הדרן
קול נשי בשיח התלמודי

פרשת התורה העוסקת במצורע מפרטת שני מסלולים נפרדים לקורבנות: אחד לעשיר, המביא שלושה קורבנות בהמה, ומסלול מותאם לעני שאין ידו משגת. תהליך הטהרה כולל יציקת שמן לכף ידו השמאלית של הכהן, ולאחר מכן הזיה שלו לעבר הפרוכת ונתינה על תנוך אוזנו הימנית, בוהן ידו ובוהן רגלו של המצורע. יש לציין כי הטקסט מכיל מספר ביטויים הנראים כמיותרים בפרשת מצורע עשיר, וכן חזרות נרחבות בפרשת מצורע עני שיכלו להיכתב בקיצור, כגון "כפי שכתוב בעשיר”.

רבי זירא ורבא מציעים הסברים שונים לחזרות אלו. שני האמוראים לומדים שקמיצת המנחה חייבת להיעשות ביד ימין, אך הם מגיעים למסקנה זו בדרכים שונות. רבי זירא לומד זאת מארבעת האזכורים של המילה "שמאלית” בפרשת המצורע. לעומת זאת, רבא משתמש ב”גזירה שווה” המבוססת על המילה "יד” המופיעה בהקשר של נתינת השמן על אוזן, בוהן יד ובוהן רגל המצורע, ומחיל דרישה זו על הקמיצה.

ריש לקיש מלמד עיקרון אחר שגם מוביל לכך שהקומץ חייב להיות ביד ימין: בכל מקום שבו התורה משתמשת במילים "אצבע” או "כהן”, העבודה חייבת להיעשות ביד ימין. בעוד שהגמרא מניחה בתחילה ששתי המילים צריכות להופיע יחד כדי להחיל דרישה זו, רבא מבהיר שכל אחת מהמילים לבדה מספיקה. עם זאת, בעקבות קושיה של אביי, רבא מבחין בין שני תרחישים: במקרים שבהם הפעולה מעכבת את הכפרה, כל אחת מהמילים מצביעה על הצורך ביד ימין; במקרים שבהם הפעולה אינה מעכבת את הכפרה, שתי המילים חייבות להופיע כדי לחייב יד ימין.

קושיה הועלתה על הסברו של רבא מתוך שיטתו של רבי שמעון. כדי ליישב זאת, הגמרא מציעה שרבי שמעון דורש את שתי המילים בכל המקרים כדי לחייב ימין. שתי קושיות הועלו נגד סברה זו, ואחת מהן מיושבת על ידי תיקון עמדת רבי שמעון: הופעת המילה "אצבע” לבדה מחייבת יד ימין, אך המילה "כהן” אינה מחייבת זאת, אלא אם כן היא מופיעה בשילוב עם המילה "אצבע”.

אם רבא סובר שהמילים "אצבע” או "כהן” כבר משמשות כאינדיקציה לצורך ביד ימין, מדוע השתמש מקודם בגזירה שווה כדי ללמוד זאת לגבי קמיצה? הגמרא מסבירה שהוא זקוק לשני לימודים נפרדים – אחד לעצם פעולת הקמיצה, ואחד למתן הקומץ בכלי שרת. תיאוריה זו מוקשית שוב לאור שיטת רבי שמעון, הסובר שקומץ אינו זקוק לכלי שרת כלל – אם כן, מה הצורך בגזירה השווה לשיטתו? הגמרא מסכמת כי הגזירה השווה (לשיטת רבי שמעון) נחוצה עבור מנחת חוטא; אלמלא כן, היה ניתן לחשוב שניתן לבצעה ביד שמאל, שכן לפי רבי שמעון עצמו, מנחה ספציפית זו אינה אמורה להיות "מהודרת”.

בתוך דיון בסוגיה, רבי יוחנן השתמש בעיקרון שדבר המתבצע בעזרה בוודאי יכול להתבצע גם בהיכל (כגון שחיטת שלמים), שכן ההיכל מקודש יותר בקדושתו – ולא יהא טפל חמור מן העיקר. אולם, במקרה אחר נדרש פסוק כדי ללמוד שדברים המותרים באכילה בעזרה מותרים באכילה גם בהיכל (בנסיבות מסוימות). מדוע נצרך פסוק אם אפשר היה להשתמש בעיקרון (לא יהא טפל חמור מן העיקר) של רבי יוחנן? הגמרא משיבה על ידי הבחנה בין עבודה (שחיטה) לבין אכילה.

ישנן שלוש מחלוקות בין רבי יוחנן וריש לקיש לגבי מנחות: הראשונה, אם נבללו מחוץ לעזרה, האם הן פסולות? השנייה, אם עיסת המנחה חסרה לפני הקמיצה, האם ניתן להשלימה? השלישית, אם לאחר שנקמץ הקומץ השיריים חסרים, האם ניתן להקטיר את הקומץ? בכל מחלוקת, הגמרא מביאה את הטעם לכל שיטה. בכל המקרים מובא סיוע לרבי יוחנן או קושיה על שיטת ריש לקיש שנותרת ללא מענה. במחלוקת השלישית מוקשית גם קושיה על ר’ יוחנן, אך היא מתורצת.

המשנה פסקה שאם הכהן קמץ בשמאל, הקמיצה פסולה. המקור לכך הוא שבפרשת טהרת המצורע נאמר במפורש "כף השמאלית”. כיוון שאצל מנחה כתוב רק "כף” בלי המילה "שמאל”, אנו מניחים שאם היה אפשר לעשות זאת בשמאל, התורה הייתה מציינת "שמאל”; אך אם המילה מופיעה ללא פירוט, הכוונה בהכרח ליד ימין. הגמרא מקשה על דרשה זו, שמא לא בא הכתוב ללמד על מקומות אחרים שנאמר בהם "כף”. לאחר שמציינים שהביטוי "כף שמאלית” מופיע ארבע פעמים בטהרת המצורע, ברור שהדבר בא ללמד שבכל מקום אחר שנאמר "כף”, הכוונה היא לכף ימין בלבד.

רבי אליעזר סובר שכשכהן מקבל את דם הקרבן בכלי שרת, חייב שיהיה שיעור הראוי לזריקה בכלי אחד כדי שהדם יתקדש. אם קיבל מקצת דם בכלי אחד ומקצת בכלי אחר, ואחר כך ערבבם לפני הזריקה, הדם אינו מתקדש.

הגמרא מקשה שרבי אליעזר סותר את עצמו, שכן לגבי מנחת חביתין של כהן גדול, הוא סובר שהיא מתקדשת אפילו אם ניתנה בשני כלים נפרדים. כדי ליישב זאת, הגמרא מציעה בתחילה שאולי רבי אליעזר אינו לומד דבר מדבר – כלומר מנחה מדם. אולם, הצעה זו נדחית כיוון שרבי אליעזר אכן לומד דינים למנחה מבזיכי הלבונה של לחם הפנים. למסקנה, הגמרא מחלקת בין לימוד מנחה ממנחה לבין לימוד מנחה מדם (קרבן בהמה).

רבי יוחנן חולק על רבי אלעזר לגבי מנחת חביתין ופוסק שאינה מתקדשת אם ניתנה בכלי לחצאין. רבי אחא מביא את המקור מהתורה לאיסור זה, והגמרא מביאה שתי ברייתות המסייעות לדעתו וסותרות את דעת רבי אלעזר.

שיטת רבי יוחנן לגבי מנחת חביתין של כהן גדול מוקשית לאור עמדתו כנגד רב במקרה של מנחה רגילה, שם הוא סובר שהיא מתקדשת עוד לפני שמילאו את הכלי בסולת לגמרי. מדוע הוא מחלק בין המקרים?

הגמרא שואלת לגבי רב, החולק על רבי יוחנן ודורש שיהיה הכלי מלא, האם הוא יסבור כרבי יוחנן או כרבי אלעזר לגבי מנחת חביתין. הם מסכמים שכיוון שהוא לומד דבר מדבר (בנושא אחר הקשור למנחות), הוא ילמד מחביתין לכאן, ולכן עליו לסבור כרבי יוחנן לגבי החביתין ולדרוש שלמות כדי לקדש.

כיוון שהגמרא מזכירה סוגיה אחרת במנחות שבה רב לומד דבר מדבר, מביאים את המקור במלואו ומעמיקים במחלוקתו עם רבי חנינא לגבי מנחות שבהן עדיין לא ניתנו כל המרכיבים בכלי – האם הן מתקדשות בלא שהכל נמצא שם?

בתחילת הדף, רבי אלעזר ערך השוואה לגבי קמיצת המנחה בהיכל, שהיא מותרת כיוון שהדבר נלמד מבזיכי הלבונה של לחם הפנים. רבי ירמיה מקשה על כך מברייתא, אך הדרשה בברייתא זו מתורצת בדרך שתתאים לפסיקתו של רבי אלעזר.

לדעת רבי יוסי בן יסיאן ורבי יהודה הנחתום, בן בתירא מתיר להחזיר קומץ שנקמץ בצורה פסולה לתוך העיסה המקורית, וזאת בתנאי שעדיין לא ניתן בכלי שרת.

רב נחמן מקשה על פסיקה זו: אם הקמיצה היא עבודה (פעולה טקסית משמעותית), המעשה צריך להיות בלתי הפיך; ואם אינה עבודה, הרי שהנחתו בכלי שרת לא הייתה צריכה להועיל (להיות חסרת משמעות). רב נחמן מתרץ את קושייתו ומסביר שאכן הקמיצה היא עבודה, אך העבודה אינה נגמרת עד שנותנים את הקומץ בתוך הכלי.

אם כן, מקשה הגמרא, החזרת הקומץ לעיסה המקורית – שגם היא מונחת בכלי שרת – הייתה צריכה להשלים את הפעולה ולפסול את הקומץ לגמרי. קושיה זו מתורצת בשתי דרכים:

רבי יוחנן משיב שניתן ללמוד מכאן יסוד: כלי שרת אינם מקדשים אלא מדעת (בכוונה). הגמרא מקשה על הנחה זו, שכן משתמע ממנה שאפשר לקדש פסולין בכוונה; והרי רבי יוחנן השיב לריש לקיש בנושא זה שאין מקדשין את הפסולין להקרבה על המזבח. סתירה זו מיושבת על ידי הבחנה בין קידוש הדבר כדי להכשירו להקרבה על המזבח (שאינו מועיל בפסולין) לבין קידוש הדבר כדי לפוסלו (שמועיל).

רב עמרם מתרץ את הקושיה המקורית בכך שהוא מעמיד את המקרה כשמחזיר את הקומץ לכלי גדוש. כיוון שכלי שרת מקדש רק את מה שבתוך תוכי הכלי (בתוך הדפנות), הקומץ אינו מתקדש להיפסל כשהוא מוחזר לכלי המקורי. לאחר שהקשו על המקרה זה, תשובתו תוקנה חלקית.

רבי ירמיה אומר לרבי זירא שהוא לומד מכך שלא הציעו להחזיר את הקומץ לכלי כשהוא מונח על הקרקע, שאין צורך לבצע את עבודות הקמיצה כאשר כהן אוחז את הכלי בידיו. רבי זירא מציין שזו הייתה בעיה שהעלה רב נחמן בפני אבימי, אשר הסביר שצריך שכהן צריך לאחוז בכלי.

רב ששת חולק וסובר שאין הכהן צריך לאחוז בכלי בכל עבודות הקמיצה, והוא לומד זאת מדיני לחם הפנים, כפי שהוא מבין מהמשנה שהכהנים לא הרימו את השולחן בעת החלפת לחם הפנים בסוף כל שבוע.

רב מביא דעה שלישית: שתי הפעולות הראשונות – נתינת הסולת בכלי והקמיצה – אינן דורשות שהכהן יאחז בכלי, אבל נתינת הקומץ בכלי צריכה להיעשות בכלי שכהן אוחז בו, שכן פעולה זו דומה לקבלת הדם, המצריך שכהן יחזיק את הכלי.

רב שישא מביא הסבר חמישי לשורה עמומה בברייתא המובאת במסכת מנחות ה ע”ב: "ואם השבתה”. בדומה לכל ההסברים הקודמים, גם הסבר זה נדחה.

רב אשי מציע שניתן היה לפרוך את הקל וחומר כבר מתחילתו, שכן ייתכן שכלל לא ניתן ללמוד קל וחומר מבעלי מום, כיוון שיש בהם חומרה מסוימת. הצעה זו של רב אשי עוברת מספר שינויים, ובסופו של דבר הסברו הוא שאם היו מנסים ללמוד קל וחומר משילוב של בעלי מום ויוצא דופן, ניתן היה לדחות את הקל וחומר כיוון שבשניהם קיימת חומרה שאינה קיימת בטרפה – יש להם פגמים ניכרים לעין, בעוד שטרפה אינה בהכרח ניכרת.

הברייתא מסכמת שהמקור לכך שטרפה פסולה להקרבה על המזבח נלמד מהפסוק "מן הבקר”. אולם, ישנם שני פסוקים נוספים המשמשים למעט טרפה. מדוע נחוצים כל שלושת הפסוקים?

המשנה קובעת שכל מנחה שהקמיצה בה נעשתה על ידי זר (מי שאינו כהן), אונן, טמא וכו’, היא פסולה. בן בתירא חולק ומסביר שאם הקמיצה נעשתה ביד שמאל, מחזירים את הקומץ למקומו וקומצים מחדש ביד ימין. אם כהן קמץ אך היה בתוך המנחה דבר נוסף כמו צרור (אבן קטנה) או לבונה, הקמיצה פסולה, שכן היא חייבת להיות מלוא קומץ מדויק – לא פחות ולא יותר.

הגמרא מקשה בתחילה על לשון המשנה – מדוע היא מונה את מנחת החוטא בנפרד משאר המנחות? התשובה היא שהמשנה מדגישה שאפילו לדעת רבי שמעון, הסובר שמנחת חוטא אינה צריכה להיות מהודרת (ללא שמן ולבונה), היא עדיין חייבת להיעשות כהלכה. למרות שבמסכת זבחים, במשנה המקבילה העוסקת בזבחים, לא מופיע פירוט נפרד לחטאת, הגמרא מסבירה מדוע שם לא היה צורך להסביר זאת לשיטת רבי שמעון, אך כאן היה צורך.

רב מסביר שכל פסול ניתן לתיקון על ידי החזרת הקומץ לכלי וקומץ מחדש. בתחילה מקשים על דברי רב מעמדת חכמים במשנה, אך לאחר מכן מסבירים שרב סובר כבן בתירא, והוא בא להבהיר שאף על פי שבן בתירא הזכיר במשנה רק פסול של יד שמאל, פסיקתו תקפה לכל סוגי הפסולים. הגמרא מעלה קושי על כך ממקורות תנאיים המראים שהדבר היה ברור עוד לפני דברי רב. כדי ליישב את הקושי, מובא הסבר אחר – שרב בא לציין שבן בתירא מתיר לקמוץ מחדש אפילו אם הקומץ כבר הונח בכלי שרת, דבר החולק על דעה תנאית אחרת הסוברת שניתן לתקן זאת רק אם הקומץ טרם הונח בכלי שרת. לפי לשון אחר (גרסה אחרת), רב בא ללמד בדיוק את ההיפך – שהוא מסכים עם הדעה התנאית שניתן לתקן זאת רק אם הקומץ עדיין לא הונח בכלי.

ישנן שלוש דעות שונות בנוגע למעמדה של מנחת העומר שהוקרבה שלא לשמה (לשם מנחה אחרת). רב אומר שהיא פסולה לגמרי; ריש לקיש סובר שהיא כשרה, אך לא עלתה לציבור לשם חובה ויש להביא מנחה חדשה; ורבא סובר שהיא כשרה ויצאו ידי חובה.

רב הוסיף מקרה נוסף לרשימת הפסולים – אשם נזיר ואשם מצורע שהוקרבו שלא לשמם. לאחר דיון בשאלה מדוע רב מבחין בין אשמות אלו לבין אשם גזילות או אשם מעילות, הגמרא מביאה ברייתא הסותרת בבירור את דברי רב, שכן נאמר בה במפורש שאשם מצורע שהוקרב שלא לשמו עולה למזבח.

קושי הועלה נגד עמדתו של ריש לקיש: אם מנחת העומר שהובאה שלא לשמה אינה ממלאת את חובת הבעלים, כיצד ניתן להעלותה על המזבח? הרי מותר להקריב על המזבח רק דברים המותרים באכילה לישראל, ומנחה זו היא מהתבואה החדשה ("חדש”), אשר נאסרת באכילה עד הקרבת העומר. שתי תשובות מובאות ליישוב קושי זה: התשובה הראשונה מובאת על ידי רב אדא בר אהבה, המציע שמאחר שהתבואה תותר מאוחר יותר באותו יום (כאשר יוקרב העומר כהלכתו), היא אינה נחשבת כדבר אסור. שלוש קושיות הועלו נגד רב אדא; שתיים יושבו, אך האחרונה נותרה ללא מענה. רב פפא מציע תשובה חלופית – שלא הקרבת העומר בפועל היא המתירה את החדש, אלא הארת המזרח בבוקרו של אותו יום (ט”ז בניסן) היא שמתירה אותו. הצעה זו של רב פפא נתמכת עוד בטענה שרבי יוחנן וריש לקיש הסכימו שניהם שהחדש מותר מאותו זמן (הארת המזרח) ולא מהקרבת העומר, כפי שנגזר מדבריו של ריש לקיש.

ברייתא מלמדת שניתן ללמוד מהפסוק "מן הבקר” שטרפה אינה קריבה על המזבח. עם זאת, הברייתא מציעה שניתן היה ללמוד זאת ב”קל וחומר”, אך כיוון שניתן להקשות על אותו קל וחומר, הדבר נלמד מפסוק. הגמרא מביאה מספר הצעות לבירור מהי הקושיא שיכלה לעלות נגד הקל וחומר, אך מעלה קשיים נגד כל אחת מההצעות הללו.

פרשת התורה העוסקת במצורע מפרטת שני מסלולים נפרדים לקורבנות: אחד לעשיר, המביא שלושה קורבנות בהמה, ומסלול מותאם לעני שאין ידו משגת. תהליך הטהרה כולל יציקת שמן לכף ידו השמאלית של הכהן, ולאחר מכן הזיה שלו לעבר הפרוכת ונתינה על תנוך אוזנו הימנית, בוהן ידו ובוהן רגלו של המצורע. יש לציין כי הטקסט מכיל מספר ביטויים הנראים כמיותרים בפרשת מצורע עשיר, וכן חזרות נרחבות בפרשת מצורע עני שיכלו להיכתב בקיצור, כגון "כפי שכתוב בעשיר”.

רבי זירא ורבא מציעים הסברים שונים לחזרות אלו. שני האמוראים לומדים שקמיצת המנחה חייבת להיעשות ביד ימין, אך הם מגיעים למסקנה זו בדרכים שונות. רבי זירא לומד זאת מארבעת האזכורים של המילה "שמאלית” בפרשת המצורע. לעומת זאת, רבא משתמש ב”גזירה שווה” המבוססת על המילה "יד” המופיעה בהקשר של נתינת השמן על אוזן, בוהן יד ובוהן רגל המצורע, ומחיל דרישה זו על הקמיצה.

ריש לקיש מלמד עיקרון אחר שגם מוביל לכך שהקומץ חייב להיות ביד ימין: בכל מקום שבו התורה משתמשת במילים "אצבע” או "כהן”, העבודה חייבת להיעשות ביד ימין. בעוד שהגמרא מניחה בתחילה ששתי המילים צריכות להופיע יחד כדי להחיל דרישה זו, רבא מבהיר שכל אחת מהמילים לבדה מספיקה. עם זאת, בעקבות קושיה של אביי, רבא מבחין בין שני תרחישים: במקרים שבהם הפעולה מעכבת את הכפרה, כל אחת מהמילים מצביעה על הצורך ביד ימין; במקרים שבהם הפעולה אינה מעכבת את הכפרה, שתי המילים חייבות להופיע כדי לחייב יד ימין.

קושיה הועלתה על הסברו של רבא מתוך שיטתו של רבי שמעון. כדי ליישב זאת, הגמרא מציעה שרבי שמעון דורש את שתי המילים בכל המקרים כדי לחייב ימין. שתי קושיות הועלו נגד סברה זו, ואחת מהן מיושבת על ידי תיקון עמדת רבי שמעון: הופעת המילה "אצבע” לבדה מחייבת יד ימין, אך המילה "כהן” אינה מחייבת זאת, אלא אם כן היא מופיעה בשילוב עם המילה "אצבע”.

אם רבא סובר שהמילים "אצבע” או "כהן” כבר משמשות כאינדיקציה לצורך ביד ימין, מדוע השתמש מקודם בגזירה שווה כדי ללמוד זאת לגבי קמיצה? הגמרא מסבירה שהוא זקוק לשני לימודים נפרדים – אחד לעצם פעולת הקמיצה, ואחד למתן הקומץ בכלי שרת. תיאוריה זו מוקשית שוב לאור שיטת רבי שמעון, הסובר שקומץ אינו זקוק לכלי שרת כלל – אם כן, מה הצורך בגזירה השווה לשיטתו? הגמרא מסכמת כי הגזירה השווה (לשיטת רבי שמעון) נחוצה עבור מנחת חוטא; אלמלא כן, היה ניתן לחשוב שניתן לבצעה ביד שמאל, שכן לפי רבי שמעון עצמו, מנחה ספציפית זו אינה אמורה להיות "מהודרת”.

בתוך דיון בסוגיה, רבי יוחנן השתמש בעיקרון שדבר המתבצע בעזרה בוודאי יכול להתבצע גם בהיכל (כגון שחיטת שלמים), שכן ההיכל מקודש יותר בקדושתו – ולא יהא טפל חמור מן העיקר. אולם, במקרה אחר נדרש פסוק כדי ללמוד שדברים המותרים באכילה בעזרה מותרים באכילה גם בהיכל (בנסיבות מסוימות). מדוע נצרך פסוק אם אפשר היה להשתמש בעיקרון (לא יהא טפל חמור מן העיקר) של רבי יוחנן? הגמרא משיבה על ידי הבחנה בין עבודה (שחיטה) לבין אכילה.

ישנן שלוש מחלוקות בין רבי יוחנן וריש לקיש לגבי מנחות: הראשונה, אם נבללו מחוץ לעזרה, האם הן פסולות? השנייה, אם עיסת המנחה חסרה לפני הקמיצה, האם ניתן להשלימה? השלישית, אם לאחר שנקמץ הקומץ השיריים חסרים, האם ניתן להקטיר את הקומץ? בכל מחלוקת, הגמרא מביאה את הטעם לכל שיטה. בכל המקרים מובא סיוע לרבי יוחנן או קושיה על שיטת ריש לקיש שנותרת ללא מענה. במחלוקת השלישית מוקשית גם קושיה על ר’ יוחנן, אך היא מתורצת.

המשנה פסקה שאם הכהן קמץ בשמאל, הקמיצה פסולה. המקור לכך הוא שבפרשת טהרת המצורע נאמר במפורש "כף השמאלית”. כיוון שאצל מנחה כתוב רק "כף” בלי המילה "שמאל”, אנו מניחים שאם היה אפשר לעשות זאת בשמאל, התורה הייתה מציינת "שמאל”; אך אם המילה מופיעה ללא פירוט, הכוונה בהכרח ליד ימין. הגמרא מקשה על דרשה זו, שמא לא בא הכתוב ללמד על מקומות אחרים שנאמר בהם "כף”. לאחר שמציינים שהביטוי "כף שמאלית” מופיע ארבע פעמים בטהרת המצורע, ברור שהדבר בא ללמד שבכל מקום אחר שנאמר "כף”, הכוונה היא לכף ימין בלבד.

רבי אליעזר סובר שכשכהן מקבל את דם הקרבן בכלי שרת, חייב שיהיה שיעור הראוי לזריקה בכלי אחד כדי שהדם יתקדש. אם קיבל מקצת דם בכלי אחד ומקצת בכלי אחר, ואחר כך ערבבם לפני הזריקה, הדם אינו מתקדש.

הגמרא מקשה שרבי אליעזר סותר את עצמו, שכן לגבי מנחת חביתין של כהן גדול, הוא סובר שהיא מתקדשת אפילו אם ניתנה בשני כלים נפרדים. כדי ליישב זאת, הגמרא מציעה בתחילה שאולי רבי אליעזר אינו לומד דבר מדבר – כלומר מנחה מדם. אולם, הצעה זו נדחית כיוון שרבי אליעזר אכן לומד דינים למנחה מבזיכי הלבונה של לחם הפנים. למסקנה, הגמרא מחלקת בין לימוד מנחה ממנחה לבין לימוד מנחה מדם (קרבן בהמה).

רבי יוחנן חולק על רבי אלעזר לגבי מנחת חביתין ופוסק שאינה מתקדשת אם ניתנה בכלי לחצאין. רבי אחא מביא את המקור מהתורה לאיסור זה, והגמרא מביאה שתי ברייתות המסייעות לדעתו וסותרות את דעת רבי אלעזר.

שיטת רבי יוחנן לגבי מנחת חביתין של כהן גדול מוקשית לאור עמדתו כנגד רב במקרה של מנחה רגילה, שם הוא סובר שהיא מתקדשת עוד לפני שמילאו את הכלי בסולת לגמרי. מדוע הוא מחלק בין המקרים?

הגמרא שואלת לגבי רב, החולק על רבי יוחנן ודורש שיהיה הכלי מלא, האם הוא יסבור כרבי יוחנן או כרבי אלעזר לגבי מנחת חביתין. הם מסכמים שכיוון שהוא לומד דבר מדבר (בנושא אחר הקשור למנחות), הוא ילמד מחביתין לכאן, ולכן עליו לסבור כרבי יוחנן לגבי החביתין ולדרוש שלמות כדי לקדש.

כיוון שהגמרא מזכירה סוגיה אחרת במנחות שבה רב לומד דבר מדבר, מביאים את המקור במלואו ומעמיקים במחלוקתו עם רבי חנינא לגבי מנחות שבהן עדיין לא ניתנו כל המרכיבים בכלי – האם הן מתקדשות בלא שהכל נמצא שם?

בתחילת הדף, רבי אלעזר ערך השוואה לגבי קמיצת המנחה בהיכל, שהיא מותרת כיוון שהדבר נלמד מבזיכי הלבונה של לחם הפנים. רבי ירמיה מקשה על כך מברייתא, אך הדרשה בברייתא זו מתורצת בדרך שתתאים לפסיקתו של רבי אלעזר.

לדעת רבי יוסי בן יסיאן ורבי יהודה הנחתום, בן בתירא מתיר להחזיר קומץ שנקמץ בצורה פסולה לתוך העיסה המקורית, וזאת בתנאי שעדיין לא ניתן בכלי שרת.

רב נחמן מקשה על פסיקה זו: אם הקמיצה היא עבודה (פעולה טקסית משמעותית), המעשה צריך להיות בלתי הפיך; ואם אינה עבודה, הרי שהנחתו בכלי שרת לא הייתה צריכה להועיל (להיות חסרת משמעות). רב נחמן מתרץ את קושייתו ומסביר שאכן הקמיצה היא עבודה, אך העבודה אינה נגמרת עד שנותנים את הקומץ בתוך הכלי.

אם כן, מקשה הגמרא, החזרת הקומץ לעיסה המקורית – שגם היא מונחת בכלי שרת – הייתה צריכה להשלים את הפעולה ולפסול את הקומץ לגמרי. קושיה זו מתורצת בשתי דרכים:

רבי יוחנן משיב שניתן ללמוד מכאן יסוד: כלי שרת אינם מקדשים אלא מדעת (בכוונה). הגמרא מקשה על הנחה זו, שכן משתמע ממנה שאפשר לקדש פסולין בכוונה; והרי רבי יוחנן השיב לריש לקיש בנושא זה שאין מקדשין את הפסולין להקרבה על המזבח. סתירה זו מיושבת על ידי הבחנה בין קידוש הדבר כדי להכשירו להקרבה על המזבח (שאינו מועיל בפסולין) לבין קידוש הדבר כדי לפוסלו (שמועיל).

רב עמרם מתרץ את הקושיה המקורית בכך שהוא מעמיד את המקרה כשמחזיר את הקומץ לכלי גדוש. כיוון שכלי שרת מקדש רק את מה שבתוך תוכי הכלי (בתוך הדפנות), הקומץ אינו מתקדש להיפסל כשהוא מוחזר לכלי המקורי. לאחר שהקשו על המקרה זה, תשובתו תוקנה חלקית.

רבי ירמיה אומר לרבי זירא שהוא לומד מכך שלא הציעו להחזיר את הקומץ לכלי כשהוא מונח על הקרקע, שאין צורך לבצע את עבודות הקמיצה כאשר כהן אוחז את הכלי בידיו. רבי זירא מציין שזו הייתה בעיה שהעלה רב נחמן בפני אבימי, אשר הסביר שצריך שכהן צריך לאחוז בכלי.

רב ששת חולק וסובר שאין הכהן צריך לאחוז בכלי בכל עבודות הקמיצה, והוא לומד זאת מדיני לחם הפנים, כפי שהוא מבין מהמשנה שהכהנים לא הרימו את השולחן בעת החלפת לחם הפנים בסוף כל שבוע.

רב מביא דעה שלישית: שתי הפעולות הראשונות – נתינת הסולת בכלי והקמיצה – אינן דורשות שהכהן יאחז בכלי, אבל נתינת הקומץ בכלי צריכה להיעשות בכלי שכהן אוחז בו, שכן פעולה זו דומה לקבלת הדם, המצריך שכהן יחזיק את הכלי.

רב שישא מביא הסבר חמישי לשורה עמומה בברייתא המובאת במסכת מנחות ה ע”ב: "ואם השבתה”. בדומה לכל ההסברים הקודמים, גם הסבר זה נדחה.

רב אשי מציע שניתן היה לפרוך את הקל וחומר כבר מתחילתו, שכן ייתכן שכלל לא ניתן ללמוד קל וחומר מבעלי מום, כיוון שיש בהם חומרה מסוימת. הצעה זו של רב אשי עוברת מספר שינויים, ובסופו של דבר הסברו הוא שאם היו מנסים ללמוד קל וחומר משילוב של בעלי מום ויוצא דופן, ניתן היה לדחות את הקל וחומר כיוון שבשניהם קיימת חומרה שאינה קיימת בטרפה – יש להם פגמים ניכרים לעין, בעוד שטרפה אינה בהכרח ניכרת.

הברייתא מסכמת שהמקור לכך שטרפה פסולה להקרבה על המזבח נלמד מהפסוק "מן הבקר”. אולם, ישנם שני פסוקים נוספים המשמשים למעט טרפה. מדוע נחוצים כל שלושת הפסוקים?

המשנה קובעת שכל מנחה שהקמיצה בה נעשתה על ידי זר (מי שאינו כהן), אונן, טמא וכו’, היא פסולה. בן בתירא חולק ומסביר שאם הקמיצה נעשתה ביד שמאל, מחזירים את הקומץ למקומו וקומצים מחדש ביד ימין. אם כהן קמץ אך היה בתוך המנחה דבר נוסף כמו צרור (אבן קטנה) או לבונה, הקמיצה פסולה, שכן היא חייבת להיות מלוא קומץ מדויק – לא פחות ולא יותר.

הגמרא מקשה בתחילה על לשון המשנה – מדוע היא מונה את מנחת החוטא בנפרד משאר המנחות? התשובה היא שהמשנה מדגישה שאפילו לדעת רבי שמעון, הסובר שמנחת חוטא אינה צריכה להיות מהודרת (ללא שמן ולבונה), היא עדיין חייבת להיעשות כהלכה. למרות שבמסכת זבחים, במשנה המקבילה העוסקת בזבחים, לא מופיע פירוט נפרד לחטאת, הגמרא מסבירה מדוע שם לא היה צורך להסביר זאת לשיטת רבי שמעון, אך כאן היה צורך.

רב מסביר שכל פסול ניתן לתיקון על ידי החזרת הקומץ לכלי וקומץ מחדש. בתחילה מקשים על דברי רב מעמדת חכמים במשנה, אך לאחר מכן מסבירים שרב סובר כבן בתירא, והוא בא להבהיר שאף על פי שבן בתירא הזכיר במשנה רק פסול של יד שמאל, פסיקתו תקפה לכל סוגי הפסולים. הגמרא מעלה קושי על כך ממקורות תנאיים המראים שהדבר היה ברור עוד לפני דברי רב. כדי ליישב את הקושי, מובא הסבר אחר – שרב בא לציין שבן בתירא מתיר לקמוץ מחדש אפילו אם הקומץ כבר הונח בכלי שרת, דבר החולק על דעה תנאית אחרת הסוברת שניתן לתקן זאת רק אם הקומץ טרם הונח בכלי שרת. לפי לשון אחר (גרסה אחרת), רב בא ללמד בדיוק את ההיפך – שהוא מסכים עם הדעה התנאית שניתן לתקן זאת רק אם הקומץ עדיין לא הונח בכלי.

ישנן שלוש דעות שונות בנוגע למעמדה של מנחת העומר שהוקרבה שלא לשמה (לשם מנחה אחרת). רב אומר שהיא פסולה לגמרי; ריש לקיש סובר שהיא כשרה, אך לא עלתה לציבור לשם חובה ויש להביא מנחה חדשה; ורבא סובר שהיא כשרה ויצאו ידי חובה.

רב הוסיף מקרה נוסף לרשימת הפסולים – אשם נזיר ואשם מצורע שהוקרבו שלא לשמם. לאחר דיון בשאלה מדוע רב מבחין בין אשמות אלו לבין אשם גזילות או אשם מעילות, הגמרא מביאה ברייתא הסותרת בבירור את דברי רב, שכן נאמר בה במפורש שאשם מצורע שהוקרב שלא לשמו עולה למזבח.

קושי הועלה נגד עמדתו של ריש לקיש: אם מנחת העומר שהובאה שלא לשמה אינה ממלאת את חובת הבעלים, כיצד ניתן להעלותה על המזבח? הרי מותר להקריב על המזבח רק דברים המותרים באכילה לישראל, ומנחה זו היא מהתבואה החדשה ("חדש”), אשר נאסרת באכילה עד הקרבת העומר. שתי תשובות מובאות ליישוב קושי זה: התשובה הראשונה מובאת על ידי רב אדא בר אהבה, המציע שמאחר שהתבואה תותר מאוחר יותר באותו יום (כאשר יוקרב העומר כהלכתו), היא אינה נחשבת כדבר אסור. שלוש קושיות הועלו נגד רב אדא; שתיים יושבו, אך האחרונה נותרה ללא מענה. רב פפא מציע תשובה חלופית – שלא הקרבת העומר בפועל היא המתירה את החדש, אלא הארת המזרח בבוקרו של אותו יום (ט”ז בניסן) היא שמתירה אותו. הצעה זו של רב פפא נתמכת עוד בטענה שרבי יוחנן וריש לקיש הסכימו שניהם שהחדש מותר מאותו זמן (הארת המזרח) ולא מהקרבת העומר, כפי שנגזר מדבריו של ריש לקיש.

ברייתא מלמדת שניתן ללמוד מהפסוק "מן הבקר” שטרפה אינה קריבה על המזבח. עם זאת, הברייתא מציעה שניתן היה ללמוד זאת ב”קל וחומר”, אך כיוון שניתן להקשות על אותו קל וחומר, הדבר נלמד מפסוק. הגמרא מביאה מספר הצעות לבירור מהי הקושיא שיכלה לעלות נגד הקל וחומר, אך מעלה קשיים נגד כל אחת מההצעות הללו.