הדרן
קול נשי בשיח התלמודי

אסור להקריב קרבנות מחוץ לעזרה. איסור זה כולל קרבנות כשרים וכן כאלה שנפסלו בקודש – כלומר, מרגע שהובאו לעזרה או לאחר שנשחטו. ברייתא דורשת מן הפסוקים בויקרא יט:ח–ט סוגים שונים של קרבנות כשרים ופסולים שחייבים על הקרבתם מחוץ לעזרה.

המשנה פוסקת שאם הקריב בחוץ כזית המורכב מבשר ואימורים (החלקים השומניים המוקטרם מכל הקרבנות) של עולה – הוא חייב. מכאן משתמע שאילו היה זה שלמים, שני החלקים לא היו מצטרפים, שכן הבשר מיועד לאכילה ואילו האימורים מיועדים להקטרה. אף שהסקה זו נתמכת בתוספתא מעילה א:טו, התוספתא סותרת משנה במסכת מעילה טו ע״ב. התוספתא אומרת שרק בעולות, הבשר והאימורים מצטרפים גם לפיגול, נותר וטומאה, ואילו המשנה אומרת שהם מצטרפים לפיגול ולנותר בכל סוגי הקרבנות, לא רק בעולה.

הגמרא מיישבת את הסתירות בכך שפיגול ונותר מתייחסים לדברים שונים בכל מקור. ההבחנה בפיגול היא בין אכילת פיגול לבין מחשבת פיגול על אכילה או שריפה של הכזית המצורף. ההבחנה בנותר היא בין אכילת בשר ואימורים שנשארו מעבר לזמן לבין מקרה שבו חלקי הקרבן (כזית מצורף של בשר ואימורים) נותרו מקרבן שאבד לפני זריקת הדם. מאחר שבקרבן שלמים הבשר והאימורים מיועדים למקומות שונים (אכילת אדם ומזבח), אין הם מצטרפים במצב שבו החלקים צריכים להיות במקומות שונים (מחשבת פיגול וחלקי הקרבן שנותרו לפני זריקת הדם), אך הם כן מצטרפים במקרה של אכילת חלקים פסולים. פירוש זה לתוספתא תואם את דעת רבי יהושע, הדן במקרה שבו נותר מן הקרבן רק כזית לפני זריקת הדם.

דברים שייעודם להישרף כליל על המזבח – כגון הקומץ, הלבונה, מנחת כהנים וכדומה – אם הקריבם בחוץ, גם הוא חייב. אולם יש מחלוקת בין חכמים לרבי אלעזר האם החיוב הוא על כזית בלבד או רק אם כל הדבר נשרף בחוץ בשלמותו.

ברייתא מובאת בעניין שיעורים הנדרשים לחיוב על הקרבה בחוץ ועל הקטרת קטורת. בתחילה נשאלת שאלה על הקטורת ומה כוונת הברייתא. לאחר שרבי זירא מתרץ את השאלה, הוא מקשה קושיה נוספת לאור דברי רב על דעת רבי אלעזר לגבי שיעור החיוב בהקטרת קטורת מחוץ לעזרה. רבה ואביי מציעים תירוצים, אך הם נדחים.

מהו המקור לדעת חכמים במשנה שמי ששוחט בחוץ ולאחר מכן מקטיר בחוץ חייב? מובאות שלוש דרכי דרשה אפשריות, והגמרא מקשה על האפשרויות השונות.

מהו המקור לדין במשנה הבאה שמי שזרק את הדם מחוץ למקדש חייב? רבי עקיבא ורבי ישמעאל לומדים זאת מפסוקים שונים. הגמרא שואלת: מה לומד כל אחד מהם מן הפסוק שבו השתמש השני לאיסור זה?

מהו המקור לדין במשנה הבאה שמי שקמץ מנחה)או מי שקיבל את הדם של קרבן בחוץ פטור? הגמרא מראה שאין כל יסוד לחשוב שהוא חייב, ודוחה במפורש הצעה שיש מקום לחשוב אחרת.

הפסוקים האוסרים שחיטה בחוץ כוללים שלושה ביטויים נפרדים המגדירים היכן חל האיסור והיכן אינו חל. מה נלמד משימוש הפסוקים בשלושתם יחד? עולא ורבא נחלקים האם מי ששוחט על גג ההיכל חייב, והמחלוקת תלויה בהבנת הביטויים הללו.

רבי יוחנן וריש לקיש נחלקים האם בזמן הזה חייב מי ששוחט מחוץ לאזור שבו עמדה העזרה. מחלוקתם נסובה על השאלה האם קדושת בית המקדש הראשון עדיין קיימת או שמא פקעה עם חורבן הבית.

מאחר שרבי שמעון סובר שאדם נטמא רק כאשר הוא מעורב בשריפת הפרים והשעירים, שואלת הגמרא כיצד הוא מפרש את הפסוק "מחוץ למחנה” בהקשר של קרבנות יום הכיפורים (פר ושעיר הנשרפים). הוא דורש פסוק זה לגזירה שווה המקשרת את שריפת קרבנות אלו לשריפת הפרה האדומה, ומכוחה קובע שיש לשרוף את הפרה אדומה מחוץ לשלוש מחנות ופרים הנשרפים במזרח לירושלים. החכמים, לעומת זאת, דוחים השוואה זו ומבחינים בין שני מקומות השריפה: הפרה האדומה נשרפה במזרח, ואילו פרים הנשרפים נשרפו בצפון לירושלים.

המשנה דנה בדיני השוחט והמעלה קרבנות מחוץ למקדש. התנא קמא פוסק שמי ששוחט וגם מעלה בחוץ חייב על כל אחת מן הפעולות, ואילו רבי יוסי הגלילי פוטר במקרה שבו שתי הפעולות נעשו בחוץ, משום שהקרבן כבר נפסל בשעת השחיטה, ולכן ההעלאה שלאחריה אינה נחשבת לעבירה שעליה חייבים חטאת. החכמים משיבים שאף קרבן שנשחט כראוי בפנים נפסל ברגע שיוצא החוצה, ואף על פי כן האיסור להעלותו בחוץ עדיין חל.

המשנה ממשיכה לדון בדיני אכילת בשר קודשים בטומאה: אדם טמא חייב בין שאכל בשר קודש טהור ובין שאכל בשר קודש טמא, אולם רבי יוסי הגלילי שוב פוטר טמא שאכל בשר טמא, בטענה שאכל דבר שכבר נפסל. החכמים משיבים שאף בשר טהור נטמא מיד עם מגעו באדם הטמא עוד לפני האכילה.

הגמרא מבקשת למצוא את המקורות בתורה הן לעונש והן לאזהרה על השחיטה וההעלאה בחוץ. העונש על שתי הפעולות מפורש בתורה, והאזהרה על ההעלאה בחוץ נלמדת מדברים יב:יג "השמר לך פן תעלה עלתיך”. אולם האזהרה על שחוטי חוץ אינה מפורשת, והגמרא בוחנת ארבעה פסוקים אפשריים כמקורה, דוחה את שני הראשונים, ומסיימת בשתי אפשרויות שנותרות.

שתי שאלות נוספות עולות בנוגע למעמד הטומאה של העוסקים בפרים ובשעירים שנשרפים מחוץ לירושלים, אך אף אחת מהן אינה זוכה לתשובה חד־משמעית.

רבי מאיר והחכמים חלוקים לגבי טומאת השעיר המשתלח (שעיר לעזאזל) הנשלח מן הצוק ביום הכיפורים. אף ששני הצדדים מסכימים שהפרה האדומה וכן הפרים והשעירים הנשרפים מחוץ לירושלים מטמאים אוכלין ומשקין, הם חלוקים בשאלה האם השעיר המשתלח עושה כן. לדעת החכמים, מאחר שהשעיר המשתלח הוא בעל־חיים חי – ובעלי־חיים חיים בדרך כלל אינם נטמאים ואינם מטמאים – הוא אינו מטמא גם במקרה זה, אף על פי שהאדם המשלח אותו כן נטמא. רבי מאיר, לעומת זאת, סובר שהשעיר המשתלח כן מטמא, משום שכל דבר שעתיד להגיע למדרגת טומאה חמורה (כלומר, יכולת לטמא בני אדם) כבר מטמא אוכלין ומשקין עוד לפני כן.

עמדת החכמים מוטלת בספק לאור ברייתא מבית מדרשו של רבי ישמעאל, הדנה ברעיון דומה לזה של רבי מאיר בהקשר של נבלת עוף טהור. מאחר שהעוף עתיד להגיע למדרגת טומאה חמורה (כאשר אדם אוכל אותו), הוא כבר מטמא אוכלין ומשקין קודם לכן. אם החכמים מסכימים עם רבי ישמעאל, עיקרון זה אמור לחול גם על השעיר המשתלח. ואם אינם מסכימים עם רבי ישמעאל, הרי שגם הפרה האדומה והפרים והשעירים הנשרפים מחוץ למקדש לא היו צריכים לטמא אוכלין ומשקין.

רב דימי מיישב זאת בכך שהוא מסביר את שיטת רבי ישמעאל באופן המאפשר לחכמים לקבל את עקרונו ובכל זאת להוציא מן הכלל את השעיר המשתלח. אף שדברים העתידים להגיע למדרגת טומאה חמורה יכולים כבר עתה לטמא אוכלין ומשקין, הדבר נכון רק לגבי פריטים שבדרך כלל הם בני טומאה – כלומר, לאחר שמתו. אין הדבר חל על בעלי־חיים חיים, כגון השעיר המשתלח.

שתי שאלות נוספות נשאלות ביחס לעיקרון של רבי ישמעאל, שלפיו דבר שעתיד להיטמא טומאה חמורה כבר כעת מטמא אוכלין ומשקין. כיצד מגדירים "עתידים להיטמא טומאה חמורה?” אם נדרש מעשה נוסף לפני שיגיעו לשלב זה, הדבר מונע את הטומאה, שכן עדיין חסר שלב בדרך להיטמאות. השאלות עוסקות במה נחשב "מעשה חסר”: האם הצורך להוציאו מן העזרה? או נבלת עוף טהור שביד אדם, בגודל כזית, העומדת להיכנס לפיו?

האם סוג טומאה זה מטמא אוכלין ומשקין והופך אותם לטומאה בדרגת ראשון לטומאה או רק לשני לטומאה?

ומהו המקור בתורה לכך שהמוציא את הבהמה מן העזרה נטמא, כאשר הפשט הוא שהשורף הוא זה שנעשה טמא?

אסור להקריב קרבנות מחוץ לעזרה. איסור זה כולל קרבנות כשרים וכן כאלה שנפסלו בקודש – כלומר, מרגע שהובאו לעזרה או לאחר שנשחטו. ברייתא דורשת מן הפסוקים בויקרא יט:ח–ט סוגים שונים של קרבנות כשרים ופסולים שחייבים על הקרבתם מחוץ לעזרה.

המשנה פוסקת שאם הקריב בחוץ כזית המורכב מבשר ואימורים (החלקים השומניים המוקטרם מכל הקרבנות) של עולה – הוא חייב. מכאן משתמע שאילו היה זה שלמים, שני החלקים לא היו מצטרפים, שכן הבשר מיועד לאכילה ואילו האימורים מיועדים להקטרה. אף שהסקה זו נתמכת בתוספתא מעילה א:טו, התוספתא סותרת משנה במסכת מעילה טו ע״ב. התוספתא אומרת שרק בעולות, הבשר והאימורים מצטרפים גם לפיגול, נותר וטומאה, ואילו המשנה אומרת שהם מצטרפים לפיגול ולנותר בכל סוגי הקרבנות, לא רק בעולה.

הגמרא מיישבת את הסתירות בכך שפיגול ונותר מתייחסים לדברים שונים בכל מקור. ההבחנה בפיגול היא בין אכילת פיגול לבין מחשבת פיגול על אכילה או שריפה של הכזית המצורף. ההבחנה בנותר היא בין אכילת בשר ואימורים שנשארו מעבר לזמן לבין מקרה שבו חלקי הקרבן (כזית מצורף של בשר ואימורים) נותרו מקרבן שאבד לפני זריקת הדם. מאחר שבקרבן שלמים הבשר והאימורים מיועדים למקומות שונים (אכילת אדם ומזבח), אין הם מצטרפים במצב שבו החלקים צריכים להיות במקומות שונים (מחשבת פיגול וחלקי הקרבן שנותרו לפני זריקת הדם), אך הם כן מצטרפים במקרה של אכילת חלקים פסולים. פירוש זה לתוספתא תואם את דעת רבי יהושע, הדן במקרה שבו נותר מן הקרבן רק כזית לפני זריקת הדם.

דברים שייעודם להישרף כליל על המזבח – כגון הקומץ, הלבונה, מנחת כהנים וכדומה – אם הקריבם בחוץ, גם הוא חייב. אולם יש מחלוקת בין חכמים לרבי אלעזר האם החיוב הוא על כזית בלבד או רק אם כל הדבר נשרף בחוץ בשלמותו.

ברייתא מובאת בעניין שיעורים הנדרשים לחיוב על הקרבה בחוץ ועל הקטרת קטורת. בתחילה נשאלת שאלה על הקטורת ומה כוונת הברייתא. לאחר שרבי זירא מתרץ את השאלה, הוא מקשה קושיה נוספת לאור דברי רב על דעת רבי אלעזר לגבי שיעור החיוב בהקטרת קטורת מחוץ לעזרה. רבה ואביי מציעים תירוצים, אך הם נדחים.

מהו המקור לדעת חכמים במשנה שמי ששוחט בחוץ ולאחר מכן מקטיר בחוץ חייב? מובאות שלוש דרכי דרשה אפשריות, והגמרא מקשה על האפשרויות השונות.

מהו המקור לדין במשנה הבאה שמי שזרק את הדם מחוץ למקדש חייב? רבי עקיבא ורבי ישמעאל לומדים זאת מפסוקים שונים. הגמרא שואלת: מה לומד כל אחד מהם מן הפסוק שבו השתמש השני לאיסור זה?

מהו המקור לדין במשנה הבאה שמי שקמץ מנחה)או מי שקיבל את הדם של קרבן בחוץ פטור? הגמרא מראה שאין כל יסוד לחשוב שהוא חייב, ודוחה במפורש הצעה שיש מקום לחשוב אחרת.

הפסוקים האוסרים שחיטה בחוץ כוללים שלושה ביטויים נפרדים המגדירים היכן חל האיסור והיכן אינו חל. מה נלמד משימוש הפסוקים בשלושתם יחד? עולא ורבא נחלקים האם מי ששוחט על גג ההיכל חייב, והמחלוקת תלויה בהבנת הביטויים הללו.

רבי יוחנן וריש לקיש נחלקים האם בזמן הזה חייב מי ששוחט מחוץ לאזור שבו עמדה העזרה. מחלוקתם נסובה על השאלה האם קדושת בית המקדש הראשון עדיין קיימת או שמא פקעה עם חורבן הבית.

מאחר שרבי שמעון סובר שאדם נטמא רק כאשר הוא מעורב בשריפת הפרים והשעירים, שואלת הגמרא כיצד הוא מפרש את הפסוק "מחוץ למחנה” בהקשר של קרבנות יום הכיפורים (פר ושעיר הנשרפים). הוא דורש פסוק זה לגזירה שווה המקשרת את שריפת קרבנות אלו לשריפת הפרה האדומה, ומכוחה קובע שיש לשרוף את הפרה אדומה מחוץ לשלוש מחנות ופרים הנשרפים במזרח לירושלים. החכמים, לעומת זאת, דוחים השוואה זו ומבחינים בין שני מקומות השריפה: הפרה האדומה נשרפה במזרח, ואילו פרים הנשרפים נשרפו בצפון לירושלים.

המשנה דנה בדיני השוחט והמעלה קרבנות מחוץ למקדש. התנא קמא פוסק שמי ששוחט וגם מעלה בחוץ חייב על כל אחת מן הפעולות, ואילו רבי יוסי הגלילי פוטר במקרה שבו שתי הפעולות נעשו בחוץ, משום שהקרבן כבר נפסל בשעת השחיטה, ולכן ההעלאה שלאחריה אינה נחשבת לעבירה שעליה חייבים חטאת. החכמים משיבים שאף קרבן שנשחט כראוי בפנים נפסל ברגע שיוצא החוצה, ואף על פי כן האיסור להעלותו בחוץ עדיין חל.

המשנה ממשיכה לדון בדיני אכילת בשר קודשים בטומאה: אדם טמא חייב בין שאכל בשר קודש טהור ובין שאכל בשר קודש טמא, אולם רבי יוסי הגלילי שוב פוטר טמא שאכל בשר טמא, בטענה שאכל דבר שכבר נפסל. החכמים משיבים שאף בשר טהור נטמא מיד עם מגעו באדם הטמא עוד לפני האכילה.

הגמרא מבקשת למצוא את המקורות בתורה הן לעונש והן לאזהרה על השחיטה וההעלאה בחוץ. העונש על שתי הפעולות מפורש בתורה, והאזהרה על ההעלאה בחוץ נלמדת מדברים יב:יג "השמר לך פן תעלה עלתיך”. אולם האזהרה על שחוטי חוץ אינה מפורשת, והגמרא בוחנת ארבעה פסוקים אפשריים כמקורה, דוחה את שני הראשונים, ומסיימת בשתי אפשרויות שנותרות.

שתי שאלות נוספות עולות בנוגע למעמד הטומאה של העוסקים בפרים ובשעירים שנשרפים מחוץ לירושלים, אך אף אחת מהן אינה זוכה לתשובה חד־משמעית.

רבי מאיר והחכמים חלוקים לגבי טומאת השעיר המשתלח (שעיר לעזאזל) הנשלח מן הצוק ביום הכיפורים. אף ששני הצדדים מסכימים שהפרה האדומה וכן הפרים והשעירים הנשרפים מחוץ לירושלים מטמאים אוכלין ומשקין, הם חלוקים בשאלה האם השעיר המשתלח עושה כן. לדעת החכמים, מאחר שהשעיר המשתלח הוא בעל־חיים חי – ובעלי־חיים חיים בדרך כלל אינם נטמאים ואינם מטמאים – הוא אינו מטמא גם במקרה זה, אף על פי שהאדם המשלח אותו כן נטמא. רבי מאיר, לעומת זאת, סובר שהשעיר המשתלח כן מטמא, משום שכל דבר שעתיד להגיע למדרגת טומאה חמורה (כלומר, יכולת לטמא בני אדם) כבר מטמא אוכלין ומשקין עוד לפני כן.

עמדת החכמים מוטלת בספק לאור ברייתא מבית מדרשו של רבי ישמעאל, הדנה ברעיון דומה לזה של רבי מאיר בהקשר של נבלת עוף טהור. מאחר שהעוף עתיד להגיע למדרגת טומאה חמורה (כאשר אדם אוכל אותו), הוא כבר מטמא אוכלין ומשקין קודם לכן. אם החכמים מסכימים עם רבי ישמעאל, עיקרון זה אמור לחול גם על השעיר המשתלח. ואם אינם מסכימים עם רבי ישמעאל, הרי שגם הפרה האדומה והפרים והשעירים הנשרפים מחוץ למקדש לא היו צריכים לטמא אוכלין ומשקין.

רב דימי מיישב זאת בכך שהוא מסביר את שיטת רבי ישמעאל באופן המאפשר לחכמים לקבל את עקרונו ובכל זאת להוציא מן הכלל את השעיר המשתלח. אף שדברים העתידים להגיע למדרגת טומאה חמורה יכולים כבר עתה לטמא אוכלין ומשקין, הדבר נכון רק לגבי פריטים שבדרך כלל הם בני טומאה – כלומר, לאחר שמתו. אין הדבר חל על בעלי־חיים חיים, כגון השעיר המשתלח.

שתי שאלות נוספות נשאלות ביחס לעיקרון של רבי ישמעאל, שלפיו דבר שעתיד להיטמא טומאה חמורה כבר כעת מטמא אוכלין ומשקין. כיצד מגדירים "עתידים להיטמא טומאה חמורה?” אם נדרש מעשה נוסף לפני שיגיעו לשלב זה, הדבר מונע את הטומאה, שכן עדיין חסר שלב בדרך להיטמאות. השאלות עוסקות במה נחשב "מעשה חסר”: האם הצורך להוציאו מן העזרה? או נבלת עוף טהור שביד אדם, בגודל כזית, העומדת להיכנס לפיו?

האם סוג טומאה זה מטמא אוכלין ומשקין והופך אותם לטומאה בדרגת ראשון לטומאה או רק לשני לטומאה?

ומהו המקור בתורה לכך שהמוציא את הבהמה מן העזרה נטמא, כאשר הפשט הוא שהשורף הוא זה שנעשה טמא?

זה הדף של שבת.