במחשבה שניה היא סדרת שיעורי מחשבה על נושאים העולים בדף היומי עם הרבנית יפית קליימר
בבא מציעא מח
להאזנה:
לצפייה:
מקורות:
גאולה ומִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּדִיבּוּרוֹ
מִי שֶׁפָּרַע מֵאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל וּמֵאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְּלַגָּה וּמֵאַנְשֵׁי סְדוֹם וַעֲמוֹרָה וּמִמִּצְרַיִם בַּיָּם –
הוּא עָתִיד לִיפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּדִיבּוּרוֹ.
כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם, אֵיזֶהוּ חָמָס וְאֵיזֶה הוּא גָּזֵל, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא חָמָס אֵינוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה וְגָזֵל שֶׁשָּׁוֶה פְּרוּטָה, וְכָךְ הָיוּ אַנְשֵׁי הַמַּבּוּל עוֹשִׂים, הָיָה אֶחָד מֵהֶם מוֹצִיא קֻפָּתוֹ מְלֵאָה תּוּרְמוֹסִים וְהָיָה זֶה בָּא וְנוֹטֵל פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְרוּטָה, וְזֶה בָּא וְנוֹטֵל פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְרוּטָה, עַד מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִמֶּנּוּ בַּדִּין, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתֶּם עֲשִׂיתֶם שֶׁלֹא כַשּׁוּרָה אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה עִמָּכֶם שֶׁלֹא כַשּׁוּרָה
שמות רבה ל׳:י״ג-י״ד
דָּבָר אַחֵר, מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ(משלי כד ד), אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, ו): וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים. וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה, אֵלּוּ דּוֹר הַמַּבּוּל שֶׁלֹא הָיוּ עוֹשִׂין אֶת הַדִּין, רְאֵה מַה כְּתִיב בָּהֶם (איוב כד, ג ד): חֲמוֹר יְתוֹמִים יִנְהָגוּ יַטּוּ אֶבְיֹנִים מִדָּרֶךְ.
שיטה מקובצת (הרב בצלאל אשכנזי, א”י, מאה 16 ) על בבא מציעא מ״ח א
מי שפרע מדור המבול. שהיו מלאים חמס ולא היו עומדין בדיבוריהם. ודור הפלגה נקט אגב דור המבול. ומצרים לא עמדו בדיבוריהם שבכל שעה היו אומרים לשלח את ישראל וחזרו בהם.
שני לוחות הברית, ווי העמודים כ״ב:ב׳
אמר זכריה הנביא ע”ה פר ח’ (פסוק ג), כה אמר י”י שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלים ונקראתי ירושלים עיר האמת. וקשה לי מה ענין השם הזה שקראה עיר האמת ולא עיר הצדק או עיר המשפט וכיוצא.
הרב סולובייצ’יק , מתוך "גאולה, תפילה, תלמוד תורה” , בתוך ‘דברי הגות והערכה’.
"…גאולה זהה כאמור עם התקשרות הדדית, עם התגלותה של המילה, כלומר עם הופעתו של הדיבור. משעה שעם נוטש עולם אילם ובא בעולם של קול, של דיבור ושיר, הוא נהיה לעם נגאל, עם בן חורין. במילים אחרות, חיים אלמים זהים לשיעבוד! חיים שניחנו בדיבור חיי חירות הם. היהדות, בניגוד לשתקנות המיסטית המשבחת סובלנות כלפי כאב, רוצה כי האדם יזעק בקול כנגד כאב כל שהוא, כי יגיב בזעם כלפי כל אי-צדק וחוסר-הגינות.
שמות ד’, י’
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-ה’ בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ: כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי.”
שמות ד’, י”א-י”ב
וַיֹּאמֶר ה’ אֵלָיו, מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר–הֲלֹא אָנֹכִי, ה’. וְעַתָּה, לֵךְ; וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר.”
שמות ו יב
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה’ לֵאמֹר: הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם”
- הרב קוק –שמועות ראיה
בנקודת המפגש שבין "ויהי האדם לנפש חיה” לבין הרוח ממללא, נעוצה השאלה הגדולה בדבר הביטוי והניסוח, שהם למעשה העתקים של המציאות שיהיו נאמנים למקור. קושי יסודי זה הוא שהעסיק את משה שטען :כבד פה וכבד לשון אנוכי. קשיי ההתבטאות של משה נבעו מהשגותיו העליונות ומשלא נמצאה דרך הולמת לניסוחם, נוצר הגמגום.
- שפת אמת, שמות, תרנ”ג
ז”ש "ה’ שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך” לכן צריכין לסמוך גאולה לתפילה, שע”י יציאת מצריים נפתח פיהן של ישראל וקבעוהו בין גאולה לתפילה כי זה תכלית הגאולה להיות פתיחת פיהן של ישראל
