התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי

המרכז הרוחני בבל היה קיים עוד לפני סיום עריכת המשנה. כך למשל, ידוע שהתנא הילל הזקן עלה מבבל. יחד עם זאת, לאחר חתימת המשנה ומותו של רבי יהודה הנשיא המרכז הרוחני בבבל עלה בחשיבותו מאוד והפך להיות המרכז המוביל. ישנם שני הסברים עיקריים לעליית המרכז הבבלי. ההסבר הראשון הוא מותו של המנהיג הרוחני  והפוליטי – רבי יהודה הנשיא. ההסבר השני הוא שהמצב הכלכלי והמדיני בארץ התדרדר ובעקבות זאת החלה הגירה גדולה לבבל. 

ראשוני האמוראים שלקחו חלק בהפיכת בבל למוקד רוחני הוא האמורא רבי אבא הנודע בכינויו ״רב״. רבי אבא ירד לבבל והקים ישיבה בעיר קטנה בשם סורא. רבי אבא הקים ישיבה דווקא בעיר קטנה ולא בעיר מרכזית בבל היא כדי לא לפגוע בחכמי בבל שהיו אז באותה תקופה. ישיבת סורא הפכה במהרה למוקד חשוב ללימוד תורה, ותלמידים רבים הגיעו ללמוד בה. לאחר מספר שנים, האמורא שמואל (שהיה בן דודו של רב) הקים ישיבה נוספת בנהרדעא (בהמשך עברה לפומבדיתא) אשר היוותה מעין ״מתחרה״ לישיבה בסורא.

אם כן, מנהיגי הדור הראשון של אמוראי בבל היו רב ושמואל, אחרי מותם המשיכו לבלוט לרוב שני חכמים בדור שהנהיגו את המרכזים הרוחניים: רב הונא ורב יהודה, רבה ורב יוסף, אביי ורבא ועוד. בדור השישי לאמוראים בלט האמורא רב אשי, שהיה ראש ישיבת סורא. רב אשי החל בפרויקט זהה לשל רבי יהודה הנשיא; עריכת החומר האמוראי וסידורו. בשונה מעריכת המשנה, פרויקט זה הכיל כמות חומר עצומה בהרבה. לאחר פטירתו של רב אשי, האמורא רבינא המשיך את תפקידו. שני אמוראים אלו ידועים כמסכמים את תקופת האמוראים, ומכונים ״סוף הוראה״.

כמאה שנים לאחר תחילת עריכת הגמרא ע״י רב אשי ורבינא, חכמים המשיכו ללמוד את הגמרא ולערוך אותה. חכמים אלו נקראים ״סבוראים״, והם אלו שגיבשו את הגמרא כפי שהיא נמצאת בידינו היום.

כפי שהתרחש בבבל, גם בארץ ישראל החלה תקופה אמוראית של פירוש המשנה. ראשוני אמוראי ארץ ישראל היו רבי יהושע בן לוי, וילדיו של רבי חייא; חזקיה ורבי יהודה. האמורא הארצישראלי הבולט ביותר היה רבי יוחנן. רבי יוחנן כיהן כראש ישיבה בטבריה ופיתח את הלימוד בארץ ישראל. גדולתו של רבי יוחנן הובילה לכך שגם בישראל וגם בבבל הוא הוכר כגדול הדור, עד כדי כך שדעתו הייתה חשובה מדעת רב ושמאל יחד. כמו כן, רבים הגיעו ללמוד מפיו מהארץ ומבבל. רבי שמעון לקיש הנקרא ״ריש לקיש״ היה בן זוגו ללימוד הידוע של רבי יוחנן ואחד מאמוראי ארץ ישראל החשובים. 

התלמוד הירושלמי נערך באיזור מאה ה-4, ועריכתו מיוחסת בעיקרה לרבי יוחנן. הסיבות לעריכת התלמוד הירושלמי בשלב יחסית מוקדם (כשני דורות לפני הבבלי) הן התדרדרות קשה במצב הכלכלי והמדיני שגרמה להתדרדרות מצב לימוד התורה. התלמוד הירושלמי נערך ככל הנראה בטבריה, אך נקרא ירושלמי משום שלאורך השנים היה נהוג לכנות את ארץ ישראל ירושלים.

ישנם מספר הבדלים בולטין בין התלמוד הבבלי לירושלמי:

1. צורת לימוד: התלמוד הירושלמי ניחן בצורת לימוד פשטנית יותר מאשר הבבלי. הירושלמי ממעט בפלפולים, באגדתות ובאופן כללי חותר יותר לפסק הלכה. לעומתו, הבבלי מלא בשקלא וטריא, העמקות בסוגיות, אגדתות ונוטה לקפוץ בין נושאים באופן אינטואיטיבי. 
2. עריכה: התלמוד הבבלי ערוך יותר מהתלמוד הירושלמי ולכן גם בהיר ומסודר יותר. בתלמוד הבבלי ישנן הרבה שאלות הנחיה ומשפטי הבהרה שהם פרי ידיהם של עורכי התלמוד. הירושלמי לעומת זאת, ערוך הרבה פחות ולרוב מאופיין ברצף של שמועות. 
3. שפה ומינוח: התלמוד הבבלי כתוב בארמית בבלית לעומת הירושלמי שבארמית גלילית. בנוסף, הלימוד שמגיע אחרי המשנה בבבלי נקרא ״גמרא״ בעוד שבירושלמי נקרא ״הלכה״.
4. מסכתות: התלמוד הבבלי מקיף את כל הש״ס למעט סדר זרעים ומסכת שקלים. התלמוד הירושלמי מקיף את כל הש״ס למעט סדר קודשים. ככל הנראה היה תלמוד ירושלמי על קודשים אך הוא אבד עם השנים.
5.  פרשנים על הדף: הפרשנים הקלאסיים מודפסים במהדורות הבבלי הם ראשונים כמו רש״י ותוספות ולעיתים ראשונים נוספים (רבנו גרשום, רבנו חננאל וכו׳). לעומת זאת, על הירושלמי מודפסים פרשנים מאוחרים יותר כמו הפני משה וקורבן העדה שהם מתקופת האחרונים.

זה לא סוד שהתלמוד הבבלי תופס מקום מרכזי יותר בלימוד התורה ובפסיקת ההלכה. מאז ומתמיד התלמוד הבבלי הוא זה שנלמד בישיבות, והוא זה שמשמש לפסיקת הלכה. 

ישנן מספר סיבות לכך:

1. התלמוד הבבלי נערך לאחר התלמוד הירושלמי, ולכן רואים בו כהתלמוד המסכם.
2. השתלשלות הדורות: הסבוראים והגאונים שהמשיכו את תקופת האמוראים נתנו עדיפות לבבלי. בעקבות זאת כך גם מרבית הראשונים פירשו וחידשו רק על הבבלי. במאות השנים האחרונות נצפית התעוררות בלימוד הירושלמי, ולאט לאט יותר ויותר אנשים לומדים אותו.
3. התלמוד הבבלי נערך היטב ולכן יותר בהיר ללומד, לעומת זאת התלמוד הירושלמי נערך באופן חפוז וקשה יותר להבנה.
4. כאמור לעיל, התלמוד הבבלי מאופיין בשיטת לימוד מעמיקה וחריפה יותר. עובדה זו היוותה פתח לפיתוח לימוד תורה באופן נרחב יותר מאשר השיטה הפשוטה יותר של הירושלמי.

השליחים – ״נחותי״

לאורך השנים, התקיים קשר מתמיד בין מרכז הרוח בארץ ישראל לבבל. באותה תקופה היו אנשים שנקראו ״נחותי״ (״יורדים״ בארמית) שתפקידם היה להעביר חידושים שנלמדו מארץ ישראל לבבל. דוגמאות לשליחים בולטים הם עולא ורבה בר בר חנה.

התואר ״רב״ ו״רבי״

סמיכה רשמית לרבנות היה ניתן לעשות רק בארץ ישראל. לכן, אמוראי בבל מכונים ״רב״, ולא ״רבי״. 

מדוע בירושלמי כמעט ואין דברי אגדה?

לעומת הבבלי, בירושלמי כמעט ואין דברי אגדה. ניתנו שני הסברים עיקריים לכך; הראשון הוא שבאותה תקופה חכמי ארץ ישראל הרבו כ״כ לעסוק באגדה כך שהיה מספיק חומר להיווצרות קבצים נפרדים (כמו המדרש רבה). השני הוא שתלמוד הבבלי חותר כמה שיותר להגיע להלכה, ולכן אין בו מקום לדברי אגדה.