הדרן
קול נשי בשיח התלמודי

המשנה מפרטת, כפי שעשתה בפרק ב’, זבחים כ”ט:ב, מצבים שונים שבהם מחשבה יכולה או אינה יכולה ליצור מצב של פיגול, שבו אכילת הבשר תגרור עונש כרת. רבי יהודה חולק על אחת ההלכות, וסובר שאם נעשתה מליקה בעוף בכוונה להקריב את הדם לאחר הזמן, ולאחר מכן נסחט הדם בכוונה לשרוף את הבשר מחוץ לעזרה – הרי זה פיגול, שכן אף על פי שהקרבן נפסל מסיבות אחרות, הפסול של "חוץ לזמנו” קדם.

ברייתא עוסקת בפסוקים של קרבן עולת העוף ומסיקה מהם מספר הלכות לגבי קרבן זה:

1. מי שמתנדב להביא קרבן כזה, יכול להביא רק עוף אחד.
2. המליקה חייבת להיעשות על ידי כהן.
3. המליקה אינה נעשית בסכין.
4. המליקה נעשית בראש המזבח.
5. המליקה נעשית בעורף העוף.
6. יש לנתק את ראש העוף.
7. כל הדם נסחט (אין שארית).
8. הדם נסחט על החלק העליון של קיר המזבח.
9. יש מחלוקת האם המליקה וסחיטת הדם נעשות על הסובב – הרצועה שסביב המזבח – או בראשו.

ברייתא נוספת מביאה דעות שונות לגבי האיברים הנזרקים לבית הדשן ואופן הוצאתם מגוף העוף. העוף נבקע לשניים – פעולה זו נעשית ביד, כפי שנלמד מפסוק בספר שופטים לגבי שמשון.

רבי אלעזר ברבי שמעון חולק על תנא המשנה שלנו בנוגע לקרבן חטאת העוף שבו הכהן ניתק את הראש – האם הקרבן נפסל או לא. מובאות שלוש פרשנויות אפשריות להסביר את סיבת המחלוקת ביניהם.

שלושה מעשים נעשו בתחתית המזבח בצד דרום-מערב, כפי שנדרש מפסוקים בתורה. עולת העוף הובאה בדרך כלל בצד דרום-מזרח, כדי שהכהן יהיה קרוב לבית הדשן, שם נזרקו חלקים מהעוף כדי להיפטר מהם. שלושה מעשים נעשו בראש המזבח בצד דרום-מערב, והכהן המבצע את הפעולה היה הולך ישירות לשם במקום להקיף את המזבח כולו. הסיבה לכך הייתה כדי למנוע פגיעה בפריטים מהעשן העולה בראש המזבח.

המשנה מתארת בפירוט כיצד הוקרבה חטאת העוף. ברייתא מביאה מקור המסביר מדוע דם הקרבן הזה ניתן בתחתית המזבח ולא בחלקו העליון, כמו בחטאת הבהמה. מובאות שתי גרסאות שונות לביצוע מליקה – אחת בשם רב ואחת מברייתא. פעולה זו נחשבה לאחת הקשות שהכהן נדרש לבצע. גם ביצוע קמיצה במנחה וחפינה בקטורת ביום הכיפורים נחשבו לקשים.

המשנה מתארת בפירוט כיצד הובאה עולת העוף. חלק מהאלמנטים היו דומים לחטאת, אך רבים היו שונים. לדוגמה, הראש לא נכרת בחטאת, אך כן בעולה. כל העוף נאכל על ידי הכהנים בחטאת, ואילו בעולה הוא נשרף כולו, מלבד החלקים שנזרקו לבית הדשן (הזפק, הנוצות והקרביים). הבדלים נוספים כוללים את הדינים של הקרבה בכוונה לקרבן מסוג אחר. חטאת נפסלת, כמו בקרבנות בהמה, ואילו עולה אינה נפסלת. דיני פיגול הרגילים חלים על שתיהן.

כל העליות בבית המקדש היו בשיפוע של שלוש אמות לאורך על אמה אחת בגובה, חוץ מהכבש של המזבח, שהיה בעל שיפוע מתון יותר של שלוש וחמש תשיעיות אמות. הסיבה לכך היא שהכהנים היו צריכים לשאת את איברי הקרבנות אל ראש המזבח.

הקמיצה – לקיחת קומץ מהמנחה – הייתה יכולה להיעשות בכל מקום בעזרה. שיירי המנחה נאכלו על ידי הכהנים הזכרים, יכלו להיות מוכנים בכל דרך, והותר לאוכלם רק באותו היום ובלילה שלאחריו, עד חצות.

רבי אלעזר הסביר שאם הקמיצה נעשתה בהיכל, היא כשרה, שכן היא דומה לבזיכי הלבונה (שגם בהן נאמרה המילה "אזכרתה”  שמובאות מתוך ההיכל ונשרפות מחוץ לו. רבי ירמיה הקשה מברייתא שנראה ממנה שהכהנים עושים את הקמיצה במקום שבו הבעלים מביאים להם את המנחה, כלומר, לא בהיכל, שבו רק כהנים רשאים להיכנס. אולם מובאות שתי תשובות שונות לברייתא זו, כאשר הראשונה נדחית. כל אחת מהתשובות מראה שהברייתא לא באה להגביל את מקום הקמיצה, אלא להרחיבו.

רבי יוחנן פסק ששלמים יכולים להישחט בהיכל, שכן אם ניתן לשחוט אותם מחוץ לאוהל מועד, קל וחומר שניתן לשחוט אותם בפנים – שהרי אם המקום המשני כשר, ודאי שהמקום העיקרי כשר. על כך הובאה קושיה מברייתא העוסקת באכילה בהיכל, דבר האסור. כדי ליישב את הקושיה, הובחנה הבחנה בין שחיטה, שהיא עבודה, לבין אכילה, שאינה עבודה.

קרבן חטאת העוף מובא לכתחילה בפינת דרום-מערב של המזבח, בחציו התחתון, אך ניתן להקריבו בכל מקום על המזבח. שישה דברים נעשו בפינת דרום-מערב של המזבח – שלושה בחציו התחתון ושלושה בחציו העליון. למטה: חטאת העוף, הבאת המנחה למזבח לצורך קמיצה, ושפיכת שיירי הדם ליסוד. למעלה: ניסוך היין, ניסוך המים, ועולת העוף.

כאשר היו עולים על המזבח, היו עולים בצידו הימני של הכבש, פונים ימינה בראשו, מתחילים בפינת דרום-מזרח, מקיפים את המזבח נגד כיוון השעון, ויורדים בצידו השמאלי של הכבש. אך בשלושת המעשים שנעשו למעלה בפינת דרום-מערב, היו עולים בצידו השמאלי של הכבש כדי להגיע ישירות לאותה פינה, ולאחר סיום העבודה היו מסתובבים ויורדים משם.

חטאת העוף מובאת בפינת דרום-מערב, והדבר נלמד מהמנחה שמובאת גם היא שם. מיקום המנחה בדרום-מערב נלמד מהפסוק בויקרא ו:ז.

רב יוסף מציע שני הסברים נוספים מדוע המזבח בבית המקדש השני נבנה גדול יותר מהמזבח בבית המקדש הראשון.

כאשר נבנה בית המקדש השני, איך ידעו איפה לקבוע את המיקום המדויק של המזבח? מובאות שלוש תשובות.

אילו חלקים מן המזבח חיוניים לביצוע עבודות הקרבנות?

הכבש של המזבח היה ממוקם בצידו הדרומי, ורוחבו היה שש עשרה אמות ואורכו שלושים ושתיים אמות. רב הונא מביא מקור להוכיח שהכבש אכן היה בדרום. ברייתא מביאה מקור אחר מדבריו של רבי יהודה.

היה רווח צר בין המזבח לבין הכבש – מקור הרווח ותכליתו מבוארים.

אם הכבש היה באורך שלושים ושתיים אמות וגם המזבח עצמו היה באורך שלושים ושתיים אמות, כיצד ניתן ליישב זאת עם המשנה במסכת מידות ה:ב, הקובעת שהאורך הכולל היה שישים ושתיים אמות?

המשנה מפרטת, כפי שעשתה בפרק ב’, זבחים כ”ט:ב, מצבים שונים שבהם מחשבה יכולה או אינה יכולה ליצור מצב של פיגול, שבו אכילת הבשר תגרור עונש כרת. רבי יהודה חולק על אחת ההלכות, וסובר שאם נעשתה מליקה בעוף בכוונה להקריב את הדם לאחר הזמן, ולאחר מכן נסחט הדם בכוונה לשרוף את הבשר מחוץ לעזרה – הרי זה פיגול, שכן אף על פי שהקרבן נפסל מסיבות אחרות, הפסול של "חוץ לזמנו” קדם.

ברייתא עוסקת בפסוקים של קרבן עולת העוף ומסיקה מהם מספר הלכות לגבי קרבן זה:

1. מי שמתנדב להביא קרבן כזה, יכול להביא רק עוף אחד.
2. המליקה חייבת להיעשות על ידי כהן.
3. המליקה אינה נעשית בסכין.
4. המליקה נעשית בראש המזבח.
5. המליקה נעשית בעורף העוף.
6. יש לנתק את ראש העוף.
7. כל הדם נסחט (אין שארית).
8. הדם נסחט על החלק העליון של קיר המזבח.
9. יש מחלוקת האם המליקה וסחיטת הדם נעשות על הסובב – הרצועה שסביב המזבח – או בראשו.

ברייתא נוספת מביאה דעות שונות לגבי האיברים הנזרקים לבית הדשן ואופן הוצאתם מגוף העוף. העוף נבקע לשניים – פעולה זו נעשית ביד, כפי שנלמד מפסוק בספר שופטים לגבי שמשון.

רבי אלעזר ברבי שמעון חולק על תנא המשנה שלנו בנוגע לקרבן חטאת העוף שבו הכהן ניתק את הראש – האם הקרבן נפסל או לא. מובאות שלוש פרשנויות אפשריות להסביר את סיבת המחלוקת ביניהם.

שלושה מעשים נעשו בתחתית המזבח בצד דרום-מערב, כפי שנדרש מפסוקים בתורה. עולת העוף הובאה בדרך כלל בצד דרום-מזרח, כדי שהכהן יהיה קרוב לבית הדשן, שם נזרקו חלקים מהעוף כדי להיפטר מהם. שלושה מעשים נעשו בראש המזבח בצד דרום-מערב, והכהן המבצע את הפעולה היה הולך ישירות לשם במקום להקיף את המזבח כולו. הסיבה לכך הייתה כדי למנוע פגיעה בפריטים מהעשן העולה בראש המזבח.

המשנה מתארת בפירוט כיצד הוקרבה חטאת העוף. ברייתא מביאה מקור המסביר מדוע דם הקרבן הזה ניתן בתחתית המזבח ולא בחלקו העליון, כמו בחטאת הבהמה. מובאות שתי גרסאות שונות לביצוע מליקה – אחת בשם רב ואחת מברייתא. פעולה זו נחשבה לאחת הקשות שהכהן נדרש לבצע. גם ביצוע קמיצה במנחה וחפינה בקטורת ביום הכיפורים נחשבו לקשים.

המשנה מתארת בפירוט כיצד הובאה עולת העוף. חלק מהאלמנטים היו דומים לחטאת, אך רבים היו שונים. לדוגמה, הראש לא נכרת בחטאת, אך כן בעולה. כל העוף נאכל על ידי הכהנים בחטאת, ואילו בעולה הוא נשרף כולו, מלבד החלקים שנזרקו לבית הדשן (הזפק, הנוצות והקרביים). הבדלים נוספים כוללים את הדינים של הקרבה בכוונה לקרבן מסוג אחר. חטאת נפסלת, כמו בקרבנות בהמה, ואילו עולה אינה נפסלת. דיני פיגול הרגילים חלים על שתיהן.

כל העליות בבית המקדש היו בשיפוע של שלוש אמות לאורך על אמה אחת בגובה, חוץ מהכבש של המזבח, שהיה בעל שיפוע מתון יותר של שלוש וחמש תשיעיות אמות. הסיבה לכך היא שהכהנים היו צריכים לשאת את איברי הקרבנות אל ראש המזבח.

הקמיצה – לקיחת קומץ מהמנחה – הייתה יכולה להיעשות בכל מקום בעזרה. שיירי המנחה נאכלו על ידי הכהנים הזכרים, יכלו להיות מוכנים בכל דרך, והותר לאוכלם רק באותו היום ובלילה שלאחריו, עד חצות.

רבי אלעזר הסביר שאם הקמיצה נעשתה בהיכל, היא כשרה, שכן היא דומה לבזיכי הלבונה (שגם בהן נאמרה המילה "אזכרתה”  שמובאות מתוך ההיכל ונשרפות מחוץ לו. רבי ירמיה הקשה מברייתא שנראה ממנה שהכהנים עושים את הקמיצה במקום שבו הבעלים מביאים להם את המנחה, כלומר, לא בהיכל, שבו רק כהנים רשאים להיכנס. אולם מובאות שתי תשובות שונות לברייתא זו, כאשר הראשונה נדחית. כל אחת מהתשובות מראה שהברייתא לא באה להגביל את מקום הקמיצה, אלא להרחיבו.

רבי יוחנן פסק ששלמים יכולים להישחט בהיכל, שכן אם ניתן לשחוט אותם מחוץ לאוהל מועד, קל וחומר שניתן לשחוט אותם בפנים – שהרי אם המקום המשני כשר, ודאי שהמקום העיקרי כשר. על כך הובאה קושיה מברייתא העוסקת באכילה בהיכל, דבר האסור. כדי ליישב את הקושיה, הובחנה הבחנה בין שחיטה, שהיא עבודה, לבין אכילה, שאינה עבודה.

קרבן חטאת העוף מובא לכתחילה בפינת דרום-מערב של המזבח, בחציו התחתון, אך ניתן להקריבו בכל מקום על המזבח. שישה דברים נעשו בפינת דרום-מערב של המזבח – שלושה בחציו התחתון ושלושה בחציו העליון. למטה: חטאת העוף, הבאת המנחה למזבח לצורך קמיצה, ושפיכת שיירי הדם ליסוד. למעלה: ניסוך היין, ניסוך המים, ועולת העוף.

כאשר היו עולים על המזבח, היו עולים בצידו הימני של הכבש, פונים ימינה בראשו, מתחילים בפינת דרום-מזרח, מקיפים את המזבח נגד כיוון השעון, ויורדים בצידו השמאלי של הכבש. אך בשלושת המעשים שנעשו למעלה בפינת דרום-מערב, היו עולים בצידו השמאלי של הכבש כדי להגיע ישירות לאותה פינה, ולאחר סיום העבודה היו מסתובבים ויורדים משם.

חטאת העוף מובאת בפינת דרום-מערב, והדבר נלמד מהמנחה שמובאת גם היא שם. מיקום המנחה בדרום-מערב נלמד מהפסוק בויקרא ו:ז.

רב יוסף מציע שני הסברים נוספים מדוע המזבח בבית המקדש השני נבנה גדול יותר מהמזבח בבית המקדש הראשון.

כאשר נבנה בית המקדש השני, איך ידעו איפה לקבוע את המיקום המדויק של המזבח? מובאות שלוש תשובות.

אילו חלקים מן המזבח חיוניים לביצוע עבודות הקרבנות?

הכבש של המזבח היה ממוקם בצידו הדרומי, ורוחבו היה שש עשרה אמות ואורכו שלושים ושתיים אמות. רב הונא מביא מקור להוכיח שהכבש אכן היה בדרום. ברייתא מביאה מקור אחר מדבריו של רבי יהודה.

היה רווח צר בין המזבח לבין הכבש – מקור הרווח ותכליתו מבוארים.

אם הכבש היה באורך שלושים ושתיים אמות וגם המזבח עצמו היה באורך שלושים ושתיים אמות, כיצד ניתן ליישב זאת עם המשנה במסכת מידות ה:ב, הקובעת שהאורך הכולל היה שישים ושתיים אמות?

המשנה מפרטת, כפי שעשתה בפרק ב’, זבחים כ”ט:ב, מצבים שונים שבהם מחשבה יכולה או אינה יכולה ליצור מצב של פיגול, שבו אכילת הבשר תגרור עונש כרת. רבי יהודה חולק על אחת ההלכות, וסובר שאם נעשתה מליקה בעוף בכוונה להקריב את הדם לאחר הזמן, ולאחר מכן נסחט הדם בכוונה לשרוף את הבשר מחוץ לעזרה – הרי זה פיגול, שכן אף על פי שהקרבן נפסל מסיבות אחרות, הפסול של "חוץ לזמנו” קדם.

ברייתא עוסקת בפסוקים של קרבן עולת העוף ומסיקה מהם מספר הלכות לגבי קרבן זה:

1. מי שמתנדב להביא קרבן כזה, יכול להביא רק עוף אחד.
2. המליקה חייבת להיעשות על ידי כהן.
3. המליקה אינה נעשית בסכין.
4. המליקה נעשית בראש המזבח.
5. המליקה נעשית בעורף העוף.
6. יש לנתק את ראש העוף.
7. כל הדם נסחט (אין שארית).
8. הדם נסחט על החלק העליון של קיר המזבח.
9. יש מחלוקת האם המליקה וסחיטת הדם נעשות על הסובב – הרצועה שסביב המזבח – או בראשו.

ברייתא נוספת מביאה דעות שונות לגבי האיברים הנזרקים לבית הדשן ואופן הוצאתם מגוף העוף. העוף נבקע לשניים – פעולה זו נעשית ביד, כפי שנלמד מפסוק בספר שופטים לגבי שמשון.

רבי אלעזר ברבי שמעון חולק על תנא המשנה שלנו בנוגע לקרבן חטאת העוף שבו הכהן ניתק את הראש – האם הקרבן נפסל או לא. מובאות שלוש פרשנויות אפשריות להסביר את סיבת המחלוקת ביניהם.

שלושה מעשים נעשו בתחתית המזבח בצד דרום-מערב, כפי שנדרש מפסוקים בתורה. עולת העוף הובאה בדרך כלל בצד דרום-מזרח, כדי שהכהן יהיה קרוב לבית הדשן, שם נזרקו חלקים מהעוף כדי להיפטר מהם. שלושה מעשים נעשו בראש המזבח בצד דרום-מערב, והכהן המבצע את הפעולה היה הולך ישירות לשם במקום להקיף את המזבח כולו. הסיבה לכך הייתה כדי למנוע פגיעה בפריטים מהעשן העולה בראש המזבח.

המשנה מתארת בפירוט כיצד הוקרבה חטאת העוף. ברייתא מביאה מקור המסביר מדוע דם הקרבן הזה ניתן בתחתית המזבח ולא בחלקו העליון, כמו בחטאת הבהמה. מובאות שתי גרסאות שונות לביצוע מליקה – אחת בשם רב ואחת מברייתא. פעולה זו נחשבה לאחת הקשות שהכהן נדרש לבצע. גם ביצוע קמיצה במנחה וחפינה בקטורת ביום הכיפורים נחשבו לקשים.

המשנה מתארת בפירוט כיצד הובאה עולת העוף. חלק מהאלמנטים היו דומים לחטאת, אך רבים היו שונים. לדוגמה, הראש לא נכרת בחטאת, אך כן בעולה. כל העוף נאכל על ידי הכהנים בחטאת, ואילו בעולה הוא נשרף כולו, מלבד החלקים שנזרקו לבית הדשן (הזפק, הנוצות והקרביים). הבדלים נוספים כוללים את הדינים של הקרבה בכוונה לקרבן מסוג אחר. חטאת נפסלת, כמו בקרבנות בהמה, ואילו עולה אינה נפסלת. דיני פיגול הרגילים חלים על שתיהן.

כל העליות בבית המקדש היו בשיפוע של שלוש אמות לאורך על אמה אחת בגובה, חוץ מהכבש של המזבח, שהיה בעל שיפוע מתון יותר של שלוש וחמש תשיעיות אמות. הסיבה לכך היא שהכהנים היו צריכים לשאת את איברי הקרבנות אל ראש המזבח.

הקמיצה – לקיחת קומץ מהמנחה – הייתה יכולה להיעשות בכל מקום בעזרה. שיירי המנחה נאכלו על ידי הכהנים הזכרים, יכלו להיות מוכנים בכל דרך, והותר לאוכלם רק באותו היום ובלילה שלאחריו, עד חצות.

רבי אלעזר הסביר שאם הקמיצה נעשתה בהיכל, היא כשרה, שכן היא דומה לבזיכי הלבונה (שגם בהן נאמרה המילה "אזכרתה”  שמובאות מתוך ההיכל ונשרפות מחוץ לו. רבי ירמיה הקשה מברייתא שנראה ממנה שהכהנים עושים את הקמיצה במקום שבו הבעלים מביאים להם את המנחה, כלומר, לא בהיכל, שבו רק כהנים רשאים להיכנס. אולם מובאות שתי תשובות שונות לברייתא זו, כאשר הראשונה נדחית. כל אחת מהתשובות מראה שהברייתא לא באה להגביל את מקום הקמיצה, אלא להרחיבו.

רבי יוחנן פסק ששלמים יכולים להישחט בהיכל, שכן אם ניתן לשחוט אותם מחוץ לאוהל מועד, קל וחומר שניתן לשחוט אותם בפנים – שהרי אם המקום המשני כשר, ודאי שהמקום העיקרי כשר. על כך הובאה קושיה מברייתא העוסקת באכילה בהיכל, דבר האסור. כדי ליישב את הקושיה, הובחנה הבחנה בין שחיטה, שהיא עבודה, לבין אכילה, שאינה עבודה.

קרבן חטאת העוף מובא לכתחילה בפינת דרום-מערב של המזבח, בחציו התחתון, אך ניתן להקריבו בכל מקום על המזבח. שישה דברים נעשו בפינת דרום-מערב של המזבח – שלושה בחציו התחתון ושלושה בחציו העליון. למטה: חטאת העוף, הבאת המנחה למזבח לצורך קמיצה, ושפיכת שיירי הדם ליסוד. למעלה: ניסוך היין, ניסוך המים, ועולת העוף.

כאשר היו עולים על המזבח, היו עולים בצידו הימני של הכבש, פונים ימינה בראשו, מתחילים בפינת דרום-מזרח, מקיפים את המזבח נגד כיוון השעון, ויורדים בצידו השמאלי של הכבש. אך בשלושת המעשים שנעשו למעלה בפינת דרום-מערב, היו עולים בצידו השמאלי של הכבש כדי להגיע ישירות לאותה פינה, ולאחר סיום העבודה היו מסתובבים ויורדים משם.

חטאת העוף מובאת בפינת דרום-מערב, והדבר נלמד מהמנחה שמובאת גם היא שם. מיקום המנחה בדרום-מערב נלמד מהפסוק בויקרא ו:ז.

רב יוסף מציע שני הסברים נוספים מדוע המזבח בבית המקדש השני נבנה גדול יותר מהמזבח בבית המקדש הראשון.

כאשר נבנה בית המקדש השני, איך ידעו איפה לקבוע את המיקום המדויק של המזבח? מובאות שלוש תשובות.

אילו חלקים מן המזבח חיוניים לביצוע עבודות הקרבנות?

הכבש של המזבח היה ממוקם בצידו הדרומי, ורוחבו היה שש עשרה אמות ואורכו שלושים ושתיים אמות. רב הונא מביא מקור להוכיח שהכבש אכן היה בדרום. ברייתא מביאה מקור אחר מדבריו של רבי יהודה.

היה רווח צר בין המזבח לבין הכבש – מקור הרווח ותכליתו מבוארים.

אם הכבש היה באורך שלושים ושתיים אמות וגם המזבח עצמו היה באורך שלושים ושתיים אמות, כיצד ניתן ליישב זאת עם המשנה במסכת מידות ה:ב, הקובעת שהאורך הכולל היה שישים ושתיים אמות?