הדרן
קול נשי בשיח התלמודי

 זה הדף של שבת. לצפייה בדף של שישי, לחצו כאן.

מדוע המשנה פותחת דווקא בפר החטאת של יום הכיפורים? הרי שההלכה המרכזית בדבר שחיטה בצפון העזרה נלמדת מן העולה – ואם כן, היה ראוי לפתוח בה. כמו כן, מדוע קדמו חטאות הפנימיות לחטאות החיצוניות?

הפסוק שממנו נלמדת הדרישה לשחיטה בצפון מופיע בהקשר של קרבן עולה מן הצאן. מכאן למדו חכמים שהדרישה חלה גם על עולות הבאות מן הבקר. דרשה זו מבוססת על האות ו’ המחברת את הפסוק על הצאן לפסוק הקודם העוסק בבקר. הוי”ו משמשת כחוליה מקשרת, המאפשרת לגזור את דיני החלק הקודם מתוך החלק המאוחר – וי”ו מוסיף על עניין ראשון וילמד עליון מתחתון.

אולם הגמרא מקשה על דרך הדרשה הזו: כיצד ניתן ללמוד כך למי שסבור שאין למדים עליון מתחתון? לשם כך מובאת ברייתא המוכיחה שיש מחלוקת בעניין. הדיון עוסק בשאלה האם מביאים אשם תלוי במקרה של ספק מעילה בקודש. בתחילה מציעה הגמרא שהמחלוקת תלויה בשאלה האם ניתן ללמוד עליון מתחתון, אך הסבר זה נדחה, ובמקומו מוצעות שלוש הבנות אחרות בשורש המחלוקת – מהן מתקבלת רק האחרונה.

חטאת, בדומה לעולה, צריכה להישחט בצפון העזרה. כך נלמד מויקרא ד:כט "ושחט את החטאת במקום אשר ישחט את העולה.” פסוקים נוספים מלמדים שלא רק השחיטה צריכה להיעשות בצפון, אלא גם קבלת הדם – והכהן המקבל את הדם צריך לעמוד בצפון. דרישות אלו אינן לכתחילה בלבד, אלא מעכבות.

בפסוק בויקרא ד:כד נאמר "ושחט אותו בצפון.” הגמרא דנה במילה "אותו” – מה באה מילה זו למעט? ארבע אפשרויות נבחנות, ולאחר ששלוש מהן נדחות, מתקבלת האפשרות השנייה –  שהבהמה עצמה צריכה להיות בצפון, אך השוחט אינו חייב לעמוד שם.

ולכן, מאחר שחטאת פסולה אם לא נשחטה ונתקבל דמה בצפון, ודרישה זו נלמדת מן העולה, נבנית סברה הגיונית שגם בעולה הדרישה לצפון היא לעיכוב.

מהו המקור להלכה במשנה שאין חיוב על דיני נותר וטומאה באכילת דם?
רבי שמעון וחכמים חלוקים האם יש חיוב על אכילת דברים שאינם ראויים לאכילה בטומאה. האם מחלוקתם נוגעת רק לפריטים שנתטמאו, או גם לאדם טמא שאכל קודשים טהורים?
הקרבנות נשחטים לשם שישה עניינים: זבח, הזובח, ה’, אכילה באש, ריח, ולשם ניחוח. חטאת ואשם צריכים גם להישחט לשם החטא המסוים.
רבי יוסי אמר שאפילו אם השוחט לא חשב על כל הדברים הללו בעת השחיטה, הקרבן עדיין כשר, משום שיש תנאי בית דין שהשוחט לא יאמר את כל הפרטים הללו כדי למנוע טעות שעלולה לפסול את הקרבן, כי החיוב לשמה חל על המקריב ולא בעל הקרבן.

ההלכה נפסקה כדעת ר’ אלעזר בשם ר’ שמעון בעניין פיגול בחטאות הפנימיות. רבא (ויש אומרים רב יוסף) תמה: מדוע פוסקים הלכה בנושא שאינו נוהג בזמן הזה  – הלכתא למשיחא!? על כך השיב אביי: "דרוש וקבל שכר” – אף שאין להלכה זו יישום מעשי כיום, עצם העיסוק בה נחשב למצווה ויש בו שכר למי שעוסק בו.

נשאלת השאלה: האם יש הבדל בין קרבנות שמקריבים נכרים לבין אלו שמקריבים ישראלים? בעניין זה נחלקו ר’ שמעון ור’ יוסי. ר’ שמעון דורש מן הכתובים שלגבי קרבנות של נכרים, דינים מסוימים אינם חלים – מהם הפסוקים שעליהם הוא מסתמך?

בברייתא מובאת קביעה שלפיה הציץ אינו מרצה על קרבנות של נכרים. עולה השאלה: האם קביעה זו עולה בקנה אחד גם עם שיטת ר’ יוסי?

לבסוף, נידון איסור אכילת נותר וטמא שאיסורים אלו חלים גם על דברים שאין להם מתירים – בשונה בפיגול שאיסור אכילה לא חל על דברים אלו. מהו המקור בתורה לכך?

זעירי מסביר ברייתא מסובכת מאוד המתייחסת לדינים קלים וחמורים בנוגע לאדם טמא שאוכל קדשים ומקבל מלקות ומסביר למה התורה היתה צריכה לפרט את הדין לגבי שניהם ולא ללמוד אחד מהשני.

ברייתא מובאת כדי להסביר את מקור ההלכה שלפיה אדם יענש בכרת רק על אכילת חלק מקרבן שנתפגל אם יש פעולה שמתירה אותו לאכילה או להקרבה על המזבח. הברייתא מביאה דרשות על הפסוק בויקרא ז:יח ומסבירה כיצד הוא חל על קרבנות מלבד שלמים. היא גם מפרטת אילו דברים יכולים ואינם יכולים להפוך לפיגול.

הברייתא אומרת שלוג השמן של המצורע יכול להפוך לפיגול (ואם אדם אוכלם יהיה ענוש כרת), אך הנסכים שמובאים עם הקרבן אינם יכולים להיות פיגול. זאת נראית כסתירה, שכן הדין של השמן הולך על פי דעת רבי מאיר והנסכים לדעת חכמים החולקים על רבי מאיר. מוצעות שלוש אפשרויות לפתרון, אך הראשונה נדחית.

מאיפה אנו דורשים שהבשר של חטאת העוף מותר לכהן לאכול?

רבי אלעזר מביא עמדה של רבי יוסי שלפיה אמנם יש פיגול בחטאות שאדם מביא את דמן על המזבח הפנימי, אך זאת רק אם גם הפעולה שעושים כשחושבים את מחשבת הפיגול וגם הפעולה שעליה המחשבה עוסקת מתרחשות מחוץ להיכל.

המשנה מונה דברים שאינם נעשים פיגול – כלומר, גם אם הקרבן נעשה פיגול עקב מחשבה פסולה בשעת העבודה, אכילת דברים אלו אינה מחייבת כרת. הסיבה לכך היא שפיגול חל רק על דברים שמותרים על ידי פעולה אחרת. לדוגמה, האימורים מותרים להקטיר על המזבח רק לאחר זריקת הדם.

פרטים שאינם נעשים פיגול כוללים את הקומץ, הקטורת, מנחות שנשרפות כליל, ואחרים. ישנם פרטים הנתונים למחלוקת תנאית, כגון הנסכים המובאים עם הקרבנות והשמן המשמש בטקס טהרת המצורע. ייתכן שהנסכים נחשבים כחלק אינטגרלי מהקרבן, ולכן נעשים פיגול כמו הקרבן עצמו, והשמן מותר רק לאחר מתן דם אשם, מה שמאפשר גם לו להיעשות פיגול.

לעומת זאת, המשנה מונה פרטים שכן נעשים פיגול, משום שהם מותרים על ידי פעולה מסוימת. בקרבנות מסוימים, כמו עולה, זריקת הדם מתירה את הקרבת הבשר על המזבח; באחרים, כמו חטאת, היא מתירה את אכילת הבשר לכהנים.

רבי שמעון סובר שפיגול חל רק בקרבנות הנקרבים על המזבח החיצון.

עולא מביא אמירה עמומה: הוא טוען שאם הקומץ נעשה פיגול אך בכל זאת נקרב על המזבח –הפיגול נפקע ממנו. הוא מוכיח זאת בכך שאם הקומץ לא נחשב כמוקרב כראוי, לא היה יכול לשמש כהקטרה שיגרום לכך שהאוכל שיירי המנחה יענשו בכרת.

הגמרא מבררת את כוונתו של עולא. בתחילה היא מציעה שמי שאוכל קומץ שנעשה פיגול אינו חייב כרת, אך הצעה זו נדחית שכן היא מופיעה במפורש במשנה. ההצעה השנייה היא שאף על פי שלכתחילה אין להניחו על המזבח, אם הונח – אין להסירו. גם זה נלמד ממשנה. ההצעה השלישית היא שאם הונח על המזבח ונפל – ניתן להחזירו. אך גם זה נלמד ממשנה, הקובעת שאין להחזירו.

לבסוף מסיקה הגמרא שעולt מתייחס למקרה שבו הקומץ נפל לאחר שהאש החלה לאוכלו. אף שעולt דן בכך במקום אחר, ההוראה כאן מדגישה שהעיקרון חל לא רק על אבר של בהמה שנשרף חלקית – שגם החלק שלא נשרף נחשב מחובר – אלא גם על קומץ, שאפילו אם רק חלק ממנו נשרף, כל החלק נחשב יחידה אחת וניתן להחזירו בשלמותו למזבח.

נאמר בשם רבי יוחנן שפיגול, נותר וטמא שנקרבו על המזבח, איסורם מתבטל. רב חסדא מקשה על קטגוריית הטמא, שכן המזבח אינו פועל כמקווה. רבי זירא משיב ומסייג את דברי רבי יוחנן למקרה שבו כבר החלה האש לאכול את הקרבן. רבי יצחק בר ביסנא מקשה מברייתא שמגדירה בשר קרבן כדבר שטומאתו אינה מתבטלת. קושיה זו נפתרת בשלושה אופנים – על ידי רבא, רב פפא ורבינא.

הברייתא האמורה מובאת בשלמותה. מובאות ארבע דרשות שונות להוכיח שהפסוק בויקרא ז:כ עוסק באדם טמא שאכל בשר קרבן, ואינו מתייחס לאדם טהור שאכל בשר קרבן טמא.

אחת מהשיטות קשה להבנה מבחינת אופן הדרשה. רב יצחק בר אבדימי זוכה לשבח על כך שהסביר אותה היטב, ומובאת הסברו.

ריש לקיש מסביר את עמדתו של רבי מאיר במשנה במסכת מנחות, שהקרבן נעשה פיגול לא משום שמחשבה פסולה במהלך חלק מהמתיר (הפעולה המתירה את ההקרבה) הופכת את הקרבן לפיגול, אלא אם התרחשה מחשבה פסולה בשלב הראשון, והשלב השני בוצע ללא כל כוונה, הרי כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה.

רבי שמואל בר יצחק חולק על ריש לקיש וסבור שעמדתו של רבי מאיר היא שניתן להפוך קרבן לפיגול גם כאשר ישנה מחשבה פסולה רק במהלך חלק מהפעולה – מפגלים בחצי מתיר.

שתי קושיות מובאות על הסברו של ריש לקיש משתי הלכות בתוספתא. על הראשונה נעשו שלושה ניסיונות ליישב את הסתירה, אך על כל ניסיון הועלה קושי שלא פותר.

קושיה אחת הובאה על עמדתו של רבי שמואל בר יצחק – והיא נפתרה.

מהו המקור להלכה במשנה שאין חיוב על דיני נותר וטומאה באכילת דם?
רבי שמעון וחכמים חלוקים האם יש חיוב על אכילת דברים שאינם ראויים לאכילה בטומאה. האם מחלוקתם נוגעת רק לפריטים שנתטמאו, או גם לאדם טמא שאכל קודשים טהורים?
הקרבנות נשחטים לשם שישה עניינים: זבח, הזובח, ה’, אכילה באש, ריח, ולשם ניחוח. חטאת ואשם צריכים גם להישחט לשם החטא המסוים.
רבי יוסי אמר שאפילו אם השוחט לא חשב על כל הדברים הללו בעת השחיטה, הקרבן עדיין כשר, משום שיש תנאי בית דין שהשוחט לא יאמר את כל הפרטים הללו כדי למנוע טעות שעלולה לפסול את הקרבן, כי החיוב לשמה חל על המקריב ולא בעל הקרבן.

 זה הדף של שבת. לצפייה בדף של שישי, לחצו כאן.

מדוע המשנה פותחת דווקא בפר החטאת של יום הכיפורים? הרי שההלכה המרכזית בדבר שחיטה בצפון העזרה נלמדת מן העולה – ואם כן, היה ראוי לפתוח בה. כמו כן, מדוע קדמו חטאות הפנימיות לחטאות החיצוניות?

הפסוק שממנו נלמדת הדרישה לשחיטה בצפון מופיע בהקשר של קרבן עולה מן הצאן. מכאן למדו חכמים שהדרישה חלה גם על עולות הבאות מן הבקר. דרשה זו מבוססת על האות ו’ המחברת את הפסוק על הצאן לפסוק הקודם העוסק בבקר. הוי”ו משמשת כחוליה מקשרת, המאפשרת לגזור את דיני החלק הקודם מתוך החלק המאוחר – וי”ו מוסיף על עניין ראשון וילמד עליון מתחתון.

אולם הגמרא מקשה על דרך הדרשה הזו: כיצד ניתן ללמוד כך למי שסבור שאין למדים עליון מתחתון? לשם כך מובאת ברייתא המוכיחה שיש מחלוקת בעניין. הדיון עוסק בשאלה האם מביאים אשם תלוי במקרה של ספק מעילה בקודש. בתחילה מציעה הגמרא שהמחלוקת תלויה בשאלה האם ניתן ללמוד עליון מתחתון, אך הסבר זה נדחה, ובמקומו מוצעות שלוש הבנות אחרות בשורש המחלוקת – מהן מתקבלת רק האחרונה.

חטאת, בדומה לעולה, צריכה להישחט בצפון העזרה. כך נלמד מויקרא ד:כט "ושחט את החטאת במקום אשר ישחט את העולה.” פסוקים נוספים מלמדים שלא רק השחיטה צריכה להיעשות בצפון, אלא גם קבלת הדם – והכהן המקבל את הדם צריך לעמוד בצפון. דרישות אלו אינן לכתחילה בלבד, אלא מעכבות.

בפסוק בויקרא ד:כד נאמר "ושחט אותו בצפון.” הגמרא דנה במילה "אותו” – מה באה מילה זו למעט? ארבע אפשרויות נבחנות, ולאחר ששלוש מהן נדחות, מתקבלת האפשרות השנייה –  שהבהמה עצמה צריכה להיות בצפון, אך השוחט אינו חייב לעמוד שם.

ולכן, מאחר שחטאת פסולה אם לא נשחטה ונתקבל דמה בצפון, ודרישה זו נלמדת מן העולה, נבנית סברה הגיונית שגם בעולה הדרישה לצפון היא לעיכוב.

ההלכה נפסקה כדעת ר’ אלעזר בשם ר’ שמעון בעניין פיגול בחטאות הפנימיות. רבא (ויש אומרים רב יוסף) תמה: מדוע פוסקים הלכה בנושא שאינו נוהג בזמן הזה  – הלכתא למשיחא!? על כך השיב אביי: "דרוש וקבל שכר” – אף שאין להלכה זו יישום מעשי כיום, עצם העיסוק בה נחשב למצווה ויש בו שכר למי שעוסק בו.

נשאלת השאלה: האם יש הבדל בין קרבנות שמקריבים נכרים לבין אלו שמקריבים ישראלים? בעניין זה נחלקו ר’ שמעון ור’ יוסי. ר’ שמעון דורש מן הכתובים שלגבי קרבנות של נכרים, דינים מסוימים אינם חלים – מהם הפסוקים שעליהם הוא מסתמך?

בברייתא מובאת קביעה שלפיה הציץ אינו מרצה על קרבנות של נכרים. עולה השאלה: האם קביעה זו עולה בקנה אחד גם עם שיטת ר’ יוסי?

לבסוף, נידון איסור אכילת נותר וטמא שאיסורים אלו חלים גם על דברים שאין להם מתירים – בשונה בפיגול שאיסור אכילה לא חל על דברים אלו. מהו המקור בתורה לכך?

זעירי מסביר ברייתא מסובכת מאוד המתייחסת לדינים קלים וחמורים בנוגע לאדם טמא שאוכל קדשים ומקבל מלקות ומסביר למה התורה היתה צריכה לפרט את הדין לגבי שניהם ולא ללמוד אחד מהשני.

ברייתא מובאת כדי להסביר את מקור ההלכה שלפיה אדם יענש בכרת רק על אכילת חלק מקרבן שנתפגל אם יש פעולה שמתירה אותו לאכילה או להקרבה על המזבח. הברייתא מביאה דרשות על הפסוק בויקרא ז:יח ומסבירה כיצד הוא חל על קרבנות מלבד שלמים. היא גם מפרטת אילו דברים יכולים ואינם יכולים להפוך לפיגול.

הברייתא אומרת שלוג השמן של המצורע יכול להפוך לפיגול (ואם אדם אוכלם יהיה ענוש כרת), אך הנסכים שמובאים עם הקרבן אינם יכולים להיות פיגול. זאת נראית כסתירה, שכן הדין של השמן הולך על פי דעת רבי מאיר והנסכים לדעת חכמים החולקים על רבי מאיר. מוצעות שלוש אפשרויות לפתרון, אך הראשונה נדחית.

מאיפה אנו דורשים שהבשר של חטאת העוף מותר לכהן לאכול?

רבי אלעזר מביא עמדה של רבי יוסי שלפיה אמנם יש פיגול בחטאות שאדם מביא את דמן על המזבח הפנימי, אך זאת רק אם גם הפעולה שעושים כשחושבים את מחשבת הפיגול וגם הפעולה שעליה המחשבה עוסקת מתרחשות מחוץ להיכל.

המשנה מונה דברים שאינם נעשים פיגול – כלומר, גם אם הקרבן נעשה פיגול עקב מחשבה פסולה בשעת העבודה, אכילת דברים אלו אינה מחייבת כרת. הסיבה לכך היא שפיגול חל רק על דברים שמותרים על ידי פעולה אחרת. לדוגמה, האימורים מותרים להקטיר על המזבח רק לאחר זריקת הדם.

פרטים שאינם נעשים פיגול כוללים את הקומץ, הקטורת, מנחות שנשרפות כליל, ואחרים. ישנם פרטים הנתונים למחלוקת תנאית, כגון הנסכים המובאים עם הקרבנות והשמן המשמש בטקס טהרת המצורע. ייתכן שהנסכים נחשבים כחלק אינטגרלי מהקרבן, ולכן נעשים פיגול כמו הקרבן עצמו, והשמן מותר רק לאחר מתן דם אשם, מה שמאפשר גם לו להיעשות פיגול.

לעומת זאת, המשנה מונה פרטים שכן נעשים פיגול, משום שהם מותרים על ידי פעולה מסוימת. בקרבנות מסוימים, כמו עולה, זריקת הדם מתירה את הקרבת הבשר על המזבח; באחרים, כמו חטאת, היא מתירה את אכילת הבשר לכהנים.

רבי שמעון סובר שפיגול חל רק בקרבנות הנקרבים על המזבח החיצון.

עולא מביא אמירה עמומה: הוא טוען שאם הקומץ נעשה פיגול אך בכל זאת נקרב על המזבח –הפיגול נפקע ממנו. הוא מוכיח זאת בכך שאם הקומץ לא נחשב כמוקרב כראוי, לא היה יכול לשמש כהקטרה שיגרום לכך שהאוכל שיירי המנחה יענשו בכרת.

הגמרא מבררת את כוונתו של עולא. בתחילה היא מציעה שמי שאוכל קומץ שנעשה פיגול אינו חייב כרת, אך הצעה זו נדחית שכן היא מופיעה במפורש במשנה. ההצעה השנייה היא שאף על פי שלכתחילה אין להניחו על המזבח, אם הונח – אין להסירו. גם זה נלמד ממשנה. ההצעה השלישית היא שאם הונח על המזבח ונפל – ניתן להחזירו. אך גם זה נלמד ממשנה, הקובעת שאין להחזירו.

לבסוף מסיקה הגמרא שעולt מתייחס למקרה שבו הקומץ נפל לאחר שהאש החלה לאוכלו. אף שעולt דן בכך במקום אחר, ההוראה כאן מדגישה שהעיקרון חל לא רק על אבר של בהמה שנשרף חלקית – שגם החלק שלא נשרף נחשב מחובר – אלא גם על קומץ, שאפילו אם רק חלק ממנו נשרף, כל החלק נחשב יחידה אחת וניתן להחזירו בשלמותו למזבח.

נאמר בשם רבי יוחנן שפיגול, נותר וטמא שנקרבו על המזבח, איסורם מתבטל. רב חסדא מקשה על קטגוריית הטמא, שכן המזבח אינו פועל כמקווה. רבי זירא משיב ומסייג את דברי רבי יוחנן למקרה שבו כבר החלה האש לאכול את הקרבן. רבי יצחק בר ביסנא מקשה מברייתא שמגדירה בשר קרבן כדבר שטומאתו אינה מתבטלת. קושיה זו נפתרת בשלושה אופנים – על ידי רבא, רב פפא ורבינא.

הברייתא האמורה מובאת בשלמותה. מובאות ארבע דרשות שונות להוכיח שהפסוק בויקרא ז:כ עוסק באדם טמא שאכל בשר קרבן, ואינו מתייחס לאדם טהור שאכל בשר קרבן טמא.

אחת מהשיטות קשה להבנה מבחינת אופן הדרשה. רב יצחק בר אבדימי זוכה לשבח על כך שהסביר אותה היטב, ומובאת הסברו.

ריש לקיש מסביר את עמדתו של רבי מאיר במשנה במסכת מנחות, שהקרבן נעשה פיגול לא משום שמחשבה פסולה במהלך חלק מהמתיר (הפעולה המתירה את ההקרבה) הופכת את הקרבן לפיגול, אלא אם התרחשה מחשבה פסולה בשלב הראשון, והשלב השני בוצע ללא כל כוונה, הרי כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה.

רבי שמואל בר יצחק חולק על ריש לקיש וסבור שעמדתו של רבי מאיר היא שניתן להפוך קרבן לפיגול גם כאשר ישנה מחשבה פסולה רק במהלך חלק מהפעולה – מפגלים בחצי מתיר.

שתי קושיות מובאות על הסברו של ריש לקיש משתי הלכות בתוספתא. על הראשונה נעשו שלושה ניסיונות ליישב את הסתירה, אך על כל ניסיון הועלה קושי שלא פותר.

קושיה אחת הובאה על עמדתו של רבי שמואל בר יצחק – והיא נפתרה.

מהו המקור להלכה במשנה שאין חיוב על דיני נותר וטומאה באכילת דם?
רבי שמעון וחכמים חלוקים האם יש חיוב על אכילת דברים שאינם ראויים לאכילה בטומאה. האם מחלוקתם נוגעת רק לפריטים שנתטמאו, או גם לאדם טמא שאכל קודשים טהורים?
הקרבנות נשחטים לשם שישה עניינים: זבח, הזובח, ה’, אכילה באש, ריח, ולשם ניחוח. חטאת ואשם צריכים גם להישחט לשם החטא המסוים.
רבי יוסי אמר שאפילו אם השוחט לא חשב על כל הדברים הללו בעת השחיטה, הקרבן עדיין כשר, משום שיש תנאי בית דין שהשוחט לא יאמר את כל הפרטים הללו כדי למנוע טעות שעלולה לפסול את הקרבן, כי החיוב לשמה חל על המקריב ולא בעל הקרבן.

 זה הדף של שבת. לצפייה בדף של שישי, לחצו כאן.

מדוע המשנה פותחת דווקא בפר החטאת של יום הכיפורים? הרי שההלכה המרכזית בדבר שחיטה בצפון העזרה נלמדת מן העולה – ואם כן, היה ראוי לפתוח בה. כמו כן, מדוע קדמו חטאות הפנימיות לחטאות החיצוניות?

הפסוק שממנו נלמדת הדרישה לשחיטה בצפון מופיע בהקשר של קרבן עולה מן הצאן. מכאן למדו חכמים שהדרישה חלה גם על עולות הבאות מן הבקר. דרשה זו מבוססת על האות ו’ המחברת את הפסוק על הצאן לפסוק הקודם העוסק בבקר. הוי”ו משמשת כחוליה מקשרת, המאפשרת לגזור את דיני החלק הקודם מתוך החלק המאוחר – וי”ו מוסיף על עניין ראשון וילמד עליון מתחתון.

אולם הגמרא מקשה על דרך הדרשה הזו: כיצד ניתן ללמוד כך למי שסבור שאין למדים עליון מתחתון? לשם כך מובאת ברייתא המוכיחה שיש מחלוקת בעניין. הדיון עוסק בשאלה האם מביאים אשם תלוי במקרה של ספק מעילה בקודש. בתחילה מציעה הגמרא שהמחלוקת תלויה בשאלה האם ניתן ללמוד עליון מתחתון, אך הסבר זה נדחה, ובמקומו מוצעות שלוש הבנות אחרות בשורש המחלוקת – מהן מתקבלת רק האחרונה.

חטאת, בדומה לעולה, צריכה להישחט בצפון העזרה. כך נלמד מויקרא ד:כט "ושחט את החטאת במקום אשר ישחט את העולה.” פסוקים נוספים מלמדים שלא רק השחיטה צריכה להיעשות בצפון, אלא גם קבלת הדם – והכהן המקבל את הדם צריך לעמוד בצפון. דרישות אלו אינן לכתחילה בלבד, אלא מעכבות.

בפסוק בויקרא ד:כד נאמר "ושחט אותו בצפון.” הגמרא דנה במילה "אותו” – מה באה מילה זו למעט? ארבע אפשרויות נבחנות, ולאחר ששלוש מהן נדחות, מתקבלת האפשרות השנייה –  שהבהמה עצמה צריכה להיות בצפון, אך השוחט אינו חייב לעמוד שם.

ולכן, מאחר שחטאת פסולה אם לא נשחטה ונתקבל דמה בצפון, ודרישה זו נלמדת מן העולה, נבנית סברה הגיונית שגם בעולה הדרישה לצפון היא לעיכוב.

ההלכה נפסקה כדעת ר’ אלעזר בשם ר’ שמעון בעניין פיגול בחטאות הפנימיות. רבא (ויש אומרים רב יוסף) תמה: מדוע פוסקים הלכה בנושא שאינו נוהג בזמן הזה  – הלכתא למשיחא!? על כך השיב אביי: "דרוש וקבל שכר” – אף שאין להלכה זו יישום מעשי כיום, עצם העיסוק בה נחשב למצווה ויש בו שכר למי שעוסק בו.

נשאלת השאלה: האם יש הבדל בין קרבנות שמקריבים נכרים לבין אלו שמקריבים ישראלים? בעניין זה נחלקו ר’ שמעון ור’ יוסי. ר’ שמעון דורש מן הכתובים שלגבי קרבנות של נכרים, דינים מסוימים אינם חלים – מהם הפסוקים שעליהם הוא מסתמך?

בברייתא מובאת קביעה שלפיה הציץ אינו מרצה על קרבנות של נכרים. עולה השאלה: האם קביעה זו עולה בקנה אחד גם עם שיטת ר’ יוסי?

לבסוף, נידון איסור אכילת נותר וטמא שאיסורים אלו חלים גם על דברים שאין להם מתירים – בשונה בפיגול שאיסור אכילה לא חל על דברים אלו. מהו המקור בתורה לכך?

זעירי מסביר ברייתא מסובכת מאוד המתייחסת לדינים קלים וחמורים בנוגע לאדם טמא שאוכל קדשים ומקבל מלקות ומסביר למה התורה היתה צריכה לפרט את הדין לגבי שניהם ולא ללמוד אחד מהשני.

ברייתא מובאת כדי להסביר את מקור ההלכה שלפיה אדם יענש בכרת רק על אכילת חלק מקרבן שנתפגל אם יש פעולה שמתירה אותו לאכילה או להקרבה על המזבח. הברייתא מביאה דרשות על הפסוק בויקרא ז:יח ומסבירה כיצד הוא חל על קרבנות מלבד שלמים. היא גם מפרטת אילו דברים יכולים ואינם יכולים להפוך לפיגול.

הברייתא אומרת שלוג השמן של המצורע יכול להפוך לפיגול (ואם אדם אוכלם יהיה ענוש כרת), אך הנסכים שמובאים עם הקרבן אינם יכולים להיות פיגול. זאת נראית כסתירה, שכן הדין של השמן הולך על פי דעת רבי מאיר והנסכים לדעת חכמים החולקים על רבי מאיר. מוצעות שלוש אפשרויות לפתרון, אך הראשונה נדחית.

מאיפה אנו דורשים שהבשר של חטאת העוף מותר לכהן לאכול?

רבי אלעזר מביא עמדה של רבי יוסי שלפיה אמנם יש פיגול בחטאות שאדם מביא את דמן על המזבח הפנימי, אך זאת רק אם גם הפעולה שעושים כשחושבים את מחשבת הפיגול וגם הפעולה שעליה המחשבה עוסקת מתרחשות מחוץ להיכל.

המשנה מונה דברים שאינם נעשים פיגול – כלומר, גם אם הקרבן נעשה פיגול עקב מחשבה פסולה בשעת העבודה, אכילת דברים אלו אינה מחייבת כרת. הסיבה לכך היא שפיגול חל רק על דברים שמותרים על ידי פעולה אחרת. לדוגמה, האימורים מותרים להקטיר על המזבח רק לאחר זריקת הדם.

פרטים שאינם נעשים פיגול כוללים את הקומץ, הקטורת, מנחות שנשרפות כליל, ואחרים. ישנם פרטים הנתונים למחלוקת תנאית, כגון הנסכים המובאים עם הקרבנות והשמן המשמש בטקס טהרת המצורע. ייתכן שהנסכים נחשבים כחלק אינטגרלי מהקרבן, ולכן נעשים פיגול כמו הקרבן עצמו, והשמן מותר רק לאחר מתן דם אשם, מה שמאפשר גם לו להיעשות פיגול.

לעומת זאת, המשנה מונה פרטים שכן נעשים פיגול, משום שהם מותרים על ידי פעולה מסוימת. בקרבנות מסוימים, כמו עולה, זריקת הדם מתירה את הקרבת הבשר על המזבח; באחרים, כמו חטאת, היא מתירה את אכילת הבשר לכהנים.

רבי שמעון סובר שפיגול חל רק בקרבנות הנקרבים על המזבח החיצון.

עולא מביא אמירה עמומה: הוא טוען שאם הקומץ נעשה פיגול אך בכל זאת נקרב על המזבח –הפיגול נפקע ממנו. הוא מוכיח זאת בכך שאם הקומץ לא נחשב כמוקרב כראוי, לא היה יכול לשמש כהקטרה שיגרום לכך שהאוכל שיירי המנחה יענשו בכרת.

הגמרא מבררת את כוונתו של עולא. בתחילה היא מציעה שמי שאוכל קומץ שנעשה פיגול אינו חייב כרת, אך הצעה זו נדחית שכן היא מופיעה במפורש במשנה. ההצעה השנייה היא שאף על פי שלכתחילה אין להניחו על המזבח, אם הונח – אין להסירו. גם זה נלמד ממשנה. ההצעה השלישית היא שאם הונח על המזבח ונפל – ניתן להחזירו. אך גם זה נלמד ממשנה, הקובעת שאין להחזירו.

לבסוף מסיקה הגמרא שעולt מתייחס למקרה שבו הקומץ נפל לאחר שהאש החלה לאוכלו. אף שעולt דן בכך במקום אחר, ההוראה כאן מדגישה שהעיקרון חל לא רק על אבר של בהמה שנשרף חלקית – שגם החלק שלא נשרף נחשב מחובר – אלא גם על קומץ, שאפילו אם רק חלק ממנו נשרף, כל החלק נחשב יחידה אחת וניתן להחזירו בשלמותו למזבח.

נאמר בשם רבי יוחנן שפיגול, נותר וטמא שנקרבו על המזבח, איסורם מתבטל. רב חסדא מקשה על קטגוריית הטמא, שכן המזבח אינו פועל כמקווה. רבי זירא משיב ומסייג את דברי רבי יוחנן למקרה שבו כבר החלה האש לאכול את הקרבן. רבי יצחק בר ביסנא מקשה מברייתא שמגדירה בשר קרבן כדבר שטומאתו אינה מתבטלת. קושיה זו נפתרת בשלושה אופנים – על ידי רבא, רב פפא ורבינא.

הברייתא האמורה מובאת בשלמותה. מובאות ארבע דרשות שונות להוכיח שהפסוק בויקרא ז:כ עוסק באדם טמא שאכל בשר קרבן, ואינו מתייחס לאדם טהור שאכל בשר קרבן טמא.

אחת מהשיטות קשה להבנה מבחינת אופן הדרשה. רב יצחק בר אבדימי זוכה לשבח על כך שהסביר אותה היטב, ומובאת הסברו.

ריש לקיש מסביר את עמדתו של רבי מאיר במשנה במסכת מנחות, שהקרבן נעשה פיגול לא משום שמחשבה פסולה במהלך חלק מהמתיר (הפעולה המתירה את ההקרבה) הופכת את הקרבן לפיגול, אלא אם התרחשה מחשבה פסולה בשלב הראשון, והשלב השני בוצע ללא כל כוונה, הרי כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה.

רבי שמואל בר יצחק חולק על ריש לקיש וסבור שעמדתו של רבי מאיר היא שניתן להפוך קרבן לפיגול גם כאשר ישנה מחשבה פסולה רק במהלך חלק מהפעולה – מפגלים בחצי מתיר.

שתי קושיות מובאות על הסברו של ריש לקיש משתי הלכות בתוספתא. על הראשונה נעשו שלושה ניסיונות ליישב את הסתירה, אך על כל ניסיון הועלה קושי שלא פותר.

קושיה אחת הובאה על עמדתו של רבי שמואל בר יצחק – והיא נפתרה.