סוגיה מס׳ 16 – כדי יין וכדי שמן

לחצי כיתה נגיד שמסיימים היום בשעה 13, ולחצי השני שמסיימים בשעה 15. כיצד ניתן לפתור את הסתירה?

רשום- רש”י ושטיינזלץ מסבירים שזהו האופן שבו כל אדם סוגר את החבית לאחר שהוא טועם ממנה ומחליט לקנות אותה. זוהי סגירה ייחודית לכל אדם ולכן יכולה להוות סימן. 

אבידה מדעת- כדאי להזכיר בהקשר הזה את האיסור לשתות מחבית פתוחה, מחשש שמא הטיל שם נחש ארס. כיוון שכך, אדם שמשאיר חבית פתוחה למעשה מעיד על כך שאין בכוונתו לחזור לקחת אותה, וממילא לא מדובר באבידה שצריך להחזיר, אלא בחפץ שהושאר במודעות. 

קודם שנפתחו האוצרות- על פי רש”י לפני פתיחת המחסנים רק בעל החביות המקורי אוטם אותן, ולכן אם נמצאת חבית אטומה היא שייכת לו ויש להכריז. לעומת זאת אם האוצרות כבר נפתחו הרי שהחביות כבר עברו ידיים רבות, וכל אחד אטם אותן מחדש, ולכן האיטום של החביות אינו מעיד שהן שייכות לבעל האוצר, אלא הן יכולות להיות שייכות לכל אדם אחר שהחביות עברו אצלו.

מעניין להתייחס לכך שלשאלת הגמרא ישנן שתי תשובות. אחת מובאת בשם רב אושעיא, שהוא דור שני או שלישי לאמוראים, והשניה מובאת בשם אביי שהוא דור רביעי. תשובתו של אביי מופיעה שניה, משום שהוא מאוחר יותר, וייתכן שהגיב על דברי רב אושעיא שאותם הכיר. כדאי לנסות לחשוב מדוע יש כאן עוד תשובה. למה זה כך?

אפשר לחשוב על הדימיון שבין האיסור לשתות מחבית שהושארה פתוחה לבין ההמלצה לנשים שלא לשתות מכוס שהושארה ללא השגחה במקום ציבורי, מחשש שהוכנס אליה סם שמקהה את שיקול הדעת או גורם לעילפון חס וחלילה וכדו’.

1. הסוגיה נפתחת בקביעה: "אָמַר מָר: חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן… הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ”. מהיכן ה”מר” (האדון/החכם) למד זאת? ומדוע דווקא חפצים אלו נחשבים "שלו” (של המוצא) מיד?
2. הגמרא מציגה קושיה חזקה: "וְהָא תְּנַן: כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן חַיָּיב לְהַכְרִיז!”. איזו סתירה קיימת בין שתי הקביעות הללו? (הברייתא ו”תְּנַן” [המשנה/ברייתא אחרת]).
3. רבי זירא בשם רב מציע תירוץ ראשון: "מַתְנִיתִין בְּרָשׁוּם”. מהו "רשום” בהקשר של כדים, ואיך הוא מיישב את הסתירה? (כלומר, מתי הכד מחייב הכרזה?).
4. על תירוץ זה עולה קושיה: "מִכְּלָל דְּבָרַיְיתָא בְּפָתוּחַ, אִי בְּפָתוּחַ – אֲבֵידָה מִדַּעַת הִיא!”. מה הקושי בלהגיד שהברייתא הראשונה מדברת על כדים פתוחים? למה כלי פתוח נחשב "אבדה מדעת”?
5. רב הושעיא מציע תירוץ נוסף: "בְּמֵצִיף”. מה פירוש "מציף” בהקשר זה, ואיך זה מיישב את הקושי? (כלומר, האם בעל הכד התייאש ממנו?).
6. אביי מציע תירוץ משלו, שונה לגמרי: "אֲפִילּוּ תֵּימָא אִידֵּי וְאִידֵּי בְּרָשׁוּם, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן – קוֹדֶם שֶׁנִּפְתְּחוּ הָאוֹצָרוֹת, כָּאן – לְאַחַר שֶׁנִּפְתְּחוּ הָאוֹצָרוֹת”. הסבירו את ההבחנה הזו: מה היא "פתיחת האוצרות” וכיצד היא משפיעה על ייאוש הבעלים?
7. איזו דוגמה מובאת לתירוץ של אביי? ("כִּי הָא דְּרַב יַעֲקֹב בַּר אַבָּא אַשְׁכַּח חָבִיתָא דְחַמְרָא… אֲמַר לֵיהּ: זִיל שְׁקוֹל לְנַפְשָׁךְ”). מה זה מלמד על ייאוש ציבורי?
8. לסיכום: מתוך כל התירוצים והפתרונות, איזו גישה נראית לכן משכנעת יותר להסביר מתי חל ייאוש על חפצים גדולים ובעלי ערך? איך הסוגיה הזו מלמדת אותנו על מורכבות מושג ה”ייאוש” ועל תלותו בנסיבות (מקום, זמן, סוג החפץ)?