הדרן
קול נשי בשיח התלמודי

רבה ורב חסדא נחלקו בשני עניינים. אם פריטים שלא נשרפו כליל על גבי המזבח, הוסרו לפני חצות והוחזרו לאחר חצות – באיזה שלב הם נחשבים כמעוכלים כך שאין צורך להחזירם שוב על המזבח אם יוסרו פעם נוספת (בהנחה שעדיין לא הפכו לאפר, שאז ממילא אין צורך להחזירם)? רבה אומר: בחצות של הלילה הבא, ואילו רב חסדא אומר: בעלות השחר. אם לא הוחזרו עד לאחר עלות השחר, רבה עדיין פוסק שחצות של הלילה הבא הופכת אותם למעוכלים, ואילו רב חסדא סובר שאין הם יכולים להיחשב נשרפים לעולם.

רב יוסף חולק על ההנחה שביסוד שתי הדעות, שלפיה אם לא היו על המזבח בחצות – אינם יכולים להיחשב נשרפים. לדעתו, עצם החצות הופכת את כל הפריטים לנשרפים, גם אם הוסרו מן המזבח לפני חצות ועדיין לא הוחזרו אליו.

רבא שאל את רבה: אם פריטים נשארים בראש המזבח כל הלילה, האם הדבר מונע מהם להיפסל בלינה (שהייה לילה שלם)? רבה השיב שאינם נפסלים, אך רבא לא קיבל את תשובתו.

ברייתא מובאת כמקור מן התורה לכך שגם הכבש וכלי השרת מקדשים פריטים פסולים, ואם הם מונחים על הכבש או על המזבח – אין צורך להסירם.

ריש לקיש שאל את רבי יוחנן שאלה על פריטים פסולים שהונחו בכלי שרת. בתחילה סבר רבי יוחנן שהוא שואל אם הם מקודשים עד כדי כך שלא ניתן לפדותם, אך ריש לקיש הבהיר שהוא שואל אם כאשר הם מונחים בכלי שרת – ניתן להקריבם לכתחילה על המזבח. רבי יוחנן השיב בחיוב על סמך המשנה, אך תשובתו נדחתה משום שניתן לקרוא את המשנה בדרך אחרת.

הגמרא שואלת: האם אוויר המזבח מקדש דברים שנפסלו? בתחילה ניסתה להוכיח שכן מן המשנה האומרת: "כשם שהמזבח מקדש, כך הכבש.” אם פריטים שמתקדשים בכבש מובאים משם אל המזבח, הם עוברים דרך אוויר המזבח. אם האוויר אינו מקדש, הרי זה כאילו הוסרו מן הכבש, ופריטים שהוסרו אינם חוזרים. אולם ההוכחה נדחתה, שכן ניתן להביאם אל המזבח על ידי גרירה ולא על ידי נשיאה.

רבא בר רב חנן ניסה להוכיח את ההפך מקרבן עולה של עוף שמוקרב בראש המזבח. אם האוויר מקדש, לא תיתכן כלל פסול פיגול, משום שכל עוד הקרבן נמצא על המזבח ניתן להקריבו גם למחרת. לכן מחשבה להקריבו למחרת אינה מחשבת פיגול. רב שימי דחה את ההצעה, באומרו שעדיין ניתן לחשוב מחשבת פיגול להורידו ולהחזירו למחרת – וזו מחשבה הפוסלת.

דברים שבכלל לא מיועדים למזבח, אם עלו, ירדו.

לפי המשנה, בקרבן עולה, דברים המחוברים לבשר אך אינם הבשר עצמו – כגון עצמות, פרסות, קרניים וגידים – נשארים על המזבח אם הם מחוברים לבשר. אולם אם הם נפרדו, יש להסירם מן המזבח. דין זה נלמד משני פסוקים שונים בתורה: בויקרא א:ט נאמר בקרבן עולה שכל דבר נשרף על המזבח, ובדברים יב:כז נאמר שבקרבן עולה הבשר והדם מובאים על המזבח. דעה זו במשנה מיוחסת לרבי, בעוד שדעה תנאית אחרת מפרשת את "הכל” באופן רחב יותר, לכלול גם חלקים אלו, והפסוק המגביל בא להוציא עצמות, גידים וכדומה רק לאחר שנעכלו על ידי האש ונפרדו ממנה.

רבי זירא מגביל את דברי רבי ומסביר שאם נפרדו מן הבשר אך התקרבו למערכה, הם נשארים על המזבח. הגמרא דוחה הסבר זה, ורבה מפרש אחרת את דברי רבי זירא. הוא מסביר שההגבלה אינה על דברי רבי עצמם אלא על מסקנה שנלמדה מהם – שאם נפרדו, יש להסירם מן המזבח, אך הם עדיין קדושים ואסורים בהנאה. רבה מבחין בין דברים שנפרדו לפני זריקת הדם על המזבח לבין אלו שנפרדו לאחר מכן. אם היו מחוברים בשעת זריקת הדם ולאחר מכן נפרדו, הרי הם נחשבים כקדשים שנפסלו ואסורים בהנאה. אבל אם כבר היו מנותקים בשעת זריקה, מעולם לא נועדו למזבח ולכן מותרים לשימוש הכהנים, כפי שנלמד בגזירה שווה מקרבן אשם.

רבי אלעזר נוקט גישה הפוכה. אם היו מחוברים בשעת זריקת הדם, הרי זריקה מתירה אותם, ואין חיוב מעילה, אף שהם אסורים מדרבנן. אולם אם כבר היו מנותקים קודם זריקה, אין לזריקה כל השפעה עליהם, והם נשארים במעמדם המקורי כקדשים, וחייבים עליהם משום מעילה.

המשנה מוסיפה שאם אחד מן הקרבנות הפסולים שאמורים להישאר על המזבח (כמוזכר בזבחים פ”ד ע”א) נפל מן המזבח, או גחלת של עצים נפלה, אין צורך להחזירם.

עוד פוסקת המשנה שאם חלקים מן הקרבן שצריכים להישרף על המזבח נפלו, יש להחזירם אם הדבר קרה לפני חצות הלילה. לאחר חצות, אין צורך להחזירם. הגמרא מבהירה שהדין חל על דברים שהתקשו אך עדיין לא הפכו לאפר. דברים שעדיין לא נשרפו עד מצב זה – יש להחזירם בכל זמן, ואילו דברים שכבר הפכו לאפר – אין צורך להחזירם.

רב מביא מקור לחשיבות חצות בהלכה זו מדרשה על הפסוקים בויקרא ו:ב–ג. רב כהנא מקשה על ברייתא זו ממשנה ביומא כ:א, ודרשת רבי יוחנן מובאת כדי ליישב את הקושי.

רבי יוחנן פוסק שמי ששוחט בהמה בלילה ומקריב אותה מחוץ לעזרה, חייב משום הקרבת קרבן מחוץ למקדש, אף על פי שבדרך כלל כדי להתחייב צריך שהשחיטה תיעשה באופן כשר. רבי יוחנן מנמק שמקרה זה אינו גרוע יותר ממי ששוחט בחוץ ומקריב בחוץ, אפילו לדעת רבי יהודה הסובר שאם שחט בלילה והעלה את הקרבן על המזבח, יש להורידו.

רב חייא בר אבין מקשה על השוואתו של רבי יוחנן מן המקרה של שחיטת עוף בתוך העזרה ומחוצה לה. יש המבינים שזו קושיה שאין לה פתרון על דברי רבי יוחנן, ויש המבחינים בין שחיטת עוף בעזרה לבין שחיטת בהמה מחוץ לעזרה, שכן פעולת שחיטת עוף במקדש אינה פעולה כשרה, שהרי נדרשת מליקה.

עולא פוסק שהאימורים (החלקים השומניים הנשרפים על המזבח) של קדשים קלים שהונחו על המזבח לפני זריקת הדם – אף על פי שלא היה זה הזמן הנכון להניחם, שהרי הם מתקדשים רק לאחר זריקת הדם – הם נשארים על המזבח.

רבי זירא מנסה להוכיח את דברי עולא מן הברייתא בזבחים דף פ”ד ע”א, שם נשפך הדם ואי אפשר עוד לזרקו על המזבח. אם כאשר אי אפשר לזרוק את הדם האימורים נשארים על המזבח – קל וחומר במקרה של עולא, כאשר עדיין ניתן לזרוק את הדם. אולם הראיה נדחית, שמא המשנה מתייחסת דווקא לקדשי קדשים שנתקדשו קודם זריקת הדם. על הדחייה הועלתה קושיה – והיא נפתרה.

ניסיון נוסף להוכיח את דברי עולא מובא מן המשנה, שלפיה בעלי חיים חיים מורידים מן המזבח. ניתן להסיק מכאן שאם נשחטו – האימורים נשארים על המזבח, אפילו אם הם קדשים קלים. הסקה זו נדחית, והגמרא מסבירה שמטרת המקרה היא ללמד על בהמה בעלת מום בעין. ואף לדעת רבי עקיבא המתיר מום כזה על המזבח אם כבר הועלה, כאן, מאחר שהבהמה עדיין חיה, יש להורידה מן המזבח. שתי קושיות הועלו על ההנחה שהמשנה מתייחסת לבעלי חיים פסולים – ושתיהן נפתרו.

ישנן שתי גרסאות לשאלה ששאל רבי יוחנן, הקשורה למצב שעליו דיבר עולא – אימורים שהונחו על המזבח לפני זריקת הדם.

רבי יוחנן מגביל את היתרו של רבי עקיבא לגבי בעלי חיים בעלי מומים שכבר הועלו על המזבח – רק למומים קלים יותר, שאינם רלוונטיים בעופות.

במחלוקת בין חמשת התנאים לגבי אילו דברים נשארים על המזבח גם אם נפסלו, ריש לקיש מציין מקרים שבהם יש הבדל הלכתי ממשי בין הדעות השונות. לפי הגמרא, חידושו הוא במקרה אחד ספציפי שרצה לחדש שר’ שמעון עדיין עומד בעמדתו (נסכים הבאים עם הקרבן אבל לא הובאו באותו יום שהוקרב הקרבן.

קיימת מחלוקת תנאים בין ר’ שמעון ור’ יהודה לגבי אילו פסולים חל עליהם הדין של "אם עלו – לא ירדו.” הגמרא מביאה ברייתא שבה מסבירים את המקור לדיעותיהם.

דם חטאת נפסל אם הובא אל תוך ההיכל. אך מה הדין בדם חטאת שיועד להינתן בהיכל, ובמקום זאת הובא אל קודש הקדשים – האם גם הוא נפסל? ואם הוא נפסל, מה לגבי דם שמיודעים לקדשי קדשים וכבר יצא והוכנס שוב? ואם הוא נפסל, מה לגבי דם שלאחר שהעבירו מהפרוכת למזבח, החזירם ליד הפרוכת?

רבי אליעזר ורבי שמעון נחלקו לגבי קרבנות שדמם הובא אל ההיכל. האם הקרבן נפסל בעצם ההבאה פנימה, או רק אם הדם הוקרב בפועל על גבי המזבח? הגמרא מביאה מקורות לכל אחת מן השיטות ומבארת את שורש המחלוקת.

רבי יהודה פוטר מדין פסול דם שהובא בשוגג אל ההיכל. אך מה יהיה הדין אם הדם הובא במזיד – האם ייפסל רק אם הוקרב? רבי ירמיה מביא ברייתא כדי להשיב על שאלה זו.

פריטים פסולים אינם אמורים להיות מונחים על גבי המזבח. אולם אם הונחו שם בפועל, המזבח מקדשם ואין מורידים אותם. עם זאת, קיימת מחלוקת תנאים באשר לאילו סוגי פריטים חלה הלכה זו. מובאות חמש שיטות שונות, והגמרא בוחנת את יסוד כל אחת מהן ואת הטעמים למחלוקת ביניהן.

ישנן דעות שונות בנוגע למספר סוגיות הקשורות לדם שחייב להינתן על המזבח החיצון אך נפסל אם הובא אל ההיכל – מאיזה פסוק נלמד דין זה, האם הוא חל על כל הקרבנות, והאם הוא חל רק אם זרק את הדם שם ולא בעצם ההכנסה להיכל עם הדם.

אם דם של חטאת אחת חולק לשתי כוסות, ואחת מהן הוצאה החוצה או הובאה אל ההיכל – האם הכוס השנייה (שעדיין נמצאת בעזרה) נפסלת? רבי יוסי הגלילי וחכמים נחלקים בזה, ורבי יוסי מביא טענות הגיוניות כנגד עמדת החכמים, והם משיבים לו בפסוקים מן התורה.

אסור גם להביא דם חטאות אל קודש הקודשים, כפי שנלמד מפסוק בתורה.

דם חטאת נפסל אם הובא אל ההיכל. אך מה הדין בדם חטאת שיועד להינתן בהיכל ובמקום זאת הובא אל קודש הקודשים – האם גם הוא נפסל? ואם כן, מה הדין בדם שיועד להיכנס לקודש הקודשים אך יצא החוצה ולאחר מכן הובא שוב פנימה?

רבה ורב חסדא נחלקו בשני עניינים. אם פריטים שלא נשרפו כליל על גבי המזבח, הוסרו לפני חצות והוחזרו לאחר חצות – באיזה שלב הם נחשבים כמעוכלים כך שאין צורך להחזירם שוב על המזבח אם יוסרו פעם נוספת (בהנחה שעדיין לא הפכו לאפר, שאז ממילא אין צורך להחזירם)? רבה אומר: בחצות של הלילה הבא, ואילו רב חסדא אומר: בעלות השחר. אם לא הוחזרו עד לאחר עלות השחר, רבה עדיין פוסק שחצות של הלילה הבא הופכת אותם למעוכלים, ואילו רב חסדא סובר שאין הם יכולים להיחשב נשרפים לעולם.

רב יוסף חולק על ההנחה שביסוד שתי הדעות, שלפיה אם לא היו על המזבח בחצות – אינם יכולים להיחשב נשרפים. לדעתו, עצם החצות הופכת את כל הפריטים לנשרפים, גם אם הוסרו מן המזבח לפני חצות ועדיין לא הוחזרו אליו.

רבא שאל את רבה: אם פריטים נשארים בראש המזבח כל הלילה, האם הדבר מונע מהם להיפסל בלינה (שהייה לילה שלם)? רבה השיב שאינם נפסלים, אך רבא לא קיבל את תשובתו.

ברייתא מובאת כמקור מן התורה לכך שגם הכבש וכלי השרת מקדשים פריטים פסולים, ואם הם מונחים על הכבש או על המזבח – אין צורך להסירם.

ריש לקיש שאל את רבי יוחנן שאלה על פריטים פסולים שהונחו בכלי שרת. בתחילה סבר רבי יוחנן שהוא שואל אם הם מקודשים עד כדי כך שלא ניתן לפדותם, אך ריש לקיש הבהיר שהוא שואל אם כאשר הם מונחים בכלי שרת – ניתן להקריבם לכתחילה על המזבח. רבי יוחנן השיב בחיוב על סמך המשנה, אך תשובתו נדחתה משום שניתן לקרוא את המשנה בדרך אחרת.

הגמרא שואלת: האם אוויר המזבח מקדש דברים שנפסלו? בתחילה ניסתה להוכיח שכן מן המשנה האומרת: "כשם שהמזבח מקדש, כך הכבש.” אם פריטים שמתקדשים בכבש מובאים משם אל המזבח, הם עוברים דרך אוויר המזבח. אם האוויר אינו מקדש, הרי זה כאילו הוסרו מן הכבש, ופריטים שהוסרו אינם חוזרים. אולם ההוכחה נדחתה, שכן ניתן להביאם אל המזבח על ידי גרירה ולא על ידי נשיאה.

רבא בר רב חנן ניסה להוכיח את ההפך מקרבן עולה של עוף שמוקרב בראש המזבח. אם האוויר מקדש, לא תיתכן כלל פסול פיגול, משום שכל עוד הקרבן נמצא על המזבח ניתן להקריבו גם למחרת. לכן מחשבה להקריבו למחרת אינה מחשבת פיגול. רב שימי דחה את ההצעה, באומרו שעדיין ניתן לחשוב מחשבת פיגול להורידו ולהחזירו למחרת – וזו מחשבה הפוסלת.

דברים שבכלל לא מיועדים למזבח, אם עלו, ירדו.

לפי המשנה, בקרבן עולה, דברים המחוברים לבשר אך אינם הבשר עצמו – כגון עצמות, פרסות, קרניים וגידים – נשארים על המזבח אם הם מחוברים לבשר. אולם אם הם נפרדו, יש להסירם מן המזבח. דין זה נלמד משני פסוקים שונים בתורה: בויקרא א:ט נאמר בקרבן עולה שכל דבר נשרף על המזבח, ובדברים יב:כז נאמר שבקרבן עולה הבשר והדם מובאים על המזבח. דעה זו במשנה מיוחסת לרבי, בעוד שדעה תנאית אחרת מפרשת את "הכל” באופן רחב יותר, לכלול גם חלקים אלו, והפסוק המגביל בא להוציא עצמות, גידים וכדומה רק לאחר שנעכלו על ידי האש ונפרדו ממנה.

רבי זירא מגביל את דברי רבי ומסביר שאם נפרדו מן הבשר אך התקרבו למערכה, הם נשארים על המזבח. הגמרא דוחה הסבר זה, ורבה מפרש אחרת את דברי רבי זירא. הוא מסביר שההגבלה אינה על דברי רבי עצמם אלא על מסקנה שנלמדה מהם – שאם נפרדו, יש להסירם מן המזבח, אך הם עדיין קדושים ואסורים בהנאה. רבה מבחין בין דברים שנפרדו לפני זריקת הדם על המזבח לבין אלו שנפרדו לאחר מכן. אם היו מחוברים בשעת זריקת הדם ולאחר מכן נפרדו, הרי הם נחשבים כקדשים שנפסלו ואסורים בהנאה. אבל אם כבר היו מנותקים בשעת זריקה, מעולם לא נועדו למזבח ולכן מותרים לשימוש הכהנים, כפי שנלמד בגזירה שווה מקרבן אשם.

רבי אלעזר נוקט גישה הפוכה. אם היו מחוברים בשעת זריקת הדם, הרי זריקה מתירה אותם, ואין חיוב מעילה, אף שהם אסורים מדרבנן. אולם אם כבר היו מנותקים קודם זריקה, אין לזריקה כל השפעה עליהם, והם נשארים במעמדם המקורי כקדשים, וחייבים עליהם משום מעילה.

המשנה מוסיפה שאם אחד מן הקרבנות הפסולים שאמורים להישאר על המזבח (כמוזכר בזבחים פ”ד ע”א) נפל מן המזבח, או גחלת של עצים נפלה, אין צורך להחזירם.

עוד פוסקת המשנה שאם חלקים מן הקרבן שצריכים להישרף על המזבח נפלו, יש להחזירם אם הדבר קרה לפני חצות הלילה. לאחר חצות, אין צורך להחזירם. הגמרא מבהירה שהדין חל על דברים שהתקשו אך עדיין לא הפכו לאפר. דברים שעדיין לא נשרפו עד מצב זה – יש להחזירם בכל זמן, ואילו דברים שכבר הפכו לאפר – אין צורך להחזירם.

רב מביא מקור לחשיבות חצות בהלכה זו מדרשה על הפסוקים בויקרא ו:ב–ג. רב כהנא מקשה על ברייתא זו ממשנה ביומא כ:א, ודרשת רבי יוחנן מובאת כדי ליישב את הקושי.

רבי יוחנן פוסק שמי ששוחט בהמה בלילה ומקריב אותה מחוץ לעזרה, חייב משום הקרבת קרבן מחוץ למקדש, אף על פי שבדרך כלל כדי להתחייב צריך שהשחיטה תיעשה באופן כשר. רבי יוחנן מנמק שמקרה זה אינו גרוע יותר ממי ששוחט בחוץ ומקריב בחוץ, אפילו לדעת רבי יהודה הסובר שאם שחט בלילה והעלה את הקרבן על המזבח, יש להורידו.

רב חייא בר אבין מקשה על השוואתו של רבי יוחנן מן המקרה של שחיטת עוף בתוך העזרה ומחוצה לה. יש המבינים שזו קושיה שאין לה פתרון על דברי רבי יוחנן, ויש המבחינים בין שחיטת עוף בעזרה לבין שחיטת בהמה מחוץ לעזרה, שכן פעולת שחיטת עוף במקדש אינה פעולה כשרה, שהרי נדרשת מליקה.

עולא פוסק שהאימורים (החלקים השומניים הנשרפים על המזבח) של קדשים קלים שהונחו על המזבח לפני זריקת הדם – אף על פי שלא היה זה הזמן הנכון להניחם, שהרי הם מתקדשים רק לאחר זריקת הדם – הם נשארים על המזבח.

רבי זירא מנסה להוכיח את דברי עולא מן הברייתא בזבחים דף פ”ד ע”א, שם נשפך הדם ואי אפשר עוד לזרקו על המזבח. אם כאשר אי אפשר לזרוק את הדם האימורים נשארים על המזבח – קל וחומר במקרה של עולא, כאשר עדיין ניתן לזרוק את הדם. אולם הראיה נדחית, שמא המשנה מתייחסת דווקא לקדשי קדשים שנתקדשו קודם זריקת הדם. על הדחייה הועלתה קושיה – והיא נפתרה.

ניסיון נוסף להוכיח את דברי עולא מובא מן המשנה, שלפיה בעלי חיים חיים מורידים מן המזבח. ניתן להסיק מכאן שאם נשחטו – האימורים נשארים על המזבח, אפילו אם הם קדשים קלים. הסקה זו נדחית, והגמרא מסבירה שמטרת המקרה היא ללמד על בהמה בעלת מום בעין. ואף לדעת רבי עקיבא המתיר מום כזה על המזבח אם כבר הועלה, כאן, מאחר שהבהמה עדיין חיה, יש להורידה מן המזבח. שתי קושיות הועלו על ההנחה שהמשנה מתייחסת לבעלי חיים פסולים – ושתיהן נפתרו.

ישנן שתי גרסאות לשאלה ששאל רבי יוחנן, הקשורה למצב שעליו דיבר עולא – אימורים שהונחו על המזבח לפני זריקת הדם.

רבי יוחנן מגביל את היתרו של רבי עקיבא לגבי בעלי חיים בעלי מומים שכבר הועלו על המזבח – רק למומים קלים יותר, שאינם רלוונטיים בעופות.

במחלוקת בין חמשת התנאים לגבי אילו דברים נשארים על המזבח גם אם נפסלו, ריש לקיש מציין מקרים שבהם יש הבדל הלכתי ממשי בין הדעות השונות. לפי הגמרא, חידושו הוא במקרה אחד ספציפי שרצה לחדש שר’ שמעון עדיין עומד בעמדתו (נסכים הבאים עם הקרבן אבל לא הובאו באותו יום שהוקרב הקרבן.

קיימת מחלוקת תנאים בין ר’ שמעון ור’ יהודה לגבי אילו פסולים חל עליהם הדין של "אם עלו – לא ירדו.” הגמרא מביאה ברייתא שבה מסבירים את המקור לדיעותיהם.

דם חטאת נפסל אם הובא אל תוך ההיכל. אך מה הדין בדם חטאת שיועד להינתן בהיכל, ובמקום זאת הובא אל קודש הקדשים – האם גם הוא נפסל? ואם הוא נפסל, מה לגבי דם שמיודעים לקדשי קדשים וכבר יצא והוכנס שוב? ואם הוא נפסל, מה לגבי דם שלאחר שהעבירו מהפרוכת למזבח, החזירם ליד הפרוכת?

רבי אליעזר ורבי שמעון נחלקו לגבי קרבנות שדמם הובא אל ההיכל. האם הקרבן נפסל בעצם ההבאה פנימה, או רק אם הדם הוקרב בפועל על גבי המזבח? הגמרא מביאה מקורות לכל אחת מן השיטות ומבארת את שורש המחלוקת.

רבי יהודה פוטר מדין פסול דם שהובא בשוגג אל ההיכל. אך מה יהיה הדין אם הדם הובא במזיד – האם ייפסל רק אם הוקרב? רבי ירמיה מביא ברייתא כדי להשיב על שאלה זו.

פריטים פסולים אינם אמורים להיות מונחים על גבי המזבח. אולם אם הונחו שם בפועל, המזבח מקדשם ואין מורידים אותם. עם זאת, קיימת מחלוקת תנאים באשר לאילו סוגי פריטים חלה הלכה זו. מובאות חמש שיטות שונות, והגמרא בוחנת את יסוד כל אחת מהן ואת הטעמים למחלוקת ביניהן.

ישנן דעות שונות בנוגע למספר סוגיות הקשורות לדם שחייב להינתן על המזבח החיצון אך נפסל אם הובא אל ההיכל – מאיזה פסוק נלמד דין זה, האם הוא חל על כל הקרבנות, והאם הוא חל רק אם זרק את הדם שם ולא בעצם ההכנסה להיכל עם הדם.

אם דם של חטאת אחת חולק לשתי כוסות, ואחת מהן הוצאה החוצה או הובאה אל ההיכל – האם הכוס השנייה (שעדיין נמצאת בעזרה) נפסלת? רבי יוסי הגלילי וחכמים נחלקים בזה, ורבי יוסי מביא טענות הגיוניות כנגד עמדת החכמים, והם משיבים לו בפסוקים מן התורה.

אסור גם להביא דם חטאות אל קודש הקודשים, כפי שנלמד מפסוק בתורה.

דם חטאת נפסל אם הובא אל ההיכל. אך מה הדין בדם חטאת שיועד להינתן בהיכל ובמקום זאת הובא אל קודש הקודשים – האם גם הוא נפסל? ואם כן, מה הדין בדם שיועד להיכנס לקודש הקודשים אך יצא החוצה ולאחר מכן הובא שוב פנימה?

רבה ורב חסדא נחלקו בשני עניינים. אם פריטים שלא נשרפו כליל על גבי המזבח, הוסרו לפני חצות והוחזרו לאחר חצות – באיזה שלב הם נחשבים כמעוכלים כך שאין צורך להחזירם שוב על המזבח אם יוסרו פעם נוספת (בהנחה שעדיין לא הפכו לאפר, שאז ממילא אין צורך להחזירם)? רבה אומר: בחצות של הלילה הבא, ואילו רב חסדא אומר: בעלות השחר. אם לא הוחזרו עד לאחר עלות השחר, רבה עדיין פוסק שחצות של הלילה הבא הופכת אותם למעוכלים, ואילו רב חסדא סובר שאין הם יכולים להיחשב נשרפים לעולם.

רב יוסף חולק על ההנחה שביסוד שתי הדעות, שלפיה אם לא היו על המזבח בחצות – אינם יכולים להיחשב נשרפים. לדעתו, עצם החצות הופכת את כל הפריטים לנשרפים, גם אם הוסרו מן המזבח לפני חצות ועדיין לא הוחזרו אליו.

רבא שאל את רבה: אם פריטים נשארים בראש המזבח כל הלילה, האם הדבר מונע מהם להיפסל בלינה (שהייה לילה שלם)? רבה השיב שאינם נפסלים, אך רבא לא קיבל את תשובתו.

ברייתא מובאת כמקור מן התורה לכך שגם הכבש וכלי השרת מקדשים פריטים פסולים, ואם הם מונחים על הכבש או על המזבח – אין צורך להסירם.

ריש לקיש שאל את רבי יוחנן שאלה על פריטים פסולים שהונחו בכלי שרת. בתחילה סבר רבי יוחנן שהוא שואל אם הם מקודשים עד כדי כך שלא ניתן לפדותם, אך ריש לקיש הבהיר שהוא שואל אם כאשר הם מונחים בכלי שרת – ניתן להקריבם לכתחילה על המזבח. רבי יוחנן השיב בחיוב על סמך המשנה, אך תשובתו נדחתה משום שניתן לקרוא את המשנה בדרך אחרת.

הגמרא שואלת: האם אוויר המזבח מקדש דברים שנפסלו? בתחילה ניסתה להוכיח שכן מן המשנה האומרת: "כשם שהמזבח מקדש, כך הכבש.” אם פריטים שמתקדשים בכבש מובאים משם אל המזבח, הם עוברים דרך אוויר המזבח. אם האוויר אינו מקדש, הרי זה כאילו הוסרו מן הכבש, ופריטים שהוסרו אינם חוזרים. אולם ההוכחה נדחתה, שכן ניתן להביאם אל המזבח על ידי גרירה ולא על ידי נשיאה.

רבא בר רב חנן ניסה להוכיח את ההפך מקרבן עולה של עוף שמוקרב בראש המזבח. אם האוויר מקדש, לא תיתכן כלל פסול פיגול, משום שכל עוד הקרבן נמצא על המזבח ניתן להקריבו גם למחרת. לכן מחשבה להקריבו למחרת אינה מחשבת פיגול. רב שימי דחה את ההצעה, באומרו שעדיין ניתן לחשוב מחשבת פיגול להורידו ולהחזירו למחרת – וזו מחשבה הפוסלת.

דברים שבכלל לא מיועדים למזבח, אם עלו, ירדו.

לפי המשנה, בקרבן עולה, דברים המחוברים לבשר אך אינם הבשר עצמו – כגון עצמות, פרסות, קרניים וגידים – נשארים על המזבח אם הם מחוברים לבשר. אולם אם הם נפרדו, יש להסירם מן המזבח. דין זה נלמד משני פסוקים שונים בתורה: בויקרא א:ט נאמר בקרבן עולה שכל דבר נשרף על המזבח, ובדברים יב:כז נאמר שבקרבן עולה הבשר והדם מובאים על המזבח. דעה זו במשנה מיוחסת לרבי, בעוד שדעה תנאית אחרת מפרשת את "הכל” באופן רחב יותר, לכלול גם חלקים אלו, והפסוק המגביל בא להוציא עצמות, גידים וכדומה רק לאחר שנעכלו על ידי האש ונפרדו ממנה.

רבי זירא מגביל את דברי רבי ומסביר שאם נפרדו מן הבשר אך התקרבו למערכה, הם נשארים על המזבח. הגמרא דוחה הסבר זה, ורבה מפרש אחרת את דברי רבי זירא. הוא מסביר שההגבלה אינה על דברי רבי עצמם אלא על מסקנה שנלמדה מהם – שאם נפרדו, יש להסירם מן המזבח, אך הם עדיין קדושים ואסורים בהנאה. רבה מבחין בין דברים שנפרדו לפני זריקת הדם על המזבח לבין אלו שנפרדו לאחר מכן. אם היו מחוברים בשעת זריקת הדם ולאחר מכן נפרדו, הרי הם נחשבים כקדשים שנפסלו ואסורים בהנאה. אבל אם כבר היו מנותקים בשעת זריקה, מעולם לא נועדו למזבח ולכן מותרים לשימוש הכהנים, כפי שנלמד בגזירה שווה מקרבן אשם.

רבי אלעזר נוקט גישה הפוכה. אם היו מחוברים בשעת זריקת הדם, הרי זריקה מתירה אותם, ואין חיוב מעילה, אף שהם אסורים מדרבנן. אולם אם כבר היו מנותקים קודם זריקה, אין לזריקה כל השפעה עליהם, והם נשארים במעמדם המקורי כקדשים, וחייבים עליהם משום מעילה.

המשנה מוסיפה שאם אחד מן הקרבנות הפסולים שאמורים להישאר על המזבח (כמוזכר בזבחים פ”ד ע”א) נפל מן המזבח, או גחלת של עצים נפלה, אין צורך להחזירם.

עוד פוסקת המשנה שאם חלקים מן הקרבן שצריכים להישרף על המזבח נפלו, יש להחזירם אם הדבר קרה לפני חצות הלילה. לאחר חצות, אין צורך להחזירם. הגמרא מבהירה שהדין חל על דברים שהתקשו אך עדיין לא הפכו לאפר. דברים שעדיין לא נשרפו עד מצב זה – יש להחזירם בכל זמן, ואילו דברים שכבר הפכו לאפר – אין צורך להחזירם.

רב מביא מקור לחשיבות חצות בהלכה זו מדרשה על הפסוקים בויקרא ו:ב–ג. רב כהנא מקשה על ברייתא זו ממשנה ביומא כ:א, ודרשת רבי יוחנן מובאת כדי ליישב את הקושי.

רבי יוחנן פוסק שמי ששוחט בהמה בלילה ומקריב אותה מחוץ לעזרה, חייב משום הקרבת קרבן מחוץ למקדש, אף על פי שבדרך כלל כדי להתחייב צריך שהשחיטה תיעשה באופן כשר. רבי יוחנן מנמק שמקרה זה אינו גרוע יותר ממי ששוחט בחוץ ומקריב בחוץ, אפילו לדעת רבי יהודה הסובר שאם שחט בלילה והעלה את הקרבן על המזבח, יש להורידו.

רב חייא בר אבין מקשה על השוואתו של רבי יוחנן מן המקרה של שחיטת עוף בתוך העזרה ומחוצה לה. יש המבינים שזו קושיה שאין לה פתרון על דברי רבי יוחנן, ויש המבחינים בין שחיטת עוף בעזרה לבין שחיטת בהמה מחוץ לעזרה, שכן פעולת שחיטת עוף במקדש אינה פעולה כשרה, שהרי נדרשת מליקה.

עולא פוסק שהאימורים (החלקים השומניים הנשרפים על המזבח) של קדשים קלים שהונחו על המזבח לפני זריקת הדם – אף על פי שלא היה זה הזמן הנכון להניחם, שהרי הם מתקדשים רק לאחר זריקת הדם – הם נשארים על המזבח.

רבי זירא מנסה להוכיח את דברי עולא מן הברייתא בזבחים דף פ”ד ע”א, שם נשפך הדם ואי אפשר עוד לזרקו על המזבח. אם כאשר אי אפשר לזרוק את הדם האימורים נשארים על המזבח – קל וחומר במקרה של עולא, כאשר עדיין ניתן לזרוק את הדם. אולם הראיה נדחית, שמא המשנה מתייחסת דווקא לקדשי קדשים שנתקדשו קודם זריקת הדם. על הדחייה הועלתה קושיה – והיא נפתרה.

ניסיון נוסף להוכיח את דברי עולא מובא מן המשנה, שלפיה בעלי חיים חיים מורידים מן המזבח. ניתן להסיק מכאן שאם נשחטו – האימורים נשארים על המזבח, אפילו אם הם קדשים קלים. הסקה זו נדחית, והגמרא מסבירה שמטרת המקרה היא ללמד על בהמה בעלת מום בעין. ואף לדעת רבי עקיבא המתיר מום כזה על המזבח אם כבר הועלה, כאן, מאחר שהבהמה עדיין חיה, יש להורידה מן המזבח. שתי קושיות הועלו על ההנחה שהמשנה מתייחסת לבעלי חיים פסולים – ושתיהן נפתרו.

ישנן שתי גרסאות לשאלה ששאל רבי יוחנן, הקשורה למצב שעליו דיבר עולא – אימורים שהונחו על המזבח לפני זריקת הדם.

רבי יוחנן מגביל את היתרו של רבי עקיבא לגבי בעלי חיים בעלי מומים שכבר הועלו על המזבח – רק למומים קלים יותר, שאינם רלוונטיים בעופות.

במחלוקת בין חמשת התנאים לגבי אילו דברים נשארים על המזבח גם אם נפסלו, ריש לקיש מציין מקרים שבהם יש הבדל הלכתי ממשי בין הדעות השונות. לפי הגמרא, חידושו הוא במקרה אחד ספציפי שרצה לחדש שר’ שמעון עדיין עומד בעמדתו (נסכים הבאים עם הקרבן אבל לא הובאו באותו יום שהוקרב הקרבן.

קיימת מחלוקת תנאים בין ר’ שמעון ור’ יהודה לגבי אילו פסולים חל עליהם הדין של "אם עלו – לא ירדו.” הגמרא מביאה ברייתא שבה מסבירים את המקור לדיעותיהם.

דם חטאת נפסל אם הובא אל תוך ההיכל. אך מה הדין בדם חטאת שיועד להינתן בהיכל, ובמקום זאת הובא אל קודש הקדשים – האם גם הוא נפסל? ואם הוא נפסל, מה לגבי דם שמיודעים לקדשי קדשים וכבר יצא והוכנס שוב? ואם הוא נפסל, מה לגבי דם שלאחר שהעבירו מהפרוכת למזבח, החזירם ליד הפרוכת?

רבי אליעזר ורבי שמעון נחלקו לגבי קרבנות שדמם הובא אל ההיכל. האם הקרבן נפסל בעצם ההבאה פנימה, או רק אם הדם הוקרב בפועל על גבי המזבח? הגמרא מביאה מקורות לכל אחת מן השיטות ומבארת את שורש המחלוקת.

רבי יהודה פוטר מדין פסול דם שהובא בשוגג אל ההיכל. אך מה יהיה הדין אם הדם הובא במזיד – האם ייפסל רק אם הוקרב? רבי ירמיה מביא ברייתא כדי להשיב על שאלה זו.

פריטים פסולים אינם אמורים להיות מונחים על גבי המזבח. אולם אם הונחו שם בפועל, המזבח מקדשם ואין מורידים אותם. עם זאת, קיימת מחלוקת תנאים באשר לאילו סוגי פריטים חלה הלכה זו. מובאות חמש שיטות שונות, והגמרא בוחנת את יסוד כל אחת מהן ואת הטעמים למחלוקת ביניהן.

ישנן דעות שונות בנוגע למספר סוגיות הקשורות לדם שחייב להינתן על המזבח החיצון אך נפסל אם הובא אל ההיכל – מאיזה פסוק נלמד דין זה, האם הוא חל על כל הקרבנות, והאם הוא חל רק אם זרק את הדם שם ולא בעצם ההכנסה להיכל עם הדם.

אם דם של חטאת אחת חולק לשתי כוסות, ואחת מהן הוצאה החוצה או הובאה אל ההיכל – האם הכוס השנייה (שעדיין נמצאת בעזרה) נפסלת? רבי יוסי הגלילי וחכמים נחלקים בזה, ורבי יוסי מביא טענות הגיוניות כנגד עמדת החכמים, והם משיבים לו בפסוקים מן התורה.

אסור גם להביא דם חטאות אל קודש הקודשים, כפי שנלמד מפסוק בתורה.

דם חטאת נפסל אם הובא אל ההיכל. אך מה הדין בדם חטאת שיועד להינתן בהיכל ובמקום זאת הובא אל קודש הקודשים – האם גם הוא נפסל? ואם כן, מה הדין בדם שיועד להיכנס לקודש הקודשים אך יצא החוצה ולאחר מכן הובא שוב פנימה?