במחשבה שניה היא סדרת שיעורי מחשבה על נושאים העולים בדף היומי עם הרבנית יפית קליימר

מקורות להדפסה

מקורות

זבחים פח

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שְׁנֵי דְּבָרִים לֹא מָצִינוּ לָהֶן כַּפָּרָה בְּקׇרְבָּנוֹת, וּמָצִינוּ לָהֶן כַּפָּרָה מִמָּקוֹם אַחֵר; וְאֵלּוּ הֵן: שְׁפִיכוּת דָּמִים וְלָשׁוֹן הָרָע! שְׁפִיכוּת דָּמִים – מֵעֶגְלָה עֲרוּפָה, וְלָשׁוֹן הָרָע – מִקְּטֹרֶת. דְּתָנֵי רַב חֲנַנְיָה: מִנַּיִן לִקְטֹרֶת שֶׁמְּכַפֶּרֶת? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם״. וְתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: עַל מָה קְטֹרֶת מְכַפֶּרֶת? עַל לָשׁוֹן הָרָע. יָבֹא דָּבָר שֶׁבַּחֲשַׁאי, וִיכַפֵּר עַל מַעֲשֶׂה חֲשַׁאי.

זוהר פרשת ויקהל 

אמר רבי שמעון זיע”א אם בני האדם היו יודעים כמה גדול הוא מעשה הקטורת לפני הקב”ה היו לוקחים כל מילה ומילה ממנה ושמים אותה על ראשם ככתר של זהב. וכל מי שמשתדל בו וצריך להתבונן במעשה הקטורת ואם יקרא את פרשת הקטורת בכל יום ויכיון בה(ויכוון בנוסף גם שיסתלק מוות מן העולם)יש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא ויסתלק המות ממנו ומהעולם וינצל מכל הדינים של העולם ומכל רע ומדין של גיהנום ומדינם של מלכויות אחרות

שמות ל׳:ל״ד-ל״ה  

וַיֹּ֩אמֶר֩ ה’ אֶל־מֹשֶׁ֜ה קַח־לְךָ֣ סַמִּ֗ים נָטָ֤ף ׀ וּשְׁחֵ֙לֶת֙ וְחֶלְבְּנָ֔ה סַמִּ֖ים וּלְבֹנָ֣ה זַכָּ֑ה בַּ֥ד בְּבַ֖ד יִהְיֶֽה׃ (לה) וְעָשִׂ֤יתָ אֹתָהּ֙ קְטֹ֔רֶת רֹ֖קַח מַעֲשֵׂ֣ה רוֹקֵ֑חַ מְמֻלָּ֖ח טָה֥וֹר קֹֽדֶשׁ׃ 

מורה נבוכים, חלק ג’ מ״ה:י״א – 

מכיוון שבמקום המקודש היו שוחטים בהמות רבות בכל יום, וחותכים בו את בשרן ורוחצים בו את קרביהן – אין ספק שאילו הונח במצב הזה כפי שהוא בלי שינוי, היה ריחו כריח בית מטבחיים. לכן נצטווינו בו על הקטרת הקטורת פעמיים בכל יום, בבֹּקר ובין הערבים, כדי שיתבשם ריחו וריח כל בגדי המשרתים בו. ידועים לך דבריהם (של חז”ל): "מיריחו היו מריחין ריח הקטורת” (משנה תמיד ג,ח). וגם זה שומר על יראת המקדש. אך אילו לא היה לו ריח טוב, וכל שכן אילו היה ההפך מזה, היה מושג ההפך מרוממות, כי הנפש מתרווחת מאוד מריחות טובים ונמשכת אליהם, ומתכווצת מריחות רעים ובורחת מהם.

ספר החינוך מצווה קג סעיף ב – 

מִשָּׁרְשֵׁי מִצְוָה זוֹ. גַּם כֵּן לְהַגְדִּיל כְּבוֹד הַבַּיִת וְלִהְיוֹת מַעֲלָתוֹ וּמוֹרָאוֹ עַל פְּנֵי כָּל אָדָם. וְאִי אֶפְשָׁר לְהַגְדִּיל דָּבָר בְּלֵב בְּנֵי אָדָם וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, רַק בִּדְבָרִים שֶׁהוּא חוֹשֵׁב אוֹתָם לִגְדֻלָּה וְיִמְצָא בָּהֶם תַּעֲנוּג וְשִׂמְחָה. וְיָדוּעַ כִּי עִנְיַן הָרֵיחַ הַטּוֹב הוּא דָּבָר שֶׁנֶּפֶשׁ אָדָם נֶהֱנֵית בּוֹ וּמִתְאַוָּה אֵלָיו וּמוֹשֵׁךְ הַלֵּב הַרְבֵּה. וְרֵיחַ הַקְּטֹרֶת הָיָה הַטּוֹב שֶׁאֶפְשָׁר לֵעָשׂוֹת עַל יְדֵי אָדָם, עַד שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּפֶרֶק אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה (תמיד פ”ג מ”ח) כִּי מֵרֵיחוֹ הָיוּ מְרִיחִין בּוֹ בִּשְׁעַת הַקְטָרָה מִירִיחוֹ עַד יְרוּשָׁלַיִם. 

מסכת יומא לט ע”ב –  

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: מִירוּשָׁלַיִם לִירִיחוֹ עֲשָׂרָה פַּרְסָאוֹת…עִזִּים שֶׁבִּירִיחוֹ הָיוּ מִתְעַטְּשׁוֹת מֵרֵיחַ הַקְּטוֹרֶת. נָשִׁים שֶׁבִּירִיחוֹ אֵינָן צְרִיכוֹת לְהִתְבַּשֵּׂם מֵרֵיחַ קְטוֹרֶת. כַּלָּה שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם אֵינָהּ צְרִיכָה לְהִתְקַשֵּׁט מֵרֵיחַ קְטוֹרֶת.

ברכות מ״ג ב’ 

אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁמְּבָרְכִין עַל הָרֵיחַ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ״. אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה נֶהֱנֵית מִמֶּנּוּ וְאֵין הַגּוּף נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ?  הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה הָרֵיחַ.                                                                                                            

מסכת כריתו ו’ – תָּנוּ רַבָּנַן: פִּיטּוּם הַקְּטֹרֶת… אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַחַד עָשָׂר סַמְמָנִין נֶאֶמְרוּ לוֹ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי… 

תָּנוּ רַבָּנַן: קְטֹרֶת הָיְתָה נַעֲשֵׂית שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה מָנֶה, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה כְּנֶגֶד יְמוֹת הַחַמָּה, שְׁלֹשָׁה מָנִין יְתֵירִין, שֶׁמֵּהֶן מַכְנִיס כֹּהֵן גָּדוֹל מְלֹא חׇפְנָיו בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים… 

ויקרא ט”ז –

 א) ויאמר ה’ אל־מֹשֶׁ֗ה דַּבֵּר֮ אֶל־אַהֲרֹ֣ן אָחִיךָ֒ וְאַל־יָבֹ֤א בְכָל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל־פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל־הָאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵרָאֶ֖ה עַל־הַכַּפֹּֽרֶת׃     

                                                                                                                                                                 (יב) וְלָקַ֣ח מְלֹֽא־הַ֠מַּחְתָּה גַּֽחֲלֵי־אֵ֞שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ מִלִּפְנֵ֣י ה’ וּמְלֹ֣א חָפְנָ֔יו קְטֹ֥רֶת סַמִּ֖ים דַּקָּ֑ה וְהֵבִ֖יא מִבֵּ֥ית לַפָּרֹֽכֶת׃ (יג) וְנָתַ֧ן אֶֽת־הַקְּטֹ֛רֶת עַל־הָאֵ֖שׁ לִפְנֵ֣י ה’ וְכִסָּ֣ה ׀ עֲנַ֣ן הַקְּטֹ֗רֶת אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת אֲשֶׁ֥ר עַל־הָעֵד֖וּת וְלֹ֥א יָמֽוּת׃ 

רש”י על ויקרא ט״ז:ב׳

כי בענן אראה. כִּי תָמִיד אֲנִי נִרְאֶה שָׁם עִם עַמּוּד עֲנָנִי, וּלְפִי שֶׁגִּלּוּי שְׁכִינָתִי שָׁם, יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַרְגִּיל לָבֹא, זֶהוּ פְשׁוּטוֹ; וּמִדְרָשׁוֹ: לֹא יָבֹא כִּי אִם בַּעֲנַן הַקְּטֹרֶת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים (יומא נ”ג):

יומא מ״ד א – 

אָמַר רָבָא, וְכֵן אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי, וְכֵן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר קְרָא: ״וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כׇּל קְהַל יִשְׂרָאֵל״, אֵיזֶהוּ כַּפָּרָה שֶׁשָּׁוָה לוֹ וּלְבֵיתוֹ וּלְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים וּלְכׇל קְהַל יִשְׂרָאֵל — הֱוֵי אוֹמֵר זֶה הַקְטָרַת הַקְּטוֹרֶת. וּקְטוֹרֶת מְכַפֶּרֶת? אִין, דְּהָא תָּנֵי רַבִּי חֲנַנְיָא: לָמַדְנוּ לִקְטוֹרֶת שֶׁמְּכַפֶּרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטוֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם

העמק דבר –

הקטורת מכפרת על "לשון הרע שהוא עוון החמור בין אדם לחברו  

ועיקר תועלת הקטורת להעלות זכרון של מעשה גמילות חסדים, דגמילות חסדים עצמה נמשל לבשמים”

ר’ בחיי , ויקרא י’ א’ – 

ולשון קטרת התקשרות הרוח במדות, תרגום אונקלוס לבראשית לח וַתִּקְשֹׁ֨ר עַל־יָד֤וֹ שָׁנִי֙ –  וּקְטָרַת עַל יְדֵיהּ זְהוֹרִיתָא.

צרור המור (לר’ אברהם סבע) –

  ומזה הטעם בעצמו אנו אומרים הקטורת בכל יום ויום בבוקר ובערב אחר כל התפילה, לפי שהקטורת היא חותם הכול וקישור הכול.

כלי יקר על שמות ל׳ (א) 

ועשית מזבח מקטר קטורת. כפי הנראה שב’ מזבחות אלו נערכו שניהם לכפר על הנפש החוטאת כי מזבח הנחושת, בא לכפר על חלקי החומר והגוף הנגוף באבן החטא, ועליו מקריבים הבעלי חיים הבאים תמורתו ..(ב) אבל מ”מ גם הנשמה צריכה כפרה… ואינה מתכפרת בנפש הבהמה כי אין דמיון זה לזה…ע”כ צוה אל חי לעשות מזבח הקטרת, המעלה עשן וריח ניחוח ליקוק לכפר על רוח בני האדם העולה היא למעלה כעשן הקטורת והיא גם היא מקוטרת מור ולבונה (שיר ג ו) של מעשים טובים. 

מסכת כריתו ו’ –

 רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מִגּוּפַהּ, מָה לְשׁוֹן ״קְטֹרֶת״? דָּבָר שֶׁקּוֹטֵר וְעוֹלֶה. אָמַר רַב חָנָא בַּר בִּזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: כׇּל תַּעֲנִית שֶׁאֵין בָּהּ מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ תַּעֲנִית, שֶׁהֲרֵי חֶלְבְּנָה רֵיחָהּ רַע וּמְנָאָהּ הַכָּתוּב עִם סַמְמָנֵי קְטֹרֶת. אַבָּיֵי אָמַר: מֵהָכָא: ״וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ״

רש”י על שמות ל׳:ל״ד –

וחלבנה. בֹּשֶׂם שֶׁרֵיחוֹ רַע, וְקוֹרִין לוֹ גַלְבְּנָא, וּמְנָאָהּ הַכָּתוּב בֵּין סַמָּנֵי הַקְּטֹרֶת לְלַמְּדֵנוּ שֶׁלֹּא יֵקַל בְּעֵינֵינוּ לְצָרֵף עִמָּנוּ בַּאֲגֻדַּת תַּעֲנִיּוֹתֵינוּ וּתְפִלּוֹתֵנוּ אֶת פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ נִמְנִין עִמָּנוּ:

פרי צדיק לפרשת תצוה סימן יא (רב צדוק הכהן מלובלין)

והנה בפ’ זו נזכר כל הכנת אהרן הכהן שיוכל לקרב נפשות ישראל על ידי שנוטע בלבם הארת הקדושה לכל נפש כפי ערך הכנתו ותשוקתו להתקרב לקדושה בנר מצוה ותורה אור וזהו התחלת הפרשה בשמן ונר כנ”ל. ומסיים בפ’ מזבח הקטרת והיינו תכלית התקרבות להקדושה גם הנפשות שכבר נשקעו ברע ואין לבם פונה להקדושה מכל מקום יש להם תקוה להתברר לטוב על ידי צירופם להקדושה וזהו מדתו של אהרן אוהב וכו’ ומקרבן לתורה.