הדרן
קול נשי בשיח התלמודי

הגמרא מביאה ברייתא שמקשה על שיטתו של רבי מאיר. הברייתא מזכירה שני קורבנות חטאת מסוימים שבשרם אינו נאכל – קורבן המילואים של הלויים והקורבנות שהובאו בזמן עזרא על ידי השבים לציון. הקורבן האחרון כלל שנים-עשר פרים ושנים-עשר שעירים. הגמרא מניחה שמדובר בקורבן חטאת ציבורי על עבודה זרה שעשו העם בתקופת צדקיהו. מספר הקורבנות תואם לדעת רבי יהודה שכל שבט מביא פר ושעיר, ולדעת רבי שמעון שגם השבטים וגם בית הדין מביאים (במקרה של חטא אחד-עשר שבטים), אך אינו תואם לדעת רבי מאיר, שלפיה רק בית הדין מביא את הקורבן, ולכן היה צריך להיות רק פר אחד ושעיר אחד. הקושיה נפתרת בהצעה שהם חטאו בשנים-עשר מקרים נפרדים.

שתי קושיות נוספות מועלות על הברייתא: האחת – אם האנשים ההם כבר מתו, כיצד ניתן להביא קורבן חטאת, הרי בהמה שנועדה לקורבן חטאת ובעליה מתו, הרי היא ננעלת למיתה, שכן אין אפשרות להקריבה. רב פפא מציע שהדין הזה חל רק על קורבן יחיד, ולא על קורבן ציבור. מובאות שלוש ראיות אפשריות לשיטתו, אך כולן נדחות, וגם תשובתו נדחית. הגמרא מסיקה שהאנשים עדיין היו בחיים, ומוכיחה זאת מפסוק בעזרא ג:יב.

השאלה השנייה – האם לא חטאו בזדון, ובמקרה כזה אין אפשרות להביא קורבן? התשובה היא שמדובר בהוראת שעה, נסיבות מיוחדות שבהן הדבר הותר. תשובה זו יכולה גם ליישב את הקושיות הקודמות.

ברייתא מלמדת שאם אחד מאנשי הציבור מת, פר העלם דבר של ציבור עדיין מובא, אך אם אחד מהדיינים שפסקו את ההוראה מת, פטורים מהבאת הקורבן.
מי הוא התנא של הברייתא הזו? רב חסדא מייחס אותה לרבי מאיר, בעוד שרב יוסף תוהה מדוע לא ניתן לייחס אותה גם לרבי שמעון. אביי חולק על הצעתו של רב יוסף, ונערכת ביניהם דיון הלוך ושוב. בסופו של דבר, הגמרא פוסקת כמותו של אביי, על סמך מקור אחר.

באילו מקרים כהן גדול מביא פר לחטאת?

ישנן דעות שונות לגבי מי מחויב להביא את קרבן פר העלם דבר של ציבור. האם הסנהדרין הוא שמביא אותו? האם כל שבט שחטא מביא קרבן משלו? אולי שניהם? ואם רק חלק מהשבטים חטאו – האם גם השבטים האחרים חייבים להביא פר? האם הקרבן הציבורי נדרש רק כאשר הסנהדרין הגדולה פוסקת בטעות?

מהם המקורות בתורה והפרשנויות התומכות בדעות השונות?

הגמרא מביאה ברייתא שמקשה על שיטתו של רבי מאיר. הברייתא מזכירה שני קורבנות חטאת מסוימים שבשרם אינו נאכל – קורבן המילואים של הלויים והקורבנות שהובאו בזמן עזרא על ידי השבים לציון. הקורבן האחרון כלל שנים-עשר פרים ושנים-עשר שעירים. הגמרא מניחה שמדובר בקורבן חטאת ציבורי על עבודה זרה שעשו העם בתקופת צדקיהו. מספר הקורבנות תואם לדעת רבי יהודה שכל שבט מביא פר ושעיר, ולדעת רבי שמעון שגם השבטים וגם בית הדין מביאים (במקרה של חטא אחד-עשר שבטים), אך אינו תואם לדעת רבי מאיר, שלפיה רק בית הדין מביא את הקורבן, ולכן היה צריך להיות רק פר אחד ושעיר אחד. הקושיה נפתרת בהצעה שהם חטאו בשנים-עשר מקרים נפרדים.

שתי קושיות נוספות מועלות על הברייתא: האחת – אם האנשים ההם כבר מתו, כיצד ניתן להביא קורבן חטאת, הרי בהמה שנועדה לקורבן חטאת ובעליה מתו, הרי היא ננעלת למיתה, שכן אין אפשרות להקריבה. רב פפא מציע שהדין הזה חל רק על קורבן יחיד, ולא על קורבן ציבור. מובאות שלוש ראיות אפשריות לשיטתו, אך כולן נדחות, וגם תשובתו נדחית. הגמרא מסיקה שהאנשים עדיין היו בחיים, ומוכיחה זאת מפסוק בעזרא ג:יב.

השאלה השנייה – האם לא חטאו בזדון, ובמקרה כזה אין אפשרות להביא קורבן? התשובה היא שמדובר בהוראת שעה, נסיבות מיוחדות שבהן הדבר הותר. תשובה זו יכולה גם ליישב את הקושיות הקודמות.

ברייתא מלמדת שאם אחד מאנשי הציבור מת, פר העלם דבר של ציבור עדיין מובא, אך אם אחד מהדיינים שפסקו את ההוראה מת, פטורים מהבאת הקורבן.
מי הוא התנא של הברייתא הזו? רב חסדא מייחס אותה לרבי מאיר, בעוד שרב יוסף תוהה מדוע לא ניתן לייחס אותה גם לרבי שמעון. אביי חולק על הצעתו של רב יוסף, ונערכת ביניהם דיון הלוך ושוב. בסופו של דבר, הגמרא פוסקת כמותו של אביי, על סמך מקור אחר.

באילו מקרים כהן גדול מביא פר לחטאת?

ישנן דעות שונות לגבי מי מחויב להביא את קרבן פר העלם דבר של ציבור. האם הסנהדרין הוא שמביא אותו? האם כל שבט שחטא מביא קרבן משלו? אולי שניהם? ואם רק חלק מהשבטים חטאו – האם גם השבטים האחרים חייבים להביא פר? האם הקרבן הציבורי נדרש רק כאשר הסנהדרין הגדולה פוסקת בטעות?

מהם המקורות בתורה והפרשנויות התומכות בדעות השונות?

אם בית הדין הבין שטעה בפסיקתו, אך אדם פרטי אינו מודע לכך ועובר עבירה על סמך הפסיקה המקורית – האם עליו להביא קרבן חטאת יחיד? בעוד שהמשנה מביאה שתי דעות, ברייתא מביאה ארבע: רבי מאיר מחייב את היחיד להביא קרבן חטאת, רבי שמעון פוטר, דעת רבי אלעזר וסומכוס היא שמדובר במקרה של ספק – אך רבי אלעזר מחייב באשם תלוי, בעוד סומכוס פוטר.
רבי זירא ורבי יוסי בר אבין מביאים דוגמאות למקרים נוספים של ספק כדי להסביר את ההבדל בגישה בין רבי אלעזר לסומכוס – עד כמה מצופה מהיחיד לדעת שהדיינים חזרו בהם מטעותם?
רבא מסביר שהמחלוקת במשנה בין בן עזאי לרבי עקיבא עוסקת במקרה שבו בית הדין הבין את טעותו ביום שבו האדם עדיין היה בעיר אך התכונן לצאת ממנה. כמו במחלוקת הקודמת, השאלה היא עד כמה מצופה מהאדם לדעת על שינוי ההחלטה של בית הדין בזמן שהוא עסוק בהכנות לנסיעתו.
המשנה מלמדת שמקרה של קרבן פר העלם דבר של ציבור הוא רק כאשר פסיקת בית הדין השגויה עוקרת חלק ממצווה, ולא מצווה שלמה. ברייתא מביאה מקור אחד לכך, חזקיה מקור נוסף, ורב אשי מביא שלישי.
רב יהודה אומר בשם שמואל שהפסיקה צריכה להתייחס לדבר שהצדוקים אינם מסכימים לו – כלומר, דבר שמקורו מדרבנן ואינו ניתן להבנה מקריאה פשוטה של פסוקי התורה. הסיבה לכך פשוטה – אם הדבר ברור מהתורה ובית הדין פוסק אחרת, והעם הולך אחריהם, אין זה נחשב לשוגג אלא קרוב למזיד. שלוש קושיות מובאות נגד דברי רב יהודה מהמשנה, אך כל אחת מהן נפתרת.
רב יוסף שואל: אם בית הדין פוסק שאין איסור לחרוש בשבת – האם זה נחשב לעקירת מצווה שלמה או חלקית? הגמרא מנסה להשיב על כך מתוך מקרים במשנה, אך אינה מצליחה.
רבי זירא שואל: אם בית הדין פוסק שאין שמירת שבת בשנת השמיטה – האם זה נחשב לעקירת מצווה שלמה או חלקית? רבינא מביא מקור מנביא שקר כדי להשיב שזה נחשב למצווה חלקית ויש חיוב להביא קרבן פר העלם דבר של ציבור.
ישנם מספר מקרים שבהם יש בעיה עם הדיינים – בין אם מדובר בדיינים פסולים, או שהאב בית דין לא היה נוכח – שבהם אין חיוב לקרבן פר העלם דבר של ציבור, שכן המקרה נחשב קרוב למזיד.

רב יהודה אמר בשם שמואל שהפטור הנזכר במשנה – לגבי יחיד שפעל לפי הוראת בית דין מוטעית – הוא לפי דעת רבי יהודה. אך החכמים חולקים עליו ומחייבים את האדם להביא קרבן חטאת.

לעומת זאת, רב נחמן, גם הוא בשם שמואל, טוען שהמשנה תואמת את דעת רבי מאיר, וגם כאן החכמים חולקים. מחלוקת זו בין רבי מאיר לחכמים מקורה בברייתא, אך לא ברור אם הברייתא עוסקת דווקא בסוגיה זו. רב פפא מציע פירוש חלופי לברייתא, ולאחריו מובאות שלוש הצעות נוספות.

רב אסי סובר שהרוב הנדרש לקרבן ציבור מתייחס דווקא לרוב היהודים היושבים בארץ ישראל, כפי שניתן ללמוד מפסוק במלכים א’ (ח:סה).

נשאלת שאלה: אם העם חטא כשהיו רוב, אך בזמן הבאת הקרבן כבר אינם רוב (למשל, כמה שחטאו מתו) – האם עדיין חייבים בקרבן? הגמרא מקשרת זאת למחלוקת בין רבי שמעון לחכמים לגבי מלך שחטא לפני שהומלך, ורק לאחר מכן נודע לו שחטא. החכמים סוברים שעליו להביא קרבן חטאת של יחיד, שכן החיוב נקבע בזמן החטא. רבי שמעון, לעומת זאת, טוען שעל החטא והידיעה שחטא בו להתרחש כשהוא באותו מעמד – ולכן המלך פטור לגמרי.

הגמרא בוחנת האם עיקרון זה ניתן ליישום במקרה שבו העם חטא כמיעוט ולאחר מכן הפך לרוב. המסקנה היא שאין להשוות, שכן שיטת רבי שמעון מבוססת על כך שהחטא וההכרה בו צריכים להתרחש באותו זמן של חיוב – דבר שלא מתקיים במקרה זה.

נשאלות סדרת שאלות לגבי האם ניתן לצרף שתי טעויות הוראה שונות כדי לחייב את הציבור בקרבן ציבור. אף אחת מהשאלות אינה נענית באופן מוחלט.

רבי יונתן סובר שקרבן ציבור נדרש רק אם ההחלטה בבית הדין הייתה פה אחד. אך לאחר שלוש קושיות על עמדתו, האחרונה מביאה לדחייתה.

כל הדיינים – ואף תלמידים שנכחו בדיון – נושאים באחריות להוראה. לכן, נהגו חכמים להזמין אחרים להשתתף בתהליך ההוראה, כדי לחלק את האחריות ולהוריד קצת מכובד האחריות שעל עצמם.

אם בית הדין הבין שטעה בהוראתו, אך אדם פרטי אינו מודע לכך וחוטא לפי ההוראה המקורית – האם עליו להביא קרבן יחיד? רבי שמעון פוטר מקרבן, אך רבי אלעזר מחייב באשם תלוי מסום ספק. עם זאת, מחלוקתם היא רק במקרה שהאדם היה בעיר. אם היה מחוץ לעיר – כולם מסכימים שהוא פטור, שכן לא הייתה לו דרך לדעת על תיקון ההוראה.

הדין של פר העלם דבר של ציבור נוהג בהוראה בפרטי דין של מצווה בתורה אך לא כאשר מורים לעקור דין תורה לגמרי.

רב מסביר את שיטת רבי שמעון, והגמרא מקשה עליו מברייתא – אך מצליחה ליישב את הקושיה.

המשנה מלמדת שאם בית הדין פוסק הוראה מוטעית ואדם פרטי פועל על פיה, אין הוא חייב להביא קרבן חטאת. אולם הגמרא תסביר בהמשך שזו דעתו של רבי יהודה, אך חכמים חולקים עליו ומחייבים את האדם בקרבן.

אם בית הדין פוסק הוראה מוטעית, ודיין או תלמיד שהגיע למדרגת "מורה הוראה” מבין שנפלה טעות אך בכל זאת פועל לפי הפסיקה, הוא חייב להביא קרבן חטאת.

כאשר בית הדין פוסק הוראה מוטעית ורוב הציבור נוהג על פיה, קיימת חובה להביא קרבן מיוחד הנקרא "פר העלם דבר של ציבור.”  שמואל ורב דימי חלוקים בנוגע לנוסח שבו על בית הדין להשתמש כדי שהפסיקה תיחשב כ”הוראה מוטעית של בית הדין”. מובאות שלוש ראיות התומכות בעמדתו של רב דימי. בגרסה שנייה של המחלוקת, הם מחליפים עמדות, והראיות מוצגות כקושיות על רב דימי.

המשנה מתארת את פעולתו של היחיד הפטור כאשר חטא בעקבות הוראה מוטעית של בית הדין במילים "שוגג על פיהם.” בשתי גרסאות שונות של הסברו של רבא למונח זה, מדובר או בשני מקרים נפרדים או במקרה אחד. אם מדובר בשניים, הדבר כולל פטור גם במקרה נוסף – כאשר בית הדין פסק בטעות שחלב אסור מותר, והאדם התכוון לאכול חלב מותר אך בטעות אכל את החלב שבית הדין התיר. אף על פי שלרבא הייתה תשובה לשאלה זו (חיוב או פטור, בהתאם לגרסאות השונות), רמי בר חמא שאל את אותה שאלה ולא ידע את התשובה. שוב, בשתי גרסאות שונות, רבא עונה על השאלה באמצעות הסבר המונח במשנה, אך רמי בר חמא דוחה את תשובתו בטענה שהמונח עמום.

המשנה מונה דרכים שונות שבהן אדם פרטי או דיין/תלמיד יכולים לפעול לפי פסיקת בית הדין. מה משמעות הסדר בכל אחד מהמקרים?

כיצד מוגדר "מורה הוראה” ומדוע היה צורך להוסיף קטגוריה זו בנוסף לדיין?

הגמרא מביאה שתי ברייתות: אחת שמסבירה את המקור לדעתו של רבי יהודה במשנה, הפוטר אדם שפועל לפי פסיקת בית הדין, והשנייה שמבארת את המקור לדעת החכמים המחייבים אותו. הברייתא השנייה קשה להבנה, והגמרא מיישבת את משמעותה ומראה כיצד היא משקפת את עמדת החכמים.

הגמרא מביאה ברייתא שמקשה על שיטתו של רבי מאיר. הברייתא מזכירה שני קורבנות חטאת מסוימים שבשרם אינו נאכל – קורבן המילואים של הלויים והקורבנות שהובאו בזמן עזרא על ידי השבים לציון. הקורבן האחרון כלל שנים-עשר פרים ושנים-עשר שעירים. הגמרא מניחה שמדובר בקורבן חטאת ציבורי על עבודה זרה שעשו העם בתקופת צדקיהו. מספר הקורבנות תואם לדעת רבי יהודה שכל שבט מביא פר ושעיר, ולדעת רבי שמעון שגם השבטים וגם בית הדין מביאים (במקרה של חטא אחד-עשר שבטים), אך אינו תואם לדעת רבי מאיר, שלפיה רק בית הדין מביא את הקורבן, ולכן היה צריך להיות רק פר אחד ושעיר אחד. הקושיה נפתרת בהצעה שהם חטאו בשנים-עשר מקרים נפרדים.

שתי קושיות נוספות מועלות על הברייתא: האחת – אם האנשים ההם כבר מתו, כיצד ניתן להביא קורבן חטאת, הרי בהמה שנועדה לקורבן חטאת ובעליה מתו, הרי היא ננעלת למיתה, שכן אין אפשרות להקריבה. רב פפא מציע שהדין הזה חל רק על קורבן יחיד, ולא על קורבן ציבור. מובאות שלוש ראיות אפשריות לשיטתו, אך כולן נדחות, וגם תשובתו נדחית. הגמרא מסיקה שהאנשים עדיין היו בחיים, ומוכיחה זאת מפסוק בעזרא ג:יב.

השאלה השנייה – האם לא חטאו בזדון, ובמקרה כזה אין אפשרות להביא קורבן? התשובה היא שמדובר בהוראת שעה, נסיבות מיוחדות שבהן הדבר הותר. תשובה זו יכולה גם ליישב את הקושיות הקודמות.

ברייתא מלמדת שאם אחד מאנשי הציבור מת, פר העלם דבר של ציבור עדיין מובא, אך אם אחד מהדיינים שפסקו את ההוראה מת, פטורים מהבאת הקורבן.
מי הוא התנא של הברייתא הזו? רב חסדא מייחס אותה לרבי מאיר, בעוד שרב יוסף תוהה מדוע לא ניתן לייחס אותה גם לרבי שמעון. אביי חולק על הצעתו של רב יוסף, ונערכת ביניהם דיון הלוך ושוב. בסופו של דבר, הגמרא פוסקת כמותו של אביי, על סמך מקור אחר.

באילו מקרים כהן גדול מביא פר לחטאת?

ישנן דעות שונות לגבי מי מחויב להביא את קרבן פר העלם דבר של ציבור. האם הסנהדרין הוא שמביא אותו? האם כל שבט שחטא מביא קרבן משלו? אולי שניהם? ואם רק חלק מהשבטים חטאו – האם גם השבטים האחרים חייבים להביא פר? האם הקרבן הציבורי נדרש רק כאשר הסנהדרין הגדולה פוסקת בטעות?

מהם המקורות בתורה והפרשנויות התומכות בדעות השונות?

אם בית הדין הבין שטעה בפסיקתו, אך אדם פרטי אינו מודע לכך ועובר עבירה על סמך הפסיקה המקורית – האם עליו להביא קרבן חטאת יחיד? בעוד שהמשנה מביאה שתי דעות, ברייתא מביאה ארבע: רבי מאיר מחייב את היחיד להביא קרבן חטאת, רבי שמעון פוטר, דעת רבי אלעזר וסומכוס היא שמדובר במקרה של ספק – אך רבי אלעזר מחייב באשם תלוי, בעוד סומכוס פוטר.
רבי זירא ורבי יוסי בר אבין מביאים דוגמאות למקרים נוספים של ספק כדי להסביר את ההבדל בגישה בין רבי אלעזר לסומכוס – עד כמה מצופה מהיחיד לדעת שהדיינים חזרו בהם מטעותם?
רבא מסביר שהמחלוקת במשנה בין בן עזאי לרבי עקיבא עוסקת במקרה שבו בית הדין הבין את טעותו ביום שבו האדם עדיין היה בעיר אך התכונן לצאת ממנה. כמו במחלוקת הקודמת, השאלה היא עד כמה מצופה מהאדם לדעת על שינוי ההחלטה של בית הדין בזמן שהוא עסוק בהכנות לנסיעתו.
המשנה מלמדת שמקרה של קרבן פר העלם דבר של ציבור הוא רק כאשר פסיקת בית הדין השגויה עוקרת חלק ממצווה, ולא מצווה שלמה. ברייתא מביאה מקור אחד לכך, חזקיה מקור נוסף, ורב אשי מביא שלישי.
רב יהודה אומר בשם שמואל שהפסיקה צריכה להתייחס לדבר שהצדוקים אינם מסכימים לו – כלומר, דבר שמקורו מדרבנן ואינו ניתן להבנה מקריאה פשוטה של פסוקי התורה. הסיבה לכך פשוטה – אם הדבר ברור מהתורה ובית הדין פוסק אחרת, והעם הולך אחריהם, אין זה נחשב לשוגג אלא קרוב למזיד. שלוש קושיות מובאות נגד דברי רב יהודה מהמשנה, אך כל אחת מהן נפתרת.
רב יוסף שואל: אם בית הדין פוסק שאין איסור לחרוש בשבת – האם זה נחשב לעקירת מצווה שלמה או חלקית? הגמרא מנסה להשיב על כך מתוך מקרים במשנה, אך אינה מצליחה.
רבי זירא שואל: אם בית הדין פוסק שאין שמירת שבת בשנת השמיטה – האם זה נחשב לעקירת מצווה שלמה או חלקית? רבינא מביא מקור מנביא שקר כדי להשיב שזה נחשב למצווה חלקית ויש חיוב להביא קרבן פר העלם דבר של ציבור.
ישנם מספר מקרים שבהם יש בעיה עם הדיינים – בין אם מדובר בדיינים פסולים, או שהאב בית דין לא היה נוכח – שבהם אין חיוב לקרבן פר העלם דבר של ציבור, שכן המקרה נחשב קרוב למזיד.

רב יהודה אמר בשם שמואל שהפטור הנזכר במשנה – לגבי יחיד שפעל לפי הוראת בית דין מוטעית – הוא לפי דעת רבי יהודה. אך החכמים חולקים עליו ומחייבים את האדם להביא קרבן חטאת.

לעומת זאת, רב נחמן, גם הוא בשם שמואל, טוען שהמשנה תואמת את דעת רבי מאיר, וגם כאן החכמים חולקים. מחלוקת זו בין רבי מאיר לחכמים מקורה בברייתא, אך לא ברור אם הברייתא עוסקת דווקא בסוגיה זו. רב פפא מציע פירוש חלופי לברייתא, ולאחריו מובאות שלוש הצעות נוספות.

רב אסי סובר שהרוב הנדרש לקרבן ציבור מתייחס דווקא לרוב היהודים היושבים בארץ ישראל, כפי שניתן ללמוד מפסוק במלכים א’ (ח:סה).

נשאלת שאלה: אם העם חטא כשהיו רוב, אך בזמן הבאת הקרבן כבר אינם רוב (למשל, כמה שחטאו מתו) – האם עדיין חייבים בקרבן? הגמרא מקשרת זאת למחלוקת בין רבי שמעון לחכמים לגבי מלך שחטא לפני שהומלך, ורק לאחר מכן נודע לו שחטא. החכמים סוברים שעליו להביא קרבן חטאת של יחיד, שכן החיוב נקבע בזמן החטא. רבי שמעון, לעומת זאת, טוען שעל החטא והידיעה שחטא בו להתרחש כשהוא באותו מעמד – ולכן המלך פטור לגמרי.

הגמרא בוחנת האם עיקרון זה ניתן ליישום במקרה שבו העם חטא כמיעוט ולאחר מכן הפך לרוב. המסקנה היא שאין להשוות, שכן שיטת רבי שמעון מבוססת על כך שהחטא וההכרה בו צריכים להתרחש באותו זמן של חיוב – דבר שלא מתקיים במקרה זה.

נשאלות סדרת שאלות לגבי האם ניתן לצרף שתי טעויות הוראה שונות כדי לחייב את הציבור בקרבן ציבור. אף אחת מהשאלות אינה נענית באופן מוחלט.

רבי יונתן סובר שקרבן ציבור נדרש רק אם ההחלטה בבית הדין הייתה פה אחד. אך לאחר שלוש קושיות על עמדתו, האחרונה מביאה לדחייתה.

כל הדיינים – ואף תלמידים שנכחו בדיון – נושאים באחריות להוראה. לכן, נהגו חכמים להזמין אחרים להשתתף בתהליך ההוראה, כדי לחלק את האחריות ולהוריד קצת מכובד האחריות שעל עצמם.

אם בית הדין הבין שטעה בהוראתו, אך אדם פרטי אינו מודע לכך וחוטא לפי ההוראה המקורית – האם עליו להביא קרבן יחיד? רבי שמעון פוטר מקרבן, אך רבי אלעזר מחייב באשם תלוי מסום ספק. עם זאת, מחלוקתם היא רק במקרה שהאדם היה בעיר. אם היה מחוץ לעיר – כולם מסכימים שהוא פטור, שכן לא הייתה לו דרך לדעת על תיקון ההוראה.

הדין של פר העלם דבר של ציבור נוהג בהוראה בפרטי דין של מצווה בתורה אך לא כאשר מורים לעקור דין תורה לגמרי.

רב מסביר את שיטת רבי שמעון, והגמרא מקשה עליו מברייתא – אך מצליחה ליישב את הקושיה.

המשנה מלמדת שאם בית הדין פוסק הוראה מוטעית ואדם פרטי פועל על פיה, אין הוא חייב להביא קרבן חטאת. אולם הגמרא תסביר בהמשך שזו דעתו של רבי יהודה, אך חכמים חולקים עליו ומחייבים את האדם בקרבן.

אם בית הדין פוסק הוראה מוטעית, ודיין או תלמיד שהגיע למדרגת "מורה הוראה” מבין שנפלה טעות אך בכל זאת פועל לפי הפסיקה, הוא חייב להביא קרבן חטאת.

כאשר בית הדין פוסק הוראה מוטעית ורוב הציבור נוהג על פיה, קיימת חובה להביא קרבן מיוחד הנקרא "פר העלם דבר של ציבור.”  שמואל ורב דימי חלוקים בנוגע לנוסח שבו על בית הדין להשתמש כדי שהפסיקה תיחשב כ”הוראה מוטעית של בית הדין”. מובאות שלוש ראיות התומכות בעמדתו של רב דימי. בגרסה שנייה של המחלוקת, הם מחליפים עמדות, והראיות מוצגות כקושיות על רב דימי.

המשנה מתארת את פעולתו של היחיד הפטור כאשר חטא בעקבות הוראה מוטעית של בית הדין במילים "שוגג על פיהם.” בשתי גרסאות שונות של הסברו של רבא למונח זה, מדובר או בשני מקרים נפרדים או במקרה אחד. אם מדובר בשניים, הדבר כולל פטור גם במקרה נוסף – כאשר בית הדין פסק בטעות שחלב אסור מותר, והאדם התכוון לאכול חלב מותר אך בטעות אכל את החלב שבית הדין התיר. אף על פי שלרבא הייתה תשובה לשאלה זו (חיוב או פטור, בהתאם לגרסאות השונות), רמי בר חמא שאל את אותה שאלה ולא ידע את התשובה. שוב, בשתי גרסאות שונות, רבא עונה על השאלה באמצעות הסבר המונח במשנה, אך רמי בר חמא דוחה את תשובתו בטענה שהמונח עמום.

המשנה מונה דרכים שונות שבהן אדם פרטי או דיין/תלמיד יכולים לפעול לפי פסיקת בית הדין. מה משמעות הסדר בכל אחד מהמקרים?

כיצד מוגדר "מורה הוראה” ומדוע היה צורך להוסיף קטגוריה זו בנוסף לדיין?

הגמרא מביאה שתי ברייתות: אחת שמסבירה את המקור לדעתו של רבי יהודה במשנה, הפוטר אדם שפועל לפי פסיקת בית הדין, והשנייה שמבארת את המקור לדעת החכמים המחייבים אותו. הברייתא השנייה קשה להבנה, והגמרא מיישבת את משמעותה ומראה כיצד היא משקפת את עמדת החכמים.