הדרן
קול נשי בשיח התלמודי

זה הדף של שבת.

רב הונא קובע כי לוּל, פתח במדרגות המקשר בין הבית לעלייה (עם קירות מסביב) חייב במזוזה אחת אם יש לו פתח אחד, ובשתי מזוזות אם יש לו שני פתחים. רב פפא מסיק מכך כי אינדרונא (חדר) שיש לו ארבעה פתחים חייב בארבע מזוזות, אף על פי שהדייר רגיל להשתמש רק באחד מהם. אמימר פוסק כי פתח הממוקם באלכסון בפינה חייב במזוזה; על אף שרב אשי מקשה על כך בשל היעדר פצימים, אמימר סובר כי קצות הכתלים עצמם נחשבים כפצימים.

רב פפא הבחין בפתח בביתו של מר שמואל שהיה לו פצים אחד בלבד משמאל, ובכל זאת נקבעה בו מזוזה. הוא הקשה על הנהגה זו, שכן נראה שהיא כשיטת רבי מאיר המחייב מזוזה בפתח שיש לו פצים אחד בלבד – אך אפילו רבי מאיר סובר שמזוזה נקבעת רק בצד ימין. המקור לקביעה בימין נלמד מהמילה "ביתך”, הנדרשת כ”ביאתך”. הקשר בין ביאה לצד ימין הוא או משום שאדם מתחיל את הליכתו ברגל ימין, או שהוא נלמד מפסוק העוסק ביהוידע הכהן, אשר הניח קופה לנדבות מימין למזבח "בבוא כל איש”. המחלוקת בין רבי מאיר לחכמים בעניין פצים אחד מתמקדת בלשון הרבים "מזוזות”. חכמים סוברים שזה מחייב שני פצימים, בעוד רבי מאיר מסביר כיצד המונח יכול להתייחס לפצים אחד, על פי דרשותיהם של רבי ישמעאל ורבי עקיבא המשתמשים במידות שונות שהתורה נדרשת בהן.

ברייתא לומדת את החובה לכתוב את המזוזה על קלף ואז לקבעה לכותל, במקום לכתוב אותה ישירות על אבני מזוזת הפתח כפי שניתן היה להבין מקריאה פשוטה של הפסוק.

בעניין תפילין, ארבע הפרשיות כולן מעכבות זו את זו; אפילו השמטה של אות אחת, או "קוצו של יוד”, פוסלת אותן. רב יהודה בשם רב מוסיף כי כל אות חייבת להיות מוקפת בגוויל (קלף) מארבע רוחותיה.

הגמרא דנה במקור לארבעת הבתים של תפילין של ראש. רבי ישמעאל לומד את המספר ארבע ממספר הפעמים ושינויי הכתיב של הופעת המילה "לטטפת” בתורה, בעוד רבי עקיבא מסביר שהמילה מורכבת מהמילים "טט” (שתיים בלשון כתפי) ו”פת” (שתיים בלשון אפריקי).

ברייתא מבהירה כי בעוד שתפילין של ראש מכילים ארבע פרשיות נפרדות בארבעה בתים, תפילין של יד מורכבים מכל ארבע הפרשיות הכתובות על קלף אחד. אם כתב תפילין של ראש על קלף אחד, הרי הן כשרות, כל עוד הן מונחות בארבעה בתים נפרדים. אם כתב תפילין של יד על ארבעה קלפים נפרדים והניחם בבית אחד, הרי הן כשרות, אם כי רבי יהודה מחייב להדביקם יחד כדי שיראו כאחד. רבי יוסי פוסק כי ניתן להשתמש בתפילין של ראש כתפילין של יד אם מכסים אותם עם פיסת עור אחת. קושי מועלה נגד רבי יוסי מדברי רבי יוחנן שקבע כי הדבר בלתי אפשרי משום שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, כלומר מן הראש אל הזרוע.

סדר הנחת הפרשיות בארבעת הבתים של תפילין של ראש נקבע כך: "קדש” ו”והיה כי יביאך” מימין, ואחריהן "שמע” ו”והיה אם שמוע” משמאל. כדי ליישב סתירה עם מקור אחר האומר את ההיפך, אביי מבהיר כי כל מקור מתייחס לנקודת מבט אחרת של "ימין” ו”שמאל”, בתלות בשאלה אם מסתכלים מצד הקורא או מצד המניח. רש”י ורבנו תם (וכן אחרים) חולקים בהבנת הסדר הספציפי של הפרשיות המתואר בגמרא. רב קובע כי אם הסופר החליף את סדר הפרשיות, התפילין פסולות.

רב יהודה בשם שמואל קובע כי מזוזה שנכתבה על שני דפים פסולה. הגמרא מקשה על כך מברייתא הפוסלת מזוזה שנכתבה על שני דפים רק כאשר היא מונחת בתוך שני ספין (מזוזות פתח) נפרדים, ומדייקת מכך שאם הונחה בסף אחד היא כשרה. הקושי מיושב בהסבר שכוונת שמואל היא שאפילו אם הונחה בסף אחד, עצם היותה "ראויה” או עשויה להיחלק לשני ספין פוסלת אותה, שכן המזוזה צריכה להוות יחידה אחת המוגדרת כ”ספר”.

בעניין קביעת צד הימין בפתחים שבין שני חדרים, קובע שמואל שיש ללכת אחר "היכר ציר”. רב אדא מסביר שהכוונה היא לחור בו סובב ציר הדלת (אבקתא); הצד שאליו הדלת נפתחת נחשב לחדר העיקרי, ועל פי כיוון הכניסה לאותו חדר קובעים את צד הימין. הורה רב נחמן לריש גלותא, שביקש לקבוע מזוזה בביתו שבנייתו טרם הושלמה, כי עליו לתלות תחילה את הדלתות ורק לאחר מכן לקבוע את המזוזה.

בנוגע לאופן הנחת המזוזה, רב יהודה בשם רב פוסל מזוזה שהונחה "כמין נגר”, כלומר כבריח המושחל בפתח. הגמרא מקשה מהנהגת ביתו של רבי, שם היו המזוזות מונחות כמין נגר, ומיישבת בחילוק בין הנחה בעמידה לגמרי לבין הנחה בשכיבה. עוד מובא בעניין זה כי רב הונא היה קובע מזוזה בפתח בין ביתו לבית המדרש למרות שרבי לא נהג כן, משום שרב הונא הלך אחר מנהג הרגילים להשתמש באותו פתח, מה שהופך אותו לפתח המחויב במזוזה.

בסוגיית גובה המזוזה, שמואל פוסק שיש להניחה בתחילת השליש העליון של גובה הפתח. רב הונא חולק וסובר שכל שטח הפתח כשר, ובלבד שהמזוזה תהיה רחוקה טפח מהקרקע וטפח מהתקרה. הגמרא מקשה על שמואל מברייתא ומיישבת ששמואל פוסק כרבי יוסי, הלומד מהיקש בין "וקשרתם” ל”וכתבתם” שכשם שתפילין מונחים בגובה (על הראש), כך המזוזה צריכה להיות בגובה הפתח.

רבא מוסיף שיש להניח את המזוזה בטפח הסמוך לרשות הרבים כדי שהאדם ייפגע במצווה מיד עם כניסתו, ורבי חנינא מוסיף לכך פן רעיוני: בניגוד למלך בשר ודם שיושב בפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ, הקדוש ברוך הוא משמר את עבדיו מבחוץ בעודם יושבים בפנים, ככתוב "ה’ שומרך”.

דינים נוספים הנדונים בדף עוסקים במבנה הפתח והחדר. רב יוסף בשם רבא פוסל מזוזה שהועמקה בתוך עובי הכותל למעלה מטפח. רבא פוטר "פתחי שימאי” (פתחים פגומים) ממזוזה, כאשר נחלקו האמוראים אם הכוונה לפתח ללא תקרה או ללא משקוף עליון. כמו כן, אכסדרה פטורה ממזוזה כיוון שהעמודים שבה נועדו לחיזוק התקרה ולא לשם יצירת פתח, אלא אם כן מדובר ב”אכסדרה דבי רב” שהיא סגורה כחדר. לבסוף, בבית שער שנפתח גם לבית וגם לגינה, נחלקו התנאים ובדבריהם נחלקו אמוראים האם החובה נקבעת לפי הכניסה לבית או היציאה לגינה; רב אשי פוסק כחומרת רב ושמואל, שכל פתח המשמש לכניסה לבית, גם אם הוא מוביל למרחב פתוח כמו גינה, מחויב במזוזה.

רב חלבו מספר כי ראה את רב הונא כורך את המזוזה מן המילה "אחד” כלפי המילה "שמע” ועושה את פרשיותיה סתומות. מנהג זה הוקשה מברייתא בה מציין רבי שמעון בן אלעזר שרבי מאיר היה כותב מזוזות על דוכסוסטוס עם ריוח מלמעלה ומלמעלה ועושה פרשיותיה פתוחות. טעמו של רבי מאיר היה שהפרשיות אינן סמוכות זו לזו בטקסט המקראי עצמו. כיוון שרב (רבו של רב הונא) פוסק כרבי שמעון בן אלעזר, הדבר מעורר קושי על הנהגתו של רב הונא.

כדי ליישב את הקושי, מוצע כי רב פסק כרבי שמעון בן אלעזר רק לעניין הריוח (השוליים). אביי מסייע ליישוב זה בכך שהוא מראה שרב נותן תוקף למנהג המקומי, והמנהג המקובל הוא לעשותן סתומות. הגמרא מביאה דוגמה כדי להראות שרב נתן משקל למנהג הקבוע מתוך דבריו שאמר בנוגע לשימוש בסנדל לחליצה – שאפילו עדותו של אליהו הנביא לא תבטל מנהג העם להשתמש בסנדל.

רב נחמן בר יצחק מציע הסבר חלופי לקושי על רב הונא. הוא מסביר את עמדת רבי שמעון בן אלעזר כך שבעוד שמצווה (לכתחילה) לעשותן סתומות, אם נכתבו פתוחות – הרי הן כשרות, והוא קורא את דברי הברייתא כ”אף פתוחות”. סיוע לרב נחמן מובא מברייתא האומרת שספר תורה שבלה או תפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה, משום שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. מטעם הברייתא ניתן להסיק שאילולא עניין "הורדה” בקדושה, ניתן היה להשתמש בהם למזוזה, ובכך מוכח שניתן להשתמש בפרשיות סתומות, שהרי בספר תורה פרשיות אלו הן סתומות. עם זאת, הוכחה זו נדחית.

הגמרא מעלה שני קשיים נוספים על ההסקה מהברייתא, לפיה אילולא שאלת הורדת הקדושה, ניתן היה להפוך ספר תורה או תפילין למזוזה. הקושי הראשון הוא שתפילין נכתבים על קלף במקום בשר, בעוד שמזוזה נכתבת על דוכסוסטוס במקום שיער. הקושי השני הוא שמזוזה טעונה שרטוט, בעוד שתפילין אינם טעונים שרטוט. שני הקשיים מיושבים.

רב חלבו מציין עוד כי רב הונא לא היה יושב על מיטה שמונח עליה ספר תורה, אלא היה מניח את הספר על כד כפוי  (או כרית) על גבי הקרקע. לעומת זאת, רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן מתיר לשבת על מיטה שהספר מונח עליה.

רב יהודה בשם שמואל קובע כי מזוזה שנכתבה כ”איגרת” פסולה. כמו כן, הוא פוסק שתליית מזוזה על מקל או הנחתה מאחורי הדלת היא פסולה ואף נחשבת "סכנה”, שכן עליה להיות קבועה "בשעריך”. שמואל מפרט כי יש להניח את המזוזה בתוך חלל הפתח.

רבין בר חיננא אמר בשם עולא בשם רבי חנינא שהלכה כרבי שמעון שזורי במקרה מסויים ובנוסף, בכל מקום אחר שהביע דעה. רב פפא ורב נחמן בר יצחק מזהים כל אחד את המקרה הספיציפי שבו פסק רבי חנינא כרבי שמעון שזורי. אחד מציע שמדובר באופן המדידה של 40 סאה בתוך כלי גדול (שידה) לעניין טומאה. השני מציע שמדובר בדין המחמיר של טומאת משקין – ובאופן ספציפי, על אילו משקאות חלה טומאה ייחודית זו.

הגמרא מביאה מעשה שהיה ברבי שמעון שזורי שנתערבו לו פירות טבולים (שלא עושרו) בפירות מתוקנים, ורבי טרפון הורה לו לקנות פירות מן השוק כדי לעשר מהם עליהם. בגרסה אחרת, רבי טרפון הורה לו לקנות פירות מן אינו יהודים. עצה זו מנותחת דרך שתי נקודות מבט: האם קנייה מהשוק נחשבת כמעושרת מדאורייתא משום שרוב עמי הארץ מעשרים, או שמא בעלות של אינם יהודים על קרקע בארץ ישראל מפקיעה את חיוב המעשר מן התורה. רב פפא מאשר לרב יימר בר שלמיא שהלכה כרבי שמעון שזורי אפילו במקרה ספציפי זה.

כמו כן, מנותחת מימרתו של רב בנוגע לקרע ביריעת ספר תורה. רב פוסק שקרע המשתרע על פני שתי שורות ניתן לתפור, אך קרע של שלוש שורות אינו ניתן לתיקון. דין זה הוגבל על ידי רבה זוטא, שהבחין בין קלף "חדש” ל”ישן”, דבר שאינו מוגדר לפי שנים אלא לפי השאלה האם הקלף עובד בעפצים. יתרה מכך, התפירה חייבת להיעשות בגידים ולא בחוט רגיל. שאלה נותרה ללא הכרעה האם שיעורים אלו חלים כאשר הקרע מתרחש בין העמודות או בין השורות.

בנוגע לכתיבת מזוזה, רב חננאל בשם רב קובע שאם נכתבה שתי מילים בשורה, היא כשרה. רב נחמן מסביר שניתן לכתוב אותה כעין שירה – למשל, שתי מילים, אחר כך שלוש, ואז אחת. כאשר הוקשה עליו מברייתא, הוא מבחין בין הדרישות של ספר תורה לאלו של מזוזה. הגמרא מבהירה שאף שניתן לכתוב מזוזה כעין שירה, אסור לעשותה כמין "קובה” (אוהל) או כמין "זנב” (הולך ומתרחב או הולך ומתקצר).

קיים דיון בנוגע למילים האחרונות של המזוזה, "על הארץ”. האם עליהן להופיע בסוף השיטה או בתחילתה? שתי הדעות משקפות משמעויות סמליות שונות: אחת מדגישה את גובה השמים מעל הארץ, בעוד השנייה מדגישה את המרחק ביניהם.

רב חלבו מזכיר את רב הונא, שהיה כורך את המזוזה משמאל לימין ועשה את הפרשיות "סתומות”. על כך מובא קושי מפסקו של רבי מאיר, שהיה עושה את הפרשיות "פתוחות”.

רב מוסר מימרה שנסתרת על ידי ברייתא. הוא טוען שהדף האחרון של ספר תורה יכול להסתיים באמצע העמוד, בעוד שבברייתא נאמר שעליו להסתיים בסופו. לאחר ניסיון ליישב את עמדת רב עם הברייתא על ידי צמצום דבריו לחומש (יריעת קלף המכילה ספר אחד בלבד) ולא ספר תורה שלם, הגמרא מקשה על כך ממימרה אחרת של רב (שהובאה על ידי רבי יהושע בר אבא בשם רב גידל). קיימות שתי גרסאות להסבר מימרתו השנייה של רב, אשר עשויות להשפיע על השאלה האם ניתן ליישב את עמדתו עם הברייתא.

שתי מימרות נוספות של רבי יהושע בר אבא בשם רב גידל בשם רב מובאות בענייני תורה. הראשונה עוסקת בהלכה ספציפית לגבי שמונת הפסוקים האחרונים של התורה המספרים על מות משה, לפיה יחיד קורא אותם בבית הכנסת. קיימת מחלוקת בין המפרשים לגבי משמעות הלכה זו. בתחילה מוצע שהלכה זו תואמת רק את הגישה שיהושע כתב את שמונת הפסוקים האחרונים, אך למסקנה ניתן להסביר זאת גם לפי רבי שמעון, שסבר שמשה עצמו כתב אותם "בדמע”.

המימרה השנייה היא שהקונה ספר תורה מן השוק אינו מקיים את המצווה כתיקונה, שכן לכתחילה על אדם לכתוב ספר תורה ולא לקנותו.

יריעת קלף המשמשת לספר תורה יכולה להכיל בין שלוש לשמונה עמודות. עמודה צריכה לכלול כ-30 אותיות. עם זאת, קיימים כללים שונים לגבי העמוד האחרון של התורה. כמה אותיות ניתן להוסיף בשוליים במידת הצורך ובאילו נסיבות?

אם הושמט שם השם, כיצד ניתן לתקן זאת? קיימות חמש דעות תנאיות, החל מגרירת הדיו של מילה אחרת והכנסת שם השם במקומה (תוך הנחת המילה האחרת בין השיטים), ועד לדעה שאפילו חצי משם השם ניתן להוסיף בין השיטים.

דעתו של רבי שמעון שזורי היא שניתן להוסיף את שם השם בין השיטים, אך ורק אם מדובר בשם המלא. רבין בר חיננא אמר בשם עולא בשם רבי חנינא שהלכה כרבי שמעון שזורי בעניין אחד ובכל מקום אחר בו פסק. הגמרא מנסה לברר מהו העניין האחד. בכל פעם שמוצעת אפשרות, החל מהסוגיה שלנו, היא נדחית מכיוון שאחרים פסקו גם הם באותם עניינים, וכאשר הגמרא מנתה את הפוסקים, רבין בר חיננא לא הופיע שם.

במנורת המקדש היו חלקים שונים, ובהם גביעים, כפתורים ופרחים. הגמרא מפרטת כמה היו מכל אחד מהם והיכן הם מוקמו במנורה. רב הסביר שגובה המנורה היה תשעה טפחים מהנקודה שבה נפגשו הקנים התחתונים. הכתוב מתאר שהזהב ששימש למנורה היה "מכלות זהב”. רבי אמי הסביר שפירוש הביטוי הוא שכל הזהב המזוקק בימי שלמה שימש למנורה. רבי שמואל בר נחמני הסביר שהמנורה נקראת "טהורה” משום שהיא הראתה למשה כדמות שירדה מן השמים. הגמרא מסבירה מדוע הסבר זה אינו משמש ל”שולחן הטהור” (השולחן שעליו הונח לחם הפנים); שם הביטוי מלמד שהוא עלול לקבל טומאה. היו פריטים נוספים שהיה על הקב”ה להראות למשה, שכן הם היו קשים להבנתו.

המשנה מסבירה ששתי הפרשיות במזוזה הן מעכבות. בתחילה הניחו שהכוונה היא ל”קוצו של יוד”, אך דחו זאת כיוון שזהו דבר מובן מאליו, ובמקום זאת הציעו שהדבר בא לפסול מזוזה אם האותיות דבוקות זו לזו. רבנים שונים דנים בסוגיות שונות בנוגע לאותיות ה’ וי’ והאם הן נפסלות או לא.

רב יהודה אמר בשם רב שכאשר עלה משה למרום לקבל את התורה, הוא מצא את הקדוש ברוך הוא קושר כתרים לאותיות. כששאל משה לפשר הדבר, הראה לו ה’ את רבי עקיבא שהיה דורש תלי תלים של הלכות על כל קוץ וקוץ. משה חלשה דעתו כיוון שלא הבין את דבריו של רבי עקיבא. לאחר ששמע את רבי עקיבא עונה לשאלה "הלכה למשה מסיני”, נתיישבה דעתו של משה. אולם, כששאל את ה’ מה שכרו של תלמיד חכם גדול כרבי עקיבא, הראה לו ה’ את מיתתו הטרגית של רבי עקיבא ומשה שוב הזדעזע. בשני המקרים אמר ה’ למשה: "שתוק, כך עלה במחשבה לפני”.

שבע אותיות מעוטרות בשלושה כתרים. היו דרכים מיוחדות לכתיבת האותיות י’ ו-ח’, והובאו הסברים לכל אחת מהן. בסיום, הגמרא דנה באילו מצבים ניתן לתקן טעויות בספר תורה ובאילו מצבים אין לתקן אותן.

זה הדף של שבת.

רב הונא קובע כי לוּל, פתח במדרגות המקשר בין הבית לעלייה (עם קירות מסביב) חייב במזוזה אחת אם יש לו פתח אחד, ובשתי מזוזות אם יש לו שני פתחים. רב פפא מסיק מכך כי אינדרונא (חדר) שיש לו ארבעה פתחים חייב בארבע מזוזות, אף על פי שהדייר רגיל להשתמש רק באחד מהם. אמימר פוסק כי פתח הממוקם באלכסון בפינה חייב במזוזה; על אף שרב אשי מקשה על כך בשל היעדר פצימים, אמימר סובר כי קצות הכתלים עצמם נחשבים כפצימים.

רב פפא הבחין בפתח בביתו של מר שמואל שהיה לו פצים אחד בלבד משמאל, ובכל זאת נקבעה בו מזוזה. הוא הקשה על הנהגה זו, שכן נראה שהיא כשיטת רבי מאיר המחייב מזוזה בפתח שיש לו פצים אחד בלבד – אך אפילו רבי מאיר סובר שמזוזה נקבעת רק בצד ימין. המקור לקביעה בימין נלמד מהמילה "ביתך”, הנדרשת כ”ביאתך”. הקשר בין ביאה לצד ימין הוא או משום שאדם מתחיל את הליכתו ברגל ימין, או שהוא נלמד מפסוק העוסק ביהוידע הכהן, אשר הניח קופה לנדבות מימין למזבח "בבוא כל איש”. המחלוקת בין רבי מאיר לחכמים בעניין פצים אחד מתמקדת בלשון הרבים "מזוזות”. חכמים סוברים שזה מחייב שני פצימים, בעוד רבי מאיר מסביר כיצד המונח יכול להתייחס לפצים אחד, על פי דרשותיהם של רבי ישמעאל ורבי עקיבא המשתמשים במידות שונות שהתורה נדרשת בהן.

ברייתא לומדת את החובה לכתוב את המזוזה על קלף ואז לקבעה לכותל, במקום לכתוב אותה ישירות על אבני מזוזת הפתח כפי שניתן היה להבין מקריאה פשוטה של הפסוק.

בעניין תפילין, ארבע הפרשיות כולן מעכבות זו את זו; אפילו השמטה של אות אחת, או "קוצו של יוד”, פוסלת אותן. רב יהודה בשם רב מוסיף כי כל אות חייבת להיות מוקפת בגוויל (קלף) מארבע רוחותיה.

הגמרא דנה במקור לארבעת הבתים של תפילין של ראש. רבי ישמעאל לומד את המספר ארבע ממספר הפעמים ושינויי הכתיב של הופעת המילה "לטטפת” בתורה, בעוד רבי עקיבא מסביר שהמילה מורכבת מהמילים "טט” (שתיים בלשון כתפי) ו”פת” (שתיים בלשון אפריקי).

ברייתא מבהירה כי בעוד שתפילין של ראש מכילים ארבע פרשיות נפרדות בארבעה בתים, תפילין של יד מורכבים מכל ארבע הפרשיות הכתובות על קלף אחד. אם כתב תפילין של ראש על קלף אחד, הרי הן כשרות, כל עוד הן מונחות בארבעה בתים נפרדים. אם כתב תפילין של יד על ארבעה קלפים נפרדים והניחם בבית אחד, הרי הן כשרות, אם כי רבי יהודה מחייב להדביקם יחד כדי שיראו כאחד. רבי יוסי פוסק כי ניתן להשתמש בתפילין של ראש כתפילין של יד אם מכסים אותם עם פיסת עור אחת. קושי מועלה נגד רבי יוסי מדברי רבי יוחנן שקבע כי הדבר בלתי אפשרי משום שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, כלומר מן הראש אל הזרוע.

סדר הנחת הפרשיות בארבעת הבתים של תפילין של ראש נקבע כך: "קדש” ו”והיה כי יביאך” מימין, ואחריהן "שמע” ו”והיה אם שמוע” משמאל. כדי ליישב סתירה עם מקור אחר האומר את ההיפך, אביי מבהיר כי כל מקור מתייחס לנקודת מבט אחרת של "ימין” ו”שמאל”, בתלות בשאלה אם מסתכלים מצד הקורא או מצד המניח. רש”י ורבנו תם (וכן אחרים) חולקים בהבנת הסדר הספציפי של הפרשיות המתואר בגמרא. רב קובע כי אם הסופר החליף את סדר הפרשיות, התפילין פסולות.

רב יהודה בשם שמואל קובע כי מזוזה שנכתבה על שני דפים פסולה. הגמרא מקשה על כך מברייתא הפוסלת מזוזה שנכתבה על שני דפים רק כאשר היא מונחת בתוך שני ספין (מזוזות פתח) נפרדים, ומדייקת מכך שאם הונחה בסף אחד היא כשרה. הקושי מיושב בהסבר שכוונת שמואל היא שאפילו אם הונחה בסף אחד, עצם היותה "ראויה” או עשויה להיחלק לשני ספין פוסלת אותה, שכן המזוזה צריכה להוות יחידה אחת המוגדרת כ”ספר”.

בעניין קביעת צד הימין בפתחים שבין שני חדרים, קובע שמואל שיש ללכת אחר "היכר ציר”. רב אדא מסביר שהכוונה היא לחור בו סובב ציר הדלת (אבקתא); הצד שאליו הדלת נפתחת נחשב לחדר העיקרי, ועל פי כיוון הכניסה לאותו חדר קובעים את צד הימין. הורה רב נחמן לריש גלותא, שביקש לקבוע מזוזה בביתו שבנייתו טרם הושלמה, כי עליו לתלות תחילה את הדלתות ורק לאחר מכן לקבוע את המזוזה.

בנוגע לאופן הנחת המזוזה, רב יהודה בשם רב פוסל מזוזה שהונחה "כמין נגר”, כלומר כבריח המושחל בפתח. הגמרא מקשה מהנהגת ביתו של רבי, שם היו המזוזות מונחות כמין נגר, ומיישבת בחילוק בין הנחה בעמידה לגמרי לבין הנחה בשכיבה. עוד מובא בעניין זה כי רב הונא היה קובע מזוזה בפתח בין ביתו לבית המדרש למרות שרבי לא נהג כן, משום שרב הונא הלך אחר מנהג הרגילים להשתמש באותו פתח, מה שהופך אותו לפתח המחויב במזוזה.

בסוגיית גובה המזוזה, שמואל פוסק שיש להניחה בתחילת השליש העליון של גובה הפתח. רב הונא חולק וסובר שכל שטח הפתח כשר, ובלבד שהמזוזה תהיה רחוקה טפח מהקרקע וטפח מהתקרה. הגמרא מקשה על שמואל מברייתא ומיישבת ששמואל פוסק כרבי יוסי, הלומד מהיקש בין "וקשרתם” ל”וכתבתם” שכשם שתפילין מונחים בגובה (על הראש), כך המזוזה צריכה להיות בגובה הפתח.

רבא מוסיף שיש להניח את המזוזה בטפח הסמוך לרשות הרבים כדי שהאדם ייפגע במצווה מיד עם כניסתו, ורבי חנינא מוסיף לכך פן רעיוני: בניגוד למלך בשר ודם שיושב בפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ, הקדוש ברוך הוא משמר את עבדיו מבחוץ בעודם יושבים בפנים, ככתוב "ה’ שומרך”.

דינים נוספים הנדונים בדף עוסקים במבנה הפתח והחדר. רב יוסף בשם רבא פוסל מזוזה שהועמקה בתוך עובי הכותל למעלה מטפח. רבא פוטר "פתחי שימאי” (פתחים פגומים) ממזוזה, כאשר נחלקו האמוראים אם הכוונה לפתח ללא תקרה או ללא משקוף עליון. כמו כן, אכסדרה פטורה ממזוזה כיוון שהעמודים שבה נועדו לחיזוק התקרה ולא לשם יצירת פתח, אלא אם כן מדובר ב”אכסדרה דבי רב” שהיא סגורה כחדר. לבסוף, בבית שער שנפתח גם לבית וגם לגינה, נחלקו התנאים ובדבריהם נחלקו אמוראים האם החובה נקבעת לפי הכניסה לבית או היציאה לגינה; רב אשי פוסק כחומרת רב ושמואל, שכל פתח המשמש לכניסה לבית, גם אם הוא מוביל למרחב פתוח כמו גינה, מחויב במזוזה.

רב חלבו מספר כי ראה את רב הונא כורך את המזוזה מן המילה "אחד” כלפי המילה "שמע” ועושה את פרשיותיה סתומות. מנהג זה הוקשה מברייתא בה מציין רבי שמעון בן אלעזר שרבי מאיר היה כותב מזוזות על דוכסוסטוס עם ריוח מלמעלה ומלמעלה ועושה פרשיותיה פתוחות. טעמו של רבי מאיר היה שהפרשיות אינן סמוכות זו לזו בטקסט המקראי עצמו. כיוון שרב (רבו של רב הונא) פוסק כרבי שמעון בן אלעזר, הדבר מעורר קושי על הנהגתו של רב הונא.

כדי ליישב את הקושי, מוצע כי רב פסק כרבי שמעון בן אלעזר רק לעניין הריוח (השוליים). אביי מסייע ליישוב זה בכך שהוא מראה שרב נותן תוקף למנהג המקומי, והמנהג המקובל הוא לעשותן סתומות. הגמרא מביאה דוגמה כדי להראות שרב נתן משקל למנהג הקבוע מתוך דבריו שאמר בנוגע לשימוש בסנדל לחליצה – שאפילו עדותו של אליהו הנביא לא תבטל מנהג העם להשתמש בסנדל.

רב נחמן בר יצחק מציע הסבר חלופי לקושי על רב הונא. הוא מסביר את עמדת רבי שמעון בן אלעזר כך שבעוד שמצווה (לכתחילה) לעשותן סתומות, אם נכתבו פתוחות – הרי הן כשרות, והוא קורא את דברי הברייתא כ”אף פתוחות”. סיוע לרב נחמן מובא מברייתא האומרת שספר תורה שבלה או תפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה, משום שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. מטעם הברייתא ניתן להסיק שאילולא עניין "הורדה” בקדושה, ניתן היה להשתמש בהם למזוזה, ובכך מוכח שניתן להשתמש בפרשיות סתומות, שהרי בספר תורה פרשיות אלו הן סתומות. עם זאת, הוכחה זו נדחית.

הגמרא מעלה שני קשיים נוספים על ההסקה מהברייתא, לפיה אילולא שאלת הורדת הקדושה, ניתן היה להפוך ספר תורה או תפילין למזוזה. הקושי הראשון הוא שתפילין נכתבים על קלף במקום בשר, בעוד שמזוזה נכתבת על דוכסוסטוס במקום שיער. הקושי השני הוא שמזוזה טעונה שרטוט, בעוד שתפילין אינם טעונים שרטוט. שני הקשיים מיושבים.

רב חלבו מציין עוד כי רב הונא לא היה יושב על מיטה שמונח עליה ספר תורה, אלא היה מניח את הספר על כד כפוי  (או כרית) על גבי הקרקע. לעומת זאת, רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן מתיר לשבת על מיטה שהספר מונח עליה.

רב יהודה בשם שמואל קובע כי מזוזה שנכתבה כ”איגרת” פסולה. כמו כן, הוא פוסק שתליית מזוזה על מקל או הנחתה מאחורי הדלת היא פסולה ואף נחשבת "סכנה”, שכן עליה להיות קבועה "בשעריך”. שמואל מפרט כי יש להניח את המזוזה בתוך חלל הפתח.

רבין בר חיננא אמר בשם עולא בשם רבי חנינא שהלכה כרבי שמעון שזורי במקרה מסויים ובנוסף, בכל מקום אחר שהביע דעה. רב פפא ורב נחמן בר יצחק מזהים כל אחד את המקרה הספיציפי שבו פסק רבי חנינא כרבי שמעון שזורי. אחד מציע שמדובר באופן המדידה של 40 סאה בתוך כלי גדול (שידה) לעניין טומאה. השני מציע שמדובר בדין המחמיר של טומאת משקין – ובאופן ספציפי, על אילו משקאות חלה טומאה ייחודית זו.

הגמרא מביאה מעשה שהיה ברבי שמעון שזורי שנתערבו לו פירות טבולים (שלא עושרו) בפירות מתוקנים, ורבי טרפון הורה לו לקנות פירות מן השוק כדי לעשר מהם עליהם. בגרסה אחרת, רבי טרפון הורה לו לקנות פירות מן אינו יהודים. עצה זו מנותחת דרך שתי נקודות מבט: האם קנייה מהשוק נחשבת כמעושרת מדאורייתא משום שרוב עמי הארץ מעשרים, או שמא בעלות של אינם יהודים על קרקע בארץ ישראל מפקיעה את חיוב המעשר מן התורה. רב פפא מאשר לרב יימר בר שלמיא שהלכה כרבי שמעון שזורי אפילו במקרה ספציפי זה.

כמו כן, מנותחת מימרתו של רב בנוגע לקרע ביריעת ספר תורה. רב פוסק שקרע המשתרע על פני שתי שורות ניתן לתפור, אך קרע של שלוש שורות אינו ניתן לתיקון. דין זה הוגבל על ידי רבה זוטא, שהבחין בין קלף "חדש” ל”ישן”, דבר שאינו מוגדר לפי שנים אלא לפי השאלה האם הקלף עובד בעפצים. יתרה מכך, התפירה חייבת להיעשות בגידים ולא בחוט רגיל. שאלה נותרה ללא הכרעה האם שיעורים אלו חלים כאשר הקרע מתרחש בין העמודות או בין השורות.

בנוגע לכתיבת מזוזה, רב חננאל בשם רב קובע שאם נכתבה שתי מילים בשורה, היא כשרה. רב נחמן מסביר שניתן לכתוב אותה כעין שירה – למשל, שתי מילים, אחר כך שלוש, ואז אחת. כאשר הוקשה עליו מברייתא, הוא מבחין בין הדרישות של ספר תורה לאלו של מזוזה. הגמרא מבהירה שאף שניתן לכתוב מזוזה כעין שירה, אסור לעשותה כמין "קובה” (אוהל) או כמין "זנב” (הולך ומתרחב או הולך ומתקצר).

קיים דיון בנוגע למילים האחרונות של המזוזה, "על הארץ”. האם עליהן להופיע בסוף השיטה או בתחילתה? שתי הדעות משקפות משמעויות סמליות שונות: אחת מדגישה את גובה השמים מעל הארץ, בעוד השנייה מדגישה את המרחק ביניהם.

רב חלבו מזכיר את רב הונא, שהיה כורך את המזוזה משמאל לימין ועשה את הפרשיות "סתומות”. על כך מובא קושי מפסקו של רבי מאיר, שהיה עושה את הפרשיות "פתוחות”.

רב מוסר מימרה שנסתרת על ידי ברייתא. הוא טוען שהדף האחרון של ספר תורה יכול להסתיים באמצע העמוד, בעוד שבברייתא נאמר שעליו להסתיים בסופו. לאחר ניסיון ליישב את עמדת רב עם הברייתא על ידי צמצום דבריו לחומש (יריעת קלף המכילה ספר אחד בלבד) ולא ספר תורה שלם, הגמרא מקשה על כך ממימרה אחרת של רב (שהובאה על ידי רבי יהושע בר אבא בשם רב גידל). קיימות שתי גרסאות להסבר מימרתו השנייה של רב, אשר עשויות להשפיע על השאלה האם ניתן ליישב את עמדתו עם הברייתא.

שתי מימרות נוספות של רבי יהושע בר אבא בשם רב גידל בשם רב מובאות בענייני תורה. הראשונה עוסקת בהלכה ספציפית לגבי שמונת הפסוקים האחרונים של התורה המספרים על מות משה, לפיה יחיד קורא אותם בבית הכנסת. קיימת מחלוקת בין המפרשים לגבי משמעות הלכה זו. בתחילה מוצע שהלכה זו תואמת רק את הגישה שיהושע כתב את שמונת הפסוקים האחרונים, אך למסקנה ניתן להסביר זאת גם לפי רבי שמעון, שסבר שמשה עצמו כתב אותם "בדמע”.

המימרה השנייה היא שהקונה ספר תורה מן השוק אינו מקיים את המצווה כתיקונה, שכן לכתחילה על אדם לכתוב ספר תורה ולא לקנותו.

יריעת קלף המשמשת לספר תורה יכולה להכיל בין שלוש לשמונה עמודות. עמודה צריכה לכלול כ-30 אותיות. עם זאת, קיימים כללים שונים לגבי העמוד האחרון של התורה. כמה אותיות ניתן להוסיף בשוליים במידת הצורך ובאילו נסיבות?

אם הושמט שם השם, כיצד ניתן לתקן זאת? קיימות חמש דעות תנאיות, החל מגרירת הדיו של מילה אחרת והכנסת שם השם במקומה (תוך הנחת המילה האחרת בין השיטים), ועד לדעה שאפילו חצי משם השם ניתן להוסיף בין השיטים.

דעתו של רבי שמעון שזורי היא שניתן להוסיף את שם השם בין השיטים, אך ורק אם מדובר בשם המלא. רבין בר חיננא אמר בשם עולא בשם רבי חנינא שהלכה כרבי שמעון שזורי בעניין אחד ובכל מקום אחר בו פסק. הגמרא מנסה לברר מהו העניין האחד. בכל פעם שמוצעת אפשרות, החל מהסוגיה שלנו, היא נדחית מכיוון שאחרים פסקו גם הם באותם עניינים, וכאשר הגמרא מנתה את הפוסקים, רבין בר חיננא לא הופיע שם.

במנורת המקדש היו חלקים שונים, ובהם גביעים, כפתורים ופרחים. הגמרא מפרטת כמה היו מכל אחד מהם והיכן הם מוקמו במנורה. רב הסביר שגובה המנורה היה תשעה טפחים מהנקודה שבה נפגשו הקנים התחתונים. הכתוב מתאר שהזהב ששימש למנורה היה "מכלות זהב”. רבי אמי הסביר שפירוש הביטוי הוא שכל הזהב המזוקק בימי שלמה שימש למנורה. רבי שמואל בר נחמני הסביר שהמנורה נקראת "טהורה” משום שהיא הראתה למשה כדמות שירדה מן השמים. הגמרא מסבירה מדוע הסבר זה אינו משמש ל”שולחן הטהור” (השולחן שעליו הונח לחם הפנים); שם הביטוי מלמד שהוא עלול לקבל טומאה. היו פריטים נוספים שהיה על הקב”ה להראות למשה, שכן הם היו קשים להבנתו.

המשנה מסבירה ששתי הפרשיות במזוזה הן מעכבות. בתחילה הניחו שהכוונה היא ל”קוצו של יוד”, אך דחו זאת כיוון שזהו דבר מובן מאליו, ובמקום זאת הציעו שהדבר בא לפסול מזוזה אם האותיות דבוקות זו לזו. רבנים שונים דנים בסוגיות שונות בנוגע לאותיות ה’ וי’ והאם הן נפסלות או לא.

רב יהודה אמר בשם רב שכאשר עלה משה למרום לקבל את התורה, הוא מצא את הקדוש ברוך הוא קושר כתרים לאותיות. כששאל משה לפשר הדבר, הראה לו ה’ את רבי עקיבא שהיה דורש תלי תלים של הלכות על כל קוץ וקוץ. משה חלשה דעתו כיוון שלא הבין את דבריו של רבי עקיבא. לאחר ששמע את רבי עקיבא עונה לשאלה "הלכה למשה מסיני”, נתיישבה דעתו של משה. אולם, כששאל את ה’ מה שכרו של תלמיד חכם גדול כרבי עקיבא, הראה לו ה’ את מיתתו הטרגית של רבי עקיבא ומשה שוב הזדעזע. בשני המקרים אמר ה’ למשה: "שתוק, כך עלה במחשבה לפני”.

שבע אותיות מעוטרות בשלושה כתרים. היו דרכים מיוחדות לכתיבת האותיות י’ ו-ח’, והובאו הסברים לכל אחת מהן. בסיום, הגמרא דנה באילו מצבים ניתן לתקן טעויות בספר תורה ובאילו מצבים אין לתקן אותן.