‘מפני ששמחה היא לו’ – סיום מסכת מועד קטן

 ד”ר תהילה אליצור

מועד קטן פרק א משנה ז                                                                              אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים בַּמּוֹעֵד, לֹא בְתוּלוֹת, וְלֹא אַלְמָנוֹת, וְלֹא מְיַבְּמִין, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ. אֲבָל מַחֲזִיר הוּא אֶת גְּרוּשָׁתוֹ. וְעוֹשָׂה אִשָּׁה תַּכְשִׁיטֶיהָ בַמּוֹעֵד.  רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא תָּסוּד מִפְּנֵי שֶׁנִּוּוּל הוּא לָהּ:

• דף ח ע”ב: וְכִי שִׂמְחָה הִיא לוֹ, מַאי הָוֵי? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, וְכֵן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, וְאָמְרִי לַהּ: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לְפִי שֶׁאֵין מְעָרְבִין שִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה. רַבָּה בַּר [רַב] הוּנָא אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁמַּנִּיחַ שִׂמְחַת הָרֶגֶל וְעוֹסֵק בְּשִׂמְחַת אִשְׁתּוֹ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: הָא דְּרַבָּה בַּר [רַב] הוּנָא — דְּרַב הוּא. דְּאָמַר רַב דָּנִיאֵל בַּר קַטִּינָא אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁאֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים בַּמּוֹעֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ״, ״בְּחַגֶּךָ״ — וְלֹא בְּאִשְׁתֶּךָ.

פרק א משנה ה                                                                                                     רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים בַּתְּחִלָּה לְהָקֵל אֲבָל לֹא לְהַחְמִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא לְהָקֵל וְלֹא לְהַחְמִיר.                                                                                                                                    וְעוֹד אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מְלַקֵּט אָדָם עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵבֶל הוּא לוֹ. לֹא יְעוֹרֵר אָדָם עַל מֵתוֹ וְלֹא יַסְפִּידֶנּוּ קֹדֶם לָרֶגֶל שְׁלֹשִׁים יוֹם:

• דף ח ע”א וּרְמִינְהוּ: הַמְלַקֵּט עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ — הֲרֵי זֶה מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם כׇּל הַיּוֹם, וְלָעֶרֶב אֵין מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: אֲפִילּוּ צְרוּרִין לוֹ בִּסְדִינוֹ! אָמַר אַבָּיֵי: אֵימָא, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחַת הָרֶגֶל עָלָיו.

רש”י: מפני ששמחה היא לו – שקוברן בקברי אבותיו ולא מצטער במועד:

• דף ז ע”ב אָמַר מָר, אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּמוּחְלָט, וְדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר בְּמוּסְגָּר. וְהָתַנְיָא אִיפְּכָא! תַּנָּאֵי הִיא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי. מָר סָבַר: צַוְותָּא דְעָלְמָא עֲדִיף לֵיהּ.  וּמָר סָבַר: צַוְותָּא דְאִשְׁתּוֹ עֲדִיפָא לֵיהּ.  

רבי – שיטה א:  צוותא דאשתו עדיפא ליה ר’ מאיר מסתבר במוסגר אחרי הסגר שני – אם יטהרו , טהור לגמרי ושמח. ואפילו אם מטמאו  – שמח כי יכול להתייחד עם אשתו בימי חילוטו

חכמים מסתבר במוחלט – אם יטהרו יצטרך לספור שבעה ימים בהם אסור להתייחד עם אשתו

רבי שיטה ב: צוותא דעלמא עידפא ליה  ר’ מאיר מסתבר במוחלט – אם יטהרו ישמח כי חוזר מהרחקה מהחברה. חכמים מסתבר במוסגר אחרי הסגר שני– אין אפשרות לשתוק אם טמא, ולכן יצערו בהרחקה מהחברה.

עוד דברים משמחים:

• נראות של שמחה: גילוח, תספורת, לבוש מלא בבגדים מכובסים ושלמים, דברים מונחים במקום בצורה רגילה, ישיבה במקום הרגיל. [גם תפילין]
• התנהגות של שמחה: שאילת שלום, יציאה מהבית, דיבור

דף כג ע”א: וְאֵין אוֹמְרִים שְׁמוּעָה וְאַגָּדָה בְּבֵית הָאֵבֶל.

שם: תָּנוּ רַבָּנַן: אָבֵל, שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה – אֵינוֹ יוֹצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ, שְׁנִיָּה –  יוֹצֵא וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ, שְׁלִישִׁית – יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, רְבִיעִית הֲרֵי הוּא כְּכׇל אָדָם.

דף כו ע”ב: וְאָמַר רַב פָּפָּא, תָּנָא בְּאֵבֶל רַבָּתִי: אָבֵל לֹא יַנִּיחַ תִּינוֹק בְּתוֹךְ חֵיקוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמְּבִיאוֹ לִידֵי שְׂחוֹק, וְנִמְצָא מִתְגַּנֶּה עַל הַבְּרִיּוֹת.

דף ט ע”ב: וְעוֹשָׂה אִשָּׁה תַּכְשִׁיטֶיהָ. תָּנוּ רַבָּנַן, אֵלּוּ הֵן תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים: כּוֹחֶלֶת וּפוֹקֶסֶת וּמַעֲבִירָה סְרָק עַל פָּנֶיהָ. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי מַעֲבֶרֶת סְרָק עַל פָּנֶיהָ שֶׁל מַטָּה.                                                                                                                                     דְּבֵיתְהוּ דְּרַב חִסְדָּא מִקַּשְּׁטָא בְּאַנְפֵּי כַּלְּתַהּ. יָתֵיב רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא וְיָתֵיב וְקָאָמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא יַלְדָּה, אֲבָל זְקֵנָה — לֹא.  אֲמַר לֵיהּ: הָאֱלֹהִים! אֲפִילּוּ אִמָּךָ וַאֲפִילּוּ אִימָּא דְאִימָּךְ, וַאֲפִילּוּ עוֹמֶדֶת עַל קִבְרָהּ. דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: בַּת שִׁיתִּין כְּבַת שֵׁית, לְקָל טַבְלָא רָהֲטָא

.

דף ט ע”א

וּדְאֵין מְעָרְבִין שִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכׇל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם [לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵינוּ] שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם״

… אָמַר רַבִּי פַּרְנָךְ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹתָהּ שָׁנָה לֹא עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְהָיוּ דּוֹאֲגִים וְאוֹמְרִים: שֶׁמָּא נִתְחַיְּיבוּ שׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָיה, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: כּוּלְּכֶם מְזוּמָּנִין לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא… וּמְנָלַן דְּאַחֵיל לְהוּ? דְּתָנֵי תַּחְלִיפָא: ״בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרְכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאׇהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כׇּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ״. "לְאׇהֳלֵיהֶם״ — שֶׁהָלְכוּ וּמָצְאוּ נָשֵׁיהֶם בְּטָהֳרָה, ״שְׂמֵחִים״ — שֶׁנֶּהֱנוּ מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, ״וְטוֹבֵי לֵב״ — שֶׁכׇּל אֶחָד וְאֶחָד נִתְעַבְּרָה אִשְׁתּוֹ בְּבֵן זָכָר, ״עַל כׇּל הַטּוֹבָה״ — שֶׁיָּצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: כּוּלְּכֶם מְזוּמָּנִין לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. ״לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ״. בִּשְׁלָמָא ״לְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ״ — דְּאַחֵיל לְהוּ עֲוֹן יוֹם הַכִּפּוּרִים, אֶלָּא ״לְדָוִד עַבְדּוֹ״ מַאי הִיא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁבִּיקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לְהַכְנִיס אָרוֹן לַמִּקְדָּשׁ דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה לָזֶה. אָמַר שְׁלֹמֹה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע רְנָנוֹת וְלֹא נַעֲנָה, פָּתַח וְאָמַר ״שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְגוֹ׳״ וְלֹא נַעֲנָה, כֵּיוָן שֶׁאָמַר ״ה׳ אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ זׇכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִד עַבְדֶּךָ״ — מִיָּד נַעֲנָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נֶהְפְּכוּ פְּנֵי שׂוֹנְאֵי דָוִד כְּשׁוּלֵי קְדֵירָה, וְיָדְעוּ הַכֹּל שֶׁמָּחַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ עָוֹן.