במחשבה שניה היא סדרת שיעורי מחשבה על נושאים העולים בדף היומי עם הרבנית יפית קליימר

מקורות

בבא בתרא כו כז

להאזנה

לצפייה

מקורות

בבא בתרא כז

מַתְנִי׳ אִילָן שֶׁהוּא נוֹטֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים, קוֹצֵץ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא גָּמָל עוֹבֵר – וְרוֹכְבוֹ

בבא בתרא ס (סוף פרק חזקת הבתים, אחרי פרק לא יחפור)

רַבִּי יַנַּאי הֲוָה לֵיהּ אִילָן הַנּוֹטֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים. הֲוָה הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה לֵיהּ נָמֵי אִילָן הַנּוֹטֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אֲתוֹ בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים הֲווֹ קָא מְעַכְּבִי עִילָּוֵיהּ. 

מִשּׁוּם דְּרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר: ״הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ״ – קְשׁוֹט עַצְמְךָ וְאַחַר כָּךְ קְשׁוֹט אֲחֵרִים.

שבת ו׳ א:ט׳-י״ב

תָּנוּ רַבָּנַן, אַרְבַּע רְשׁוּיוֹת לַשַּׁבָּת: רְשׁוּת הַיָּחִיד, וּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְכַרְמְלִית, וּמְקוֹם פְּטוּר.

קמא נ׳ ב

לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים

מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרה”ר, ומצאו חסיד אחד, אמר לו: "ריקה! מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך?” לגלג עליו.

לימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך באותו רה”ר ונכשל באותן אבנים אמר: יפה אמר לי אותו חסיד: "מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך”: 

בבא בתרא כ”ז

כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֶחָד אִילָן הַסָּמוּךְ לַמֶּיצֶר, וְאֶחָד אִילָן הַנּוֹטֶה – מֵבִיא וְקוֹרֵא; שֶׁעַל מְנָת כֵּן הִנְחִיל יְהוֹשֻׁעַ לְיִשְׂרָאֵל אֶת הָאָרֶץ. 

הקדמה לתקנות יהושע בן נון(הרב דב ברקוביץ, הדף היומי, מסכת בבא קמא – דף פ”א, מוסף שבת מקור ראשון יז’ אדר תשס”ט)

"עשרה התנאים” שהגמרא מייחסת ליהושע בן נון עוסקים בעיקר בשינוי הדרמטי המתחולל בחיי העם במעבר משנים של שהייה במדבר אל אתגרי ריבונות והישרדות כלכלית בארצו. קיים חשש אמיתי שדווקא צרכי פרנסה מעיקים ובניין נחלות, כל אחד במשפחתו ובשבטו, יביאו לפירוד בין מי ששכן עד עתה במחנה אחד סביב משכן ה’. "תקנות יהושע” קובעות שיחד עם חלוקת הארץ לנחלות פרטיות יש חובה לשמור על יסוד השותפות הבסיסית של העם הנחלת הכלל שבארץ המיוחלת.

מדרש תנחומא, קדושים ח׳

כִּי תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁתִּמְצְאוּ אוֹתָהּ מְלֵאָה כָּל טוּב, לֹא תֹּאמְרוּ נֵשֵׁב וְלֹא נִטַּע, אֶלָּא הֱווּ זְהִירִין בִּנְטִיעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל. כְּשֵׁם שֶׁנִּכְנַסְתֶּם וּמְצָאתֶם נְטִיעוֹת שֶׁנָּטְעוּ אֲחֵרִים, אַף אַתֶּם הֱיוּ נוֹטְעִים לִבְנֵיכֶם. שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם, אֲנִי זָקֵן, כַּמָּה שָׁנִים אֲנִי חַי, מָה אֲנִי עוֹמֵד מִתְיַגֵּעַ לַאֲחֵרִים, לְמָחָר אֲנִי מֵת. 

למי שייכת רשות הרבים? / במבי שלג ארץ אחרת, 29 (2005) 

כשהיינו ילדים, הים היה שייך לכולם: כל אחד יכול היה לגשת אל החוף ולהשתכשך בין הגלים. כשהיינו ילדים, הפרסומות הופיעו בין דפי העיתונים ומעל גלי האתר. את הקונים הפוטנציאליים נהוג היה לפתות באמצעות חלונות ראווה יפים ומסוגננים, שהוצגו בהם מוצרים המיועדים למכירה. הרחובות, הבניינים, הגינות ואתרי הבילוי היו נקיים מפרסומות. […] וזו אינה רק נוסטלגיה דביקה. לאט, לא ביום אחד, השתנה הנוף. כמעט בלי שנשים לב, מישהו תחם את הים. מישהו גָדַר לו חוף פרטי. מישהו ארגן לעצמו חוף, שאפשר להיכנס אליו רק תמורת תשלום. מישהו אחר קיבל זיכיון לכביש פרטי. בלי שנשים לב, הפרסומות השתלטו על הכבישים, על המדרכות, על החלונות, על הבניינים, על תחנות הדלק, על הגינות, על המסיבות הציבוריות; […] האנטנות של החברות הסלולריות היו לחלק בלתי נפרד מן הנוף העירוני; והנוף העירוני – לשבוי בידי גורמים כלכליים, בעיקר נדל”ניים. הבעיה היחידה שמעוררות כל ההתרחשויות האלה היא שלא שאלו אותנו, את הציבור, אם אנחנו מסכימים. החליטו בשבילנו. וכך, בלי לשאול אותנו לדעתנו, השתלטו על רכוש ועל זכויות שהם שלנו – של הרבים, של הקולקטיב, של הציבור.

יקרא רבה ד׳

תָּנֵי חִזְקִיָּה (ירמיה נ, יז): שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל, נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְשֶׂה, מַה שֶּׂה הַזֶּה לוֹקֶה עַל רֹאשׁוֹ אוֹ בְּאֶחָד מֵאֵבָרָיו וְכָל אֵבָרָיו מַרְגִּישִׁין, כָּךְ הֵן יִשְׂרָאֵל, אֶחָד מֵהֶן חוֹטֵא וְכֻלָּן מַרְגִּישִׁין, (במדבר טז, כב): 

…תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, 

מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בִּסְפִינָה נָטַל אֶחָד מֵהֶן מַקְדֵּחַ וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו, 

אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו מַה אַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹשֶׂה, 

אָמַר לָהֶם מָה אִכְפַּת לָכֶם לֹא תַחְתִּי אֲנִי קוֹדֵחַ, 

אָמְרוּ לוֹ שֶׁהַמַּיִם עוֹלִין וּמְצִיפִין עָלֵינוּ אֶת הַסְּפִינָה.