ידי אדם שאינו ראוי לעבודת המקדש פוסל את הקרבן. הדוגמה הראשונה היא זר. מהו המקור לכך? אפשרות אחת היא ללמוד זאת מויקרא פרק כב פסוקים ב–ג, ואפשרות נוספת היא קל וחומר מכהן בעל מום.

טופס הזמנה לערכת קדשים

בהקשר לדיון האם כוונה שלא בזמנו בעת טבילת האצבע בדם של קרבן חטאת הנזרק על המזבח הפנימי – האם היא הופכת את הקרבן לפיגול – הגמרא מביאה שתי ברייתות הסותרות זו את זו. הדבר מצביע על מחלוקת תנאים בשאלה האם פעולת הטבילה נחשבת כהולכת הדם בקרבנות רגילים.

בתחילה, הגמרא מנסה ליישב את הסתירה על ידי שיוך הברייתות לדעת רבי שמעון וחכמים. לפי הסבר זה, כולם מסכימים שטבילה נחשבת להולכה, אך רבי שמעון סובר שהולכה אינה עבודה חיונית. הסבר זה נדחה, שכן רבי שמעון סובר שאין דין פיגול בקרבנות שדמם נזרק על המזבח הפנימי.

בסופו של דבר, הגמרא מסיקה שכל ברייתא עוסקת בקרבן חטאת מסוג שונה – אחת במזבח הפנימי ואחת במזבח החיצון. הטבילה חיונית בקרבן הנזרק על המזבח הפנימי, כפי שנאמר בפסוק "וטבל הכהן את אצבעו,” ולכן כוונה שלא בזמנה בעת הטבילה הופכת את הקרבן לפיגול. לעומת זאת, בקרבן הנזרק על המזבח החיצון לא נאמר "טבילה”, אלא "ולקח הכהן את הדם,” ולכן אין דין פיגול באותה פעולה.

ריש לקיש מסביר שלפי רבי שמעון, כוונה שלא לשמה בעת הולכת הדם לקרבן חטאת הנזרק על המזבח הפנימי פוסלת את הקרבן, שכן לא ניתן לשחוט את הקרבן סמוך למזבח הפנימי, ולכן ההולכה חיונית. הדבר נראה כסותר את דברי רבי שמעון שאין פיגול בכוונה שלא בזמנה בקרבן כזה, מה שהיה אמור לרמוז שגם כוונה שלא לשמה אינה פוסלת. רבי יוסי ברבי חנינא מיישב זאת בכך שגם רבי שמעון מודה שכוונה שלא בזמנה פוסלת את הקרבן, אף שאינה הופכת אותו לפיגול. הגמרא מסיקה מכך שגם כוונה שלא במקומה פוסלת את הקרבן.

רבא מעיין בעמדת רבי שמעון, כפי שהוסברה על ידי ריש לקיש, בנוגע להולכת הדם למזבח הפנימי. הוא בוחן מקרים שונים בהתאם לשאלה האם רבי שמעון מקבל עמדות אחרות. לדוגמה, אם רבי שמעון מסכים עם דעת בנו שניתן לשחוט קדשי קדשים בין האולם ולמזבח, אז הכוונה פוסלת רק מהכניסה לאולם, שכן ניתן לשחוט סמוך לאולם. מקרים נוספים עוסקים בהולכת הלבונה מהשולחן שבהיכל כדי להקטירה על המזבח החיצון. השלב שבו הכוונה פוסלת תלוי בדעות שונות לגבי קדושת ההיכל והעזרה.

אביי שואל את רב חסדא האם הולכת הדם על ידי זר פוסלת את הקרבן. רב חסדא משיב שלא, ומביא פסוק כהוכחה. רב ששת מביא ברייתא הסותרת זאת. רבה ורב יוסף טוענים שהתשובה תלויה במחלוקת רבי שמעון וחכמים. אביי מקשה על דבריהם. עולא מצטט את פסקו של רבי אלעזר שלפיו גם רבי שמעון פוסל הולכה על ידי זר.

נשאלת שאלה נוספת: האם הולכה ללא תזוזת רגליים נחשבת להולכה? לאחר שלוש ניסיונות לא מוצלחים להוכיח זאת ממקורות שונים, עולא פוסק בשם רבי יוחנן שהולכה תקינה מחייבת תזוזת רגליים.

 זה הדף לשבת. לדף של שישי, לחצו כאן.

טופס הזמנה לערכת קדשים

המשנה מלמדת שכוונה שלא לשמה בקרבן חטאת או בקרבן פסח פוסלת את הקרבן אם הכוונה מתרחשת במהלך אחד מהעבודות המרכזיות: קבלת הדם, הולכתו למזבח, או זריקתו על המזבח. רבי שמעון חולק לגבי פעולת ההולכה, וטוען שהיא אינה חיונית, שכן ניתן לשחוט את הקרבן בסמוך למזבח, ובכך לבטל את הצורך בהולכה.

הגמרא מקשה על הרעיון שכוונה בזמן קבלת הדם יכולה לפסול את הקרבן, ומביאה ברייתא שנראה כי היא סותרת זאת. הפתרון הוא להבחין בין שני סוגי כוונות שגויות: פיגול (כוונה לאכול את הקרבן בזמן פסול) ולא לשמה (כוונה לקרבן מסוג אחר). הברייתא עוסקת בפיגול, בעוד שהמשנה עוסקת בלא לשמה. עם זאת, גם הבחנה זו מוטלת בספק על סמך ברייתא נוספת העוסקת בפיגול. הבעיה נפתרת בסופו של דבר על ידי הבחנה בין הפעולה שאליה מתייחסת המחשבה לבין הפעולה שבמהלכה מתרחשת המחשבה.

שאלה נוספת עולה לגבי קרבן החטאת שדמו מובא אל ההיכל ונזרק על המזבח הפנימי: האם דין פיגול חל גם על פעולת הכהן כאשר הוא טובל את אצבעו בדם כהכנה לזריקה?

טופס הזמנה לערכת קדשים

בן בתירא סובר שקרבן פסח שנשחט בכוונה לקרבן אחר (שלא לשמה) בבוקר יום ארבעה עשר – גם הוא פסול. רבי אלעזר, בשם רבי אושעיא, מסביר שבן בתירא רואה את הבוקר כזמן כשר להקרבת קרבן הפסח. אף על פי שהפסוק אומר "בין הערבים” שבדרך כלל מובנו כאחר הצהריים, רבי אושעיא מפרש זאת כ”בין שני ערבים,” כלומר, כל היום כולו.

מובאות כמה קושיות על פירוש זה, בהתייחס לזמן הקרבת קרבן התמיד של אחר הצהריים, הקטורת והדלקת הנרות. בכל מקרה נטען שיש פסוק אחר שמורה כי יש לבצע את הפעולות הללו דווקא אחר הצהריים. אבל לאחר קושיות נוספות, פירושו של רבי אושעיא נדחה.

רבי יוחנן מציע הבנה חלופית לעמדת בן בתירא: אף על פי שאין לשחוט את קרבן הפסח בבוקר, זמן זה עדיין נחשב "זמנו” לצורך פסילת קרבן שנשחט שלא לשמה, מאחר שחלק מהיום מיועד לפסח, כל היום נושא השלכות לעניין הכוונה.

רבי אבהו מקשה על עמדה זו, וטוען שאם בעל חיים יוקדש בבוקר או קודם לכן לקרבן הפסח, הוא ייפסל באותו זמן, שכן אינו ראוי להקרבה כקרבן פסח או שלמים. פסילה זו תמנע את הקרבתו אחר הצהריים, שכן כבר נדחה לפרק זמן מסוים. רבי אבהו, אביי ורב פפא מציעים פתרונות אפשריים לקושיה זו.

רבי זירא מתייחס לשאלתו של רבי אבהו ושואל האם לדעת רבי יוחנן ניתן לדחות בעלי חיים מהקרבה – ולא רק לאחר שחיטתם. רבי אבהו משיב בחיוב ומוכיח זאת מפסק של רבי יוחנן, שממנו ניתן להסיק שלושה דינים בענייני דחיית קרבנות, וביניהם שגם בעלי חיים יכולים להידחות מן המזבח.

הגמרא ממשיכה עם אמירות נוספות של רבי יוחנן על קרבנות שנפסלו לגמרי, כגון אדם שפרש מן הדת או הפך לשוטה.

בן עזאי סובר שאפילו עולה שנשחטה שלא לשמה פסולה. רב הונא מנסה למצוא מקור לדעה זו בפסוק "עולה היא.” לאחר שדבר זה נדחה, הם לומדים זאת מקל וחומר: מאחר שעולה חמורה יותר מחטאת, שכן היא נשרפת כולה, יש להחיל עליה כללים מחמירים יותר. גם הסבר זה נתקל בקושי, שכן לקרבן פסח ולחטאת יש חומרות ייחודיות שאינן קיימות בעולה.

הגמרא מבקשת למצוא מקור לדעת חכמים שדם אשם שנכנס להיכל אינו נפסל. מדוע אין דינו של האשם כדין החטאת? לאחר שנדחית ההוכחה הראשונה שהיתה על בסיס קל וחומר, הם לומדים זאת מדרשה מהפסוק העוסק בדין זה.

לפי דעת חכמים במשנתנו, שחטאת שנשחטה לשם קרבן אחר נפסלת, אך אשם אינו נפסל – ניתן להבין את ההשוואה בברייתא בין שני סוגים של מנחה: אחת דינה כחטאת (תיפסל אם הוקרבה לשם קרבן אחר) ואחת כאשם (לא תיפסל). בברייתא, דין זה נלמד מהפסוק בויקרא ו:י. כיצד רבי אליעזר מבין את הפסוק הזה, שמבחין בין חטאת לאשם? כדי לענות על כך, מובאת משנה אחרת עם הבחנה שונה. דבר זה מעורר שאלה נוספת, שכן שני המקורות מביאים את דברי רבי שמעון – כיצד הוא יכול ללמוד שני דברים שונים מאותו פסוק? גם שאלה זו נפתרת.

דעתו של רבי אליעזר במשנתנו נלמדת מפסוק שמשווה בין אשם לחטאת. חכמים משתמשים באותו פסוק כדי ללמוד שגם אשם טעון סמיכה.

רבי יוחנן ורבה מסבירים שרבי אליעזר מסכים עם דעת יוסף בן חוני במשנה, שקרבן שהובא לשם פסח (ביום י”ד בניסן) נפסל. עם זאת, רבה מציין שהוא חולק לגבי קרבן שהובא לשם חטאת, ואינו סובר שהוא נפסל. כדי להוכיח זאת, מובאת ברייתא ארוכה הכוללת דיון ארוך בין רבי יהושע לרבי אליעזר, וכן את טענותיהם ההגיוניות וניסיונותיו של רבי אליעזר להפריך את דברי רבי יהושע. במהלך הדיון מתברר שרבי אליעזר אינו סובר שקרבן שנשחט לשם חטאת נפסל.

שמעון אחי עזריה סובר שקרבן שנשחט לשם קרבן עם קדושה גבוהה יותר אינו נפסל, אך אם נשחט לשם קרבן עם קדושה נמוכה יותר – הוא כן נפסל. מקורו הוא בויקרא כב:טו. האם הוא חולק גם בנקודה נוספת וסובר שהקרבן מכפר על בעליו – או לא? שאלה זו נותרת ללא מענה.

רבי יהושע ובן בתירא חולקים במשנה לגבי קרבן פסח שנשחט לשם קרבן אחר בבוקר יום י”ד – האם הוא נפסל. רבי אלעזר בשם רבי אושעיא מסביר שמחלוקתם רחבה יותר, שכן הם גם חולקים האם קרבן פסח שנשחט לשם פסח בבוקר – יתקבל, כלומר האם הבוקר הוא זמן כשר להקרבת קרבן הפסח.

רבי יוחנן וריש לקיש נחלקים בשאלה האם קרבן פסח או קרבן חטאת נפסלים כאשר נשחטו בכוונה לזרוק את דמם לשם קרבן אחר. המחלוקת ביניהם מבוססת על השאלה האם דיני "לשמה” נלמדים מדיני "פיגול”, מה שיכול לרמוז שמחשבה במהלך פעולה אחת של הקרבן על פעולה אחרת פוסלת את הקרבן.

מחלוקת מקבילה עולה בנוגע לעבודה זרה: אם אדם שוחט בהמה מתוך כוונה להקריב את דמה לעבודה זרה, האם הדבר אוסר את הבהמה בהנאה? נשאלת השאלה מדוע יש צורך להביא את שתי המחלוקות – מדוע לא ניתן ללמוד אחת מן השנייה? שאלה זו מובילה לעיון מעמיק בהבדלים שביניהן.

רב דימי מספר שרב ירמיה הביא ראיה לתמוך בעמדת רבי יוחנן, ואילו רבי אילא תמך בריש לקיש. ראייתו של רב ירמיה מבוססת על קל וחומר, אשר עובר שתי עריכות בעקבות קושיות שמועלות עליו. רב פפא מקשה על ראייתו של רבי אילא, אך הקושיה נפתרת לבסוף.

במשנה, רבי אליעזר מוסיף את המקרה של קרבן אשם שנפסל אם נשחט שלא לשמה – מתוך כוונה לקרבן אחר. ברייתא מביאה דיון שבו רבי יהושע דוחה שוב ושוב את הנימוקים שמציע רבי אליעזר. לאחר שלוש ניסיונות, רבי אליעזר מציע הסבר שמתקבל. הגמרא חוזרת לעיין בכמה שורות מתוך הברייתא ומנתחת אותן.