הדרן
קול נשי בשיח התלמודי

רבי יוחנן מסביר שהמונח "אמה בינונית” פירושו שישה טפחים. מונח זה מרמז על קיומה של אמה גדולה יותר. המשנה במסכת מידות (א:ג) מובאת כדי להסביר שהיו שני קני מידה במקדש, אשר הונחו בלשכה בפתח הר הבית (שם הייתה צורה של שושן הבירה). שניהם היו גדולים יותר מהאמה הבינונית שבה השתמש משה בבניית המשכן: האחד היה ארוך יותר בחצי אצבע, והשני באצבע. המטרה הייתה למנוע מעילה בשוגג על ידי האומנים במקדש; כיוון שהיו מקבלים תשלום לפי המידה המדויקת, אם היו טועים ומייצרים כלי קטן במעט, היו נהנים בטעות מכספי ההקדש. האמה הקצרה יותר שימשה למלאכת זהב וכסף, והארוכה יותר לשאר חומרי הבניין.

הפסוקים בויקרא (כד:ה-ו) מתארים בדיוק כמה לחמים היו בלחם הפנים, כמה מערכות היו על השולחן וכמה לחמים היו בכל מערכת. מדוע כל התיאורים המפורטים הללו היו נחוצים?

באילו כיוונים פנו הארון, המנורה והשולחן בתוך החדר, ובאיזה חלק של החדר הם הונחו?

הגמרא מציעה שלוש הצעות מדוע השולחן, שהיה עשוי עץ ומצופה זהב, נידון ככלי עץ לעניין הלכות טומאה. לאחר דחיית שתי האפשרויות הראשונות, היא מסיקה שהמעמד ההלכתי נלמד מפסוק ביחזקאל, המתאר את השלחן כ”עץ”. דבר זה קובע כי למרות ציפוי הזהב, מהותו של השולחן היא עץ.

בהקשר למחלוקת במשנה לגבי אורכו ורוחבו של השולחן בטפחים, קיימת מחלוקת תנאים בנוגע לשני סוגי מדידת האמה שהיו בשימוש בבית המקדש: כאלו של חמישה טפחים וכאלו של שישה. רבי מאיר ורבי יהודה נחלקו באילו פריטים השתמשו במדידת חמישה טפחים ובאילו בשישה, אם כי שניהם לומדים את עמדותיהם מאותו פסוק ביחזקאל (מג:יג).

הפסוק מזהה באופן ספציפי ארבעה פריטים – היסוד, הסובב, הקרן ומזבח הזהב – ככאלו המשתמשים במדידת חמישה טפחים. מוקד המחלוקת ביניהם הוא האם המדידה הקטנה יותר הוגבלה לפריטים אלו בלבד, או שהיא התרחבה לכל שאר הכלים, כולל השולחן.

בניתוח כיצד יושמו מדידות אלו לגבי היסוד והסובב, הגמרא מניחה בתחילה כי אמת חמשת הטפחים התייחסה לגובהם. כאשר הצעה זו נדחית, הגמרא מציעה שהיא התייחסה לרוחבם. עם זאת, גם הצעה שנייה זו נדחית, שכן החשבון אינו עולה בקנה אחד עם הממדים המסורתיים של המזבח.

בסופו של דבר, הגמרא מסיקה שלא ניתן להחיל כלל אחיד על כל ארבעת הפריטים. במקום זאת, היא קובעת כי ברכיבים מסוימים, מדידת חמשת הטפחים התייחסה לגובה, בעוד שבאחרים היא התייחסה לרוחב.

בניגוד ללחם הפנים ושתי הלחם, שלגביהם קיימת מחלוקת מתי הם מתקדשים, מנחת חביתין של הכהן הגדול ומנחות רגילות מתקדשות ברגע שהן מונחות בתוך כלי שרת לפני לישה. מאותה נקודה ואילך, הן נחשבות קדושות ויכולות להיפסל כתוצאה מגורמים כגון לינה או יציאה מחוץ לתחומי העזרה.

רבי מאיר ורבי יהודה חולקים בנוגע למידות השולחן וכן במידותיהן של הלחמים השונים המרכיבים את לחם הפנים. המשנה מסבירה כיצד הונחו הלחמים על השולחן לפי שתי שיטות אלו.

רבי יוחנן חישב את הגובה המקסימלי שהשולחן יכול לקדש בו את הלחם, וזאת בהתאם לגובה הצטברות הלחמים לפי דעותיהם של רבי יהודה ורבי מאיר. הגמרא העלתה מספר קושיות על דבריו, אך יישב אותן.

בעקבות הדיון הזה, התעוררה מחלוקת לגבי המסגרת של השולחן – האם היא הותקנה מעל משטח השולחן או מתחתיו. בהקשר זה, קשר רבי יוחנן את הדעות לגבי המסגרת לשאלה הלכתית האם טבלה המתהכפת ראויה לקבל טומאה.

מה שברור מדבריו הוא שהשולחן היה כלי הראוי לקבל טומאה. אולם כאן עולה תהייה: אם השולחן נחשב כלי עץ, הרי ש”כלי עץ העשוי לנחת” (כלי גדול שאינו מיועד לטלטול) אינו מקבל טומאה. הגמרא מיישבת זאת ע”י דברי ריש לקיש בכך שהיו מגביהים את השולחן ומראים אותו לעולי הרגלים, ולכן הוא נחשב כלי המיטלטל.

האם לחם הפנים נפסל במדבר בכל פעם שפירקו את דפנות המשכן לצורך נסיעה? האם הדבר תלוי בשאלה אם הלחם היה עדיין על השולחן או שמא כבר הוסר ממנו? בגמרא מובאת מחלוקת בין רבי יוחנן לבין רבי יהושע בן לוי, והגמרא מציעה שלושה פירושים שונים למחלוקת זו. בתירוץ הסופי, מסביר רבין שאין ביניהם מחלוקת כלל, אלא שכל אחד מהם דיבר על תרחיש אחר – האחד התייחס ללחם שעדיין מונח על השולחן, והשני ללחם שהוסר ממנו.

המשנה מפרטת מחלוקת בין שלושה תנאים בנוגע לתהליך הכנת הלחמים: האם הלישה, העריכה והאפייה יכולות להיעשות מחוץ לחצר המקדש או שמא עליהן להיעשות בפנים? כמו כן, האם מותר היה לאפותם בשבת?

המחלוקת משקפת שלוש גישות (של תנא קמא, רבי יהודה ורבי שמעון) בנוגע לשלב שבו הלחמים מתקדשים:

• בעת הנחת הסולת בכלי שרת.
• בעת האפייה בתנור.
• בעת הסידור על השולחן.

הגמרא מעלה קושי על שיטת תנא קמא. רבי אבהו מביא מקור מהכתובים כדי להסביר את יסוד המחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון, אך הסבר זה נדחה. בסופו של דבר, הגמרא מסבירה שהמחלוקת מבוססת על המסורת שקיבל כל אחד מהם מרבותיו.

המשנה משווה בין הפרטים הנוגעים להלכות סמיכה ותנופה. בסמיכה יש חומרה שכל בעלי הקרבן חייבים בסמיכה, בעוד שאין הדבר כך בתנופה. עם זאת, התנופה חלה הן על קרבנות יחיד והן על קרבנות ציבור, על בעלי חיים הן כשהם חיים והן לאחר שנשחטו, וכן על בעלי חיים ועל דברים שאינם חיים, כגון לחמים. אלו אינם חלים על סמיכה, המבוצעת רק על בעלי חיים חיים, ובעיקר בקרבנות יחיד.

הגמרא מביאה מקור מהכתוב לדין שסמיכה חובה על כל בעלי הקרבן, בעוד שרק אדם אחד מבצע תנופה בשם האחרים. קושי מועלה כנגד העובדה שסמיכה מוגבלת רק לבעלי חיים חיים מתוך משנה בתמיד ל”ג ע”ב, המתארת תהליך של סמיכה המבוצע על ידי כהן גדול על בהמה שחוטה. אולם, אביי מסביר שסמיכה ספציפית זו בוצעה רק משום כבודו של הכהן הגדול, ואינה חלק מחובת עבודת הקרבן.

לחמי הלחם הפנים והלחמים של השתי הלחם נילושו בנפרד. השתי הלחם נאפו בנפרד, בעוד שלחם הפנים, שנים-עשר בסך הכל, נאפו בזוגות (שניים בכל פעם). הגמרא מביאה את המקור בתורה לפרטים אלו.

מה היה צורתו של הלחם הפנים? רבי חנינא ורבי יוחנן מתארים כל אחד צורה אחרת – כמין "תיבה פרוצה” או כמין "ספינה רוקדת”. הגמרא מנתחת את הדעות השונות בהתבסס על פרטים אחרים הידועים על חלקי השולחן השונים שעליהם הונח הלחם.

קיימת מחלוקת תנאים בשאלה האם יורש סומך על קרבן שירש, והאם חלים עליו דיני תמורה בקרבן מעין זה. המקור המקראי לכל אחת מהדעות מובא בסוגיה.

בנוסף, נידונת השאלה מי פטור ממצוות סמיכה ומהו המקור לכל פטור ופטור. על אף שהסמיכה מהווה חלק חשוב מסדר העבודה, אין היא מעכבת; כלומר, הכפרה מושגת גם אם לא בוצעה הסמיכה.

מפורט כיצד והיכן בדיוק מתבצעת הסמיכה.

רבי יוחנן מסביר שהמונח "אמה בינונית” פירושו שישה טפחים. מונח זה מרמז על קיומה של אמה גדולה יותר. המשנה במסכת מידות (א:ג) מובאת כדי להסביר שהיו שני קני מידה במקדש, אשר הונחו בלשכה בפתח הר הבית (שם הייתה צורה של שושן הבירה). שניהם היו גדולים יותר מהאמה הבינונית שבה השתמש משה בבניית המשכן: האחד היה ארוך יותר בחצי אצבע, והשני באצבע. המטרה הייתה למנוע מעילה בשוגג על ידי האומנים במקדש; כיוון שהיו מקבלים תשלום לפי המידה המדויקת, אם היו טועים ומייצרים כלי קטן במעט, היו נהנים בטעות מכספי ההקדש. האמה הקצרה יותר שימשה למלאכת זהב וכסף, והארוכה יותר לשאר חומרי הבניין.

הפסוקים בויקרא (כד:ה-ו) מתארים בדיוק כמה לחמים היו בלחם הפנים, כמה מערכות היו על השולחן וכמה לחמים היו בכל מערכת. מדוע כל התיאורים המפורטים הללו היו נחוצים?

באילו כיוונים פנו הארון, המנורה והשולחן בתוך החדר, ובאיזה חלק של החדר הם הונחו?

הגמרא מציעה שלוש הצעות מדוע השולחן, שהיה עשוי עץ ומצופה זהב, נידון ככלי עץ לעניין הלכות טומאה. לאחר דחיית שתי האפשרויות הראשונות, היא מסיקה שהמעמד ההלכתי נלמד מפסוק ביחזקאל, המתאר את השלחן כ”עץ”. דבר זה קובע כי למרות ציפוי הזהב, מהותו של השולחן היא עץ.

בהקשר למחלוקת במשנה לגבי אורכו ורוחבו של השולחן בטפחים, קיימת מחלוקת תנאים בנוגע לשני סוגי מדידת האמה שהיו בשימוש בבית המקדש: כאלו של חמישה טפחים וכאלו של שישה. רבי מאיר ורבי יהודה נחלקו באילו פריטים השתמשו במדידת חמישה טפחים ובאילו בשישה, אם כי שניהם לומדים את עמדותיהם מאותו פסוק ביחזקאל (מג:יג).

הפסוק מזהה באופן ספציפי ארבעה פריטים – היסוד, הסובב, הקרן ומזבח הזהב – ככאלו המשתמשים במדידת חמישה טפחים. מוקד המחלוקת ביניהם הוא האם המדידה הקטנה יותר הוגבלה לפריטים אלו בלבד, או שהיא התרחבה לכל שאר הכלים, כולל השולחן.

בניתוח כיצד יושמו מדידות אלו לגבי היסוד והסובב, הגמרא מניחה בתחילה כי אמת חמשת הטפחים התייחסה לגובהם. כאשר הצעה זו נדחית, הגמרא מציעה שהיא התייחסה לרוחבם. עם זאת, גם הצעה שנייה זו נדחית, שכן החשבון אינו עולה בקנה אחד עם הממדים המסורתיים של המזבח.

בסופו של דבר, הגמרא מסיקה שלא ניתן להחיל כלל אחיד על כל ארבעת הפריטים. במקום זאת, היא קובעת כי ברכיבים מסוימים, מדידת חמשת הטפחים התייחסה לגובה, בעוד שבאחרים היא התייחסה לרוחב.

בניגוד ללחם הפנים ושתי הלחם, שלגביהם קיימת מחלוקת מתי הם מתקדשים, מנחת חביתין של הכהן הגדול ומנחות רגילות מתקדשות ברגע שהן מונחות בתוך כלי שרת לפני לישה. מאותה נקודה ואילך, הן נחשבות קדושות ויכולות להיפסל כתוצאה מגורמים כגון לינה או יציאה מחוץ לתחומי העזרה.

רבי מאיר ורבי יהודה חולקים בנוגע למידות השולחן וכן במידותיהן של הלחמים השונים המרכיבים את לחם הפנים. המשנה מסבירה כיצד הונחו הלחמים על השולחן לפי שתי שיטות אלו.

רבי יוחנן חישב את הגובה המקסימלי שהשולחן יכול לקדש בו את הלחם, וזאת בהתאם לגובה הצטברות הלחמים לפי דעותיהם של רבי יהודה ורבי מאיר. הגמרא העלתה מספר קושיות על דבריו, אך יישב אותן.

בעקבות הדיון הזה, התעוררה מחלוקת לגבי המסגרת של השולחן – האם היא הותקנה מעל משטח השולחן או מתחתיו. בהקשר זה, קשר רבי יוחנן את הדעות לגבי המסגרת לשאלה הלכתית האם טבלה המתהכפת ראויה לקבל טומאה.

מה שברור מדבריו הוא שהשולחן היה כלי הראוי לקבל טומאה. אולם כאן עולה תהייה: אם השולחן נחשב כלי עץ, הרי ש”כלי עץ העשוי לנחת” (כלי גדול שאינו מיועד לטלטול) אינו מקבל טומאה. הגמרא מיישבת זאת ע”י דברי ריש לקיש בכך שהיו מגביהים את השולחן ומראים אותו לעולי הרגלים, ולכן הוא נחשב כלי המיטלטל.

האם לחם הפנים נפסל במדבר בכל פעם שפירקו את דפנות המשכן לצורך נסיעה? האם הדבר תלוי בשאלה אם הלחם היה עדיין על השולחן או שמא כבר הוסר ממנו? בגמרא מובאת מחלוקת בין רבי יוחנן לבין רבי יהושע בן לוי, והגמרא מציעה שלושה פירושים שונים למחלוקת זו. בתירוץ הסופי, מסביר רבין שאין ביניהם מחלוקת כלל, אלא שכל אחד מהם דיבר על תרחיש אחר – האחד התייחס ללחם שעדיין מונח על השולחן, והשני ללחם שהוסר ממנו.

המשנה מפרטת מחלוקת בין שלושה תנאים בנוגע לתהליך הכנת הלחמים: האם הלישה, העריכה והאפייה יכולות להיעשות מחוץ לחצר המקדש או שמא עליהן להיעשות בפנים? כמו כן, האם מותר היה לאפותם בשבת?

המחלוקת משקפת שלוש גישות (של תנא קמא, רבי יהודה ורבי שמעון) בנוגע לשלב שבו הלחמים מתקדשים:

• בעת הנחת הסולת בכלי שרת.
• בעת האפייה בתנור.
• בעת הסידור על השולחן.

הגמרא מעלה קושי על שיטת תנא קמא. רבי אבהו מביא מקור מהכתובים כדי להסביר את יסוד המחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון, אך הסבר זה נדחה. בסופו של דבר, הגמרא מסבירה שהמחלוקת מבוססת על המסורת שקיבל כל אחד מהם מרבותיו.

המשנה משווה בין הפרטים הנוגעים להלכות סמיכה ותנופה. בסמיכה יש חומרה שכל בעלי הקרבן חייבים בסמיכה, בעוד שאין הדבר כך בתנופה. עם זאת, התנופה חלה הן על קרבנות יחיד והן על קרבנות ציבור, על בעלי חיים הן כשהם חיים והן לאחר שנשחטו, וכן על בעלי חיים ועל דברים שאינם חיים, כגון לחמים. אלו אינם חלים על סמיכה, המבוצעת רק על בעלי חיים חיים, ובעיקר בקרבנות יחיד.

הגמרא מביאה מקור מהכתוב לדין שסמיכה חובה על כל בעלי הקרבן, בעוד שרק אדם אחד מבצע תנופה בשם האחרים. קושי מועלה כנגד העובדה שסמיכה מוגבלת רק לבעלי חיים חיים מתוך משנה בתמיד ל”ג ע”ב, המתארת תהליך של סמיכה המבוצע על ידי כהן גדול על בהמה שחוטה. אולם, אביי מסביר שסמיכה ספציפית זו בוצעה רק משום כבודו של הכהן הגדול, ואינה חלק מחובת עבודת הקרבן.

לחמי הלחם הפנים והלחמים של השתי הלחם נילושו בנפרד. השתי הלחם נאפו בנפרד, בעוד שלחם הפנים, שנים-עשר בסך הכל, נאפו בזוגות (שניים בכל פעם). הגמרא מביאה את המקור בתורה לפרטים אלו.

מה היה צורתו של הלחם הפנים? רבי חנינא ורבי יוחנן מתארים כל אחד צורה אחרת – כמין "תיבה פרוצה” או כמין "ספינה רוקדת”. הגמרא מנתחת את הדעות השונות בהתבסס על פרטים אחרים הידועים על חלקי השולחן השונים שעליהם הונח הלחם.

קיימת מחלוקת תנאים בשאלה האם יורש סומך על קרבן שירש, והאם חלים עליו דיני תמורה בקרבן מעין זה. המקור המקראי לכל אחת מהדעות מובא בסוגיה.

בנוסף, נידונת השאלה מי פטור ממצוות סמיכה ומהו המקור לכל פטור ופטור. על אף שהסמיכה מהווה חלק חשוב מסדר העבודה, אין היא מעכבת; כלומר, הכפרה מושגת גם אם לא בוצעה הסמיכה.

מפורט כיצד והיכן בדיוק מתבצעת הסמיכה.