הדרן
קול נשי בשיח התלמודי

הגמרא שואלת מהו המקור לכלל שהולכים אחר הרוב (רוב סטטיסטי), כגון במקרים של יבום קטנים שבהם אנו מניחים שהזכר אינו סריס והנקבה אינה איילונית. הגמרא מציעה עשרה דינים שונים מהתורה כמקורות אפשריים לכלל זה.

אף על פי שקושיות מועלות כנגד כל אחת מהאפשרויות וחלקן מיושבות, הגמרא דוחה בסופו של דבר את כולן. היא מציעה שייתכן שמקורות אלו מוכיחים רק שהולכים אחר הרוב במצב שבו בלתי אפשרי לברר את המציאות, אך במקרה שניתן לברר אם המקרה הספציפי שייך לרוב או למיעוט – חובה לבדוק.

אם נמצא לאחר השחיטה שהסכין פגומה, האם ניתן להניח שהשחיטה כשרה משום שהפגימות התרחשו לאחר חיתוך שני הסימנים, או שמא יש לחשוש שהן נוצרו בעור לפני חיתוך הסימנים? רב הונא ורב חסדא חולקים בעניין זה. שתי קושיות מובאות נגד פסיקתו המתירה של רב חסדא, אך הן מיושבות.

מניין אנו לומדים שדבר עומד על חזקתו אלא אם הוכח אחרת? רבי יונתן לומד זאת מהמקרה של צרעת הבית, אך רב אחא חולק על דרשתו.

זה הדף של שבת.

ישנה מחלוקת בין רב יהודה בשם רב לבין רב חנניה בר שלמיא בשם רב לגבי אילו מיומנויות מעשיות על תלמיד חכם להתאמן בהן. הדעה הראשונה מונה כתיבה, שחיטה ומילה, בעוד שהדעה השנייה מוסיפה את קשר התפילין, שבע ברכות וקשירת ציצית.

רב יהודה מצטט שתי מימרות נוספות בשם שמואל. הראשונה היא שעל השוחט להיות בקי בהלכות שחיטה, ואם לאו – הבשר אסור באכילה. מכיוון שהשחיטה עלולה להיפסל מחמש סיבות שונות, שוחט שאינו בקי בהן עלול לבצע שחיטה פסולה מבלי דעת.

המימרה השנייה של רב יהודה בשם שמואל היא שעל השוחט לבדוק את שני הסימנים (הקנה והוושט) כדי לוודא שנחתכו כראוי. בעוד שרב יוסף מנסה להביא ראיה לדרישה זו, אביי דוחה אותה. הגמרא דנה במעמדו של בשר שלא נבדק, ומתלבטת האם הבהמה נחשבת לטרפה או לנבלה. שתי העמדות מבססות את דבריהן על הבנת העיקרון של רב הונא, הקובע כי בהמה בחייה עומדת בחזקת איסור עד שיוכח שנשחטה כראוי, אך מרגע שנשחטה כראוי היא עומדת בחזקת כשרות עד שיוכח שהיא טרפה.

הגמרא מנתחת את חלקו השני של דברי רב הונא ומסיקה כי הבהמה נותרת בכשרותה גם כשיש חשש שמא היא טרפה. הדבר מודגם משאלה על זאב שנטל איבר פנימי של בהמה והחזירו כשהוא נקוב; אין אנו מניחים שהוא נקב במקום שהיה נקב עוד לפני כן. רבי אבא מקשה על כך מדין פירות שנקרו אותם חיות, שם קיים חשש שמא נקרו במקום שנחש היה מקודם וניקב והכניס ארס, ולכן האוכל נאסר. כדי ליישב זאת, רב הונא מבחין בין ענייני סכנה לענייני איסור. רבא דוחה הבחנה זו וסבור שאם מחמירים בספק סכנה, יש להחמיר גם בספק איסור, אך אביי מקבל את החילוק ומביא לכך ראיות מדיני טומאה. לאחר שרבא דוחה את הוכחת אביי ורב שימי מקשה קושיה נוספת שהגמרא מיישבת, רב אשי חותם בסיוע לעמדתו של רב הונא.

רבי זירא אומר בשם שמואל שאם חיממו סכין באש ושחטו בה, הבהמה אינה נחשבת טרפה. למרות שהחום עלול לגרום נזק לבהמה, חוד הסכין חותך את הסימנים לפני שחום צדדי הלהב יספיק לגרום לכווייה.

שאלה נשאלת לגבי אדם המכה את חברו בסכין חמה וגורם להופעת נגע צרעת – האם הנגע נחשב כ”שחין” או כ”מכוה”? הגמרא מבררת מהי הנפקא מינה להלכה בין שני הסיווגים הללו. שני מקורות מובאים כדי לענות על השאלה, כשהראשון שבהם הוא דברי רבי זירא בשם שמואל שהוזכרו לעיל, אך הגמרא מחלקת בין המקרים ואינה מגיעה למסקנה סופית.

הגמרא עוסקת בדיון על הנאה מסכינים ששימשו לעבודה זרה – מתי השימוש בהם אסור ומתי הוא מותר. כמו כן, נידונה השאלה מהו דינו של בשר שנשחט בסכין ששימשה לשחיטה לא כשרה, וכיצד מכשירים סכין ששימשה לשחיטת טרפה.

מציין רב יהודה בשם רב כי על השוחט להחזיק שלוש סכינים נפרדות: אחת לשחיטה בלבד, אחת לחיתוך הבשר ואחת להסרת החלב (השומן האסור).

רבי יהודה הנשיא תיקן שאין צורך לעשר פירות בבית שאן, כיוון שקבע שאין המקום נחשב כארץ ישראל למעשרות. החלטה זו התבססה על עדותו של רבי יהושע בן זירור על רבי מאיר, שאכל עלה של ירק מבלי לעשרו.

רבי ירמיה הקשה על עדותו של רבי יהושע והציע אפשרויות שונות מדוע אכל רבי מאיר את העלה מבלי להבין שאינו מעושר, או שמא הוא אכן היה מעושר. בתגובה להצעה שאולי העלה לא היה מעושר, הביא רבי זירא את המימרה לפיה בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם, וכל שכן הצדיקים עצמם.

הגמרא מספרת את הסיפור המהווה את הבסיס לדברי רבי זירא על חמורו של רבי פנחס בן יאיר שלא היה אוכל שעורים שאינם מעושרים. סיפור זה מופיע בהקשר של סיפור ארוך יותר על רבי פנחס בן יאיר בדרכו לפדיון שבויים. החלק הראשון מספר כיצד הצליח לבקוע נהר כדי לעבור. החלק האמצעי עוסק בחמורו שסירב לאכול שעורים שאינם מעושרים. והחלק האחרון עוסק ברבי יהודה הנשיא שהזמין את רבי פנחס בן יאיר לסעוד אצלו, אך בסופו של דבר הוא לא אכל שם. רבי פנחס בן יאיר הקפיד מאוד שלא ליהנות לעולם מסעודתו של אחר.

כששמע רבי זירא שרבי יוחנן ורבי אסי אכלו משחיטת כותי, הוא הניח שהם ודאי ידעו על הגזירה המוקדמת; שכן אילו לא ידעו, היו נכשלים באכילת בשר שאינו כשר, והקב”ה אינו מביא תקלה לצדיקים. דבר זה נלמד מהמעשה שבו הקב”ה לא הניח אפילו לבהמתו של צדיק לחטוא (חמורו של רבי פנחס בן יאיר), וקל וחומר לצדיקים עצמם! ממעשה זה מסיקה הגמרא שרבי זירא הודה לרבי יעקב ששחיטת כותי נאסרה בגזירתו של רבן גמליאל, אפילו אם ישראל עומד על גביו ורואה שהשחיטה נעשתה כהלכה.

לאחר ההסבר שרבן גמליאל ובית דינו גזרו ששחיטת כותים פסולה, מובא מעשה שבו החליט רבי מאיר לאסור את יינם, לאחר שנודע לו שמיעוטם של הכותים עובדים עבודה זרה. סיפור דומה מסופר על דור מאוחר יותר של אמוראי ארץ ישראל, רבי אמי ורבי אסי, שקיבלו מידע לפיו הכותים אינם שומרים עוד על התורה, והם הכריזו עליהם כנכרים גמורים לכל עניין הלכתי. הגמרא מסבירה שאף ששחיטתם ויינם כבר נאסרו בעבר על ידי רבי מאיר ורבן גמליאל, האיסור לא פשט בציבור עד ימיהם של רבי אמי ורבי אסי.

הגמרא מביאה שני מקרים נוספים שבהם בא לידי ביטוי המושג שהקב”ה שומר על הצדיקים שלא יחטאו בשגגה. המקרה הראשון נוגע שוב לרבי זירא ומתייחס לדיני דמאי בפירות שנלקחו מעם הארץ ונתערבו במרכיבים אחרים. כיוון שרבי זירא ראה את רב אסי אוכל מהתערובת מבלי לעשר אותה, הוא הסיק שהדבר אינו אסור, שכן הקב”ה לא היה מניח לצדיק לאכול טבל.

הגמרא מקשה על כך מברייתא שנראה ממנה שתערובת דמאי אסורה. עם זאת, הגמרא מיישבת זאת בהסבר שהמקרה שהוזכר שם שונה מ”תערובת” רגילה. הקושי הועלה מהסיפא (החלק השני) של הברייתא, אך הגמרא פותחת בסדרת שאלות על הרישא (החלק הראשון) של הברייתא, המתירה לאדם להביא מוצר מזון לשכנו עם הארץ, ואין הוא צריך לעשר את האוכל כשהוא חוזר אליו, שכן אין אנו חוששים שהשכן החליף את האוכל באוכל שלו.

מובאים שלושה מקורות תנאיים אחרים שבהם בכל אחד מהם קיים חשש שעם הארץ יחליף את האוכל. עם זאת, כל קושי מיושב בכך שכל מקרה נחשב לייחודי.

מקרה שלישי מוזכר בגמרא ובו השתמש רבי זירא בהסבר שהקב”ה מונע מהצדיקים לחטוא. המקרה מתחיל בכך שרבי מאיר התיר לאכול פירות בבית שאן ללא מעשר, כיוון שבית שאן אינה נחשבת בתוך גבולות ארץ ישראל (לעניין חובת תרומות ומעשרות).

הגמרא שואלת מהו המקור לכלל שהולכים אחר הרוב (רוב סטטיסטי), כגון במקרים של יבום קטנים שבהם אנו מניחים שהזכר אינו סריס והנקבה אינה איילונית. הגמרא מציעה עשרה דינים שונים מהתורה כמקורות אפשריים לכלל זה.

אף על פי שקושיות מועלות כנגד כל אחת מהאפשרויות וחלקן מיושבות, הגמרא דוחה בסופו של דבר את כולן. היא מציעה שייתכן שמקורות אלו מוכיחים רק שהולכים אחר הרוב במצב שבו בלתי אפשרי לברר את המציאות, אך במקרה שניתן לברר אם המקרה הספציפי שייך לרוב או למיעוט – חובה לבדוק.

אם נמצא לאחר השחיטה שהסכין פגומה, האם ניתן להניח שהשחיטה כשרה משום שהפגימות התרחשו לאחר חיתוך שני הסימנים, או שמא יש לחשוש שהן נוצרו בעור לפני חיתוך הסימנים? רב הונא ורב חסדא חולקים בעניין זה. שתי קושיות מובאות נגד פסיקתו המתירה של רב חסדא, אך הן מיושבות.

מניין אנו לומדים שדבר עומד על חזקתו אלא אם הוכח אחרת? רבי יונתן לומד זאת מהמקרה של צרעת הבית, אך רב אחא חולק על דרשתו.

זה הדף של שבת.

ישנה מחלוקת בין רב יהודה בשם רב לבין רב חנניה בר שלמיא בשם רב לגבי אילו מיומנויות מעשיות על תלמיד חכם להתאמן בהן. הדעה הראשונה מונה כתיבה, שחיטה ומילה, בעוד שהדעה השנייה מוסיפה את קשר התפילין, שבע ברכות וקשירת ציצית.

רב יהודה מצטט שתי מימרות נוספות בשם שמואל. הראשונה היא שעל השוחט להיות בקי בהלכות שחיטה, ואם לאו – הבשר אסור באכילה. מכיוון שהשחיטה עלולה להיפסל מחמש סיבות שונות, שוחט שאינו בקי בהן עלול לבצע שחיטה פסולה מבלי דעת.

המימרה השנייה של רב יהודה בשם שמואל היא שעל השוחט לבדוק את שני הסימנים (הקנה והוושט) כדי לוודא שנחתכו כראוי. בעוד שרב יוסף מנסה להביא ראיה לדרישה זו, אביי דוחה אותה. הגמרא דנה במעמדו של בשר שלא נבדק, ומתלבטת האם הבהמה נחשבת לטרפה או לנבלה. שתי העמדות מבססות את דבריהן על הבנת העיקרון של רב הונא, הקובע כי בהמה בחייה עומדת בחזקת איסור עד שיוכח שנשחטה כראוי, אך מרגע שנשחטה כראוי היא עומדת בחזקת כשרות עד שיוכח שהיא טרפה.

הגמרא מנתחת את חלקו השני של דברי רב הונא ומסיקה כי הבהמה נותרת בכשרותה גם כשיש חשש שמא היא טרפה. הדבר מודגם משאלה על זאב שנטל איבר פנימי של בהמה והחזירו כשהוא נקוב; אין אנו מניחים שהוא נקב במקום שהיה נקב עוד לפני כן. רבי אבא מקשה על כך מדין פירות שנקרו אותם חיות, שם קיים חשש שמא נקרו במקום שנחש היה מקודם וניקב והכניס ארס, ולכן האוכל נאסר. כדי ליישב זאת, רב הונא מבחין בין ענייני סכנה לענייני איסור. רבא דוחה הבחנה זו וסבור שאם מחמירים בספק סכנה, יש להחמיר גם בספק איסור, אך אביי מקבל את החילוק ומביא לכך ראיות מדיני טומאה. לאחר שרבא דוחה את הוכחת אביי ורב שימי מקשה קושיה נוספת שהגמרא מיישבת, רב אשי חותם בסיוע לעמדתו של רב הונא.

רבי זירא אומר בשם שמואל שאם חיממו סכין באש ושחטו בה, הבהמה אינה נחשבת טרפה. למרות שהחום עלול לגרום נזק לבהמה, חוד הסכין חותך את הסימנים לפני שחום צדדי הלהב יספיק לגרום לכווייה.

שאלה נשאלת לגבי אדם המכה את חברו בסכין חמה וגורם להופעת נגע צרעת – האם הנגע נחשב כ”שחין” או כ”מכוה”? הגמרא מבררת מהי הנפקא מינה להלכה בין שני הסיווגים הללו. שני מקורות מובאים כדי לענות על השאלה, כשהראשון שבהם הוא דברי רבי זירא בשם שמואל שהוזכרו לעיל, אך הגמרא מחלקת בין המקרים ואינה מגיעה למסקנה סופית.

הגמרא עוסקת בדיון על הנאה מסכינים ששימשו לעבודה זרה – מתי השימוש בהם אסור ומתי הוא מותר. כמו כן, נידונה השאלה מהו דינו של בשר שנשחט בסכין ששימשה לשחיטה לא כשרה, וכיצד מכשירים סכין ששימשה לשחיטת טרפה.

מציין רב יהודה בשם רב כי על השוחט להחזיק שלוש סכינים נפרדות: אחת לשחיטה בלבד, אחת לחיתוך הבשר ואחת להסרת החלב (השומן האסור).

רבי יהודה הנשיא תיקן שאין צורך לעשר פירות בבית שאן, כיוון שקבע שאין המקום נחשב כארץ ישראל למעשרות. החלטה זו התבססה על עדותו של רבי יהושע בן זירור על רבי מאיר, שאכל עלה של ירק מבלי לעשרו.

רבי ירמיה הקשה על עדותו של רבי יהושע והציע אפשרויות שונות מדוע אכל רבי מאיר את העלה מבלי להבין שאינו מעושר, או שמא הוא אכן היה מעושר. בתגובה להצעה שאולי העלה לא היה מעושר, הביא רבי זירא את המימרה לפיה בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם, וכל שכן הצדיקים עצמם.

הגמרא מספרת את הסיפור המהווה את הבסיס לדברי רבי זירא על חמורו של רבי פנחס בן יאיר שלא היה אוכל שעורים שאינם מעושרים. סיפור זה מופיע בהקשר של סיפור ארוך יותר על רבי פנחס בן יאיר בדרכו לפדיון שבויים. החלק הראשון מספר כיצד הצליח לבקוע נהר כדי לעבור. החלק האמצעי עוסק בחמורו שסירב לאכול שעורים שאינם מעושרים. והחלק האחרון עוסק ברבי יהודה הנשיא שהזמין את רבי פנחס בן יאיר לסעוד אצלו, אך בסופו של דבר הוא לא אכל שם. רבי פנחס בן יאיר הקפיד מאוד שלא ליהנות לעולם מסעודתו של אחר.

כששמע רבי זירא שרבי יוחנן ורבי אסי אכלו משחיטת כותי, הוא הניח שהם ודאי ידעו על הגזירה המוקדמת; שכן אילו לא ידעו, היו נכשלים באכילת בשר שאינו כשר, והקב”ה אינו מביא תקלה לצדיקים. דבר זה נלמד מהמעשה שבו הקב”ה לא הניח אפילו לבהמתו של צדיק לחטוא (חמורו של רבי פנחס בן יאיר), וקל וחומר לצדיקים עצמם! ממעשה זה מסיקה הגמרא שרבי זירא הודה לרבי יעקב ששחיטת כותי נאסרה בגזירתו של רבן גמליאל, אפילו אם ישראל עומד על גביו ורואה שהשחיטה נעשתה כהלכה.

לאחר ההסבר שרבן גמליאל ובית דינו גזרו ששחיטת כותים פסולה, מובא מעשה שבו החליט רבי מאיר לאסור את יינם, לאחר שנודע לו שמיעוטם של הכותים עובדים עבודה זרה. סיפור דומה מסופר על דור מאוחר יותר של אמוראי ארץ ישראל, רבי אמי ורבי אסי, שקיבלו מידע לפיו הכותים אינם שומרים עוד על התורה, והם הכריזו עליהם כנכרים גמורים לכל עניין הלכתי. הגמרא מסבירה שאף ששחיטתם ויינם כבר נאסרו בעבר על ידי רבי מאיר ורבן גמליאל, האיסור לא פשט בציבור עד ימיהם של רבי אמי ורבי אסי.

הגמרא מביאה שני מקרים נוספים שבהם בא לידי ביטוי המושג שהקב”ה שומר על הצדיקים שלא יחטאו בשגגה. המקרה הראשון נוגע שוב לרבי זירא ומתייחס לדיני דמאי בפירות שנלקחו מעם הארץ ונתערבו במרכיבים אחרים. כיוון שרבי זירא ראה את רב אסי אוכל מהתערובת מבלי לעשר אותה, הוא הסיק שהדבר אינו אסור, שכן הקב”ה לא היה מניח לצדיק לאכול טבל.

הגמרא מקשה על כך מברייתא שנראה ממנה שתערובת דמאי אסורה. עם זאת, הגמרא מיישבת זאת בהסבר שהמקרה שהוזכר שם שונה מ”תערובת” רגילה. הקושי הועלה מהסיפא (החלק השני) של הברייתא, אך הגמרא פותחת בסדרת שאלות על הרישא (החלק הראשון) של הברייתא, המתירה לאדם להביא מוצר מזון לשכנו עם הארץ, ואין הוא צריך לעשר את האוכל כשהוא חוזר אליו, שכן אין אנו חוששים שהשכן החליף את האוכל באוכל שלו.

מובאים שלושה מקורות תנאיים אחרים שבהם בכל אחד מהם קיים חשש שעם הארץ יחליף את האוכל. עם זאת, כל קושי מיושב בכך שכל מקרה נחשב לייחודי.

מקרה שלישי מוזכר בגמרא ובו השתמש רבי זירא בהסבר שהקב”ה מונע מהצדיקים לחטוא. המקרה מתחיל בכך שרבי מאיר התיר לאכול פירות בבית שאן ללא מעשר, כיוון שבית שאן אינה נחשבת בתוך גבולות ארץ ישראל (לעניין חובת תרומות ומעשרות).