את פרק ‘כל הזבחים’, הראשון מבין פרקי המסכת העוסקת בקרבנות הבאים מן החי, יש להבין כרצף בחירות של חז”ל. בחירה באופן בו הם מעוניינים לפתוח בפנינו את הדיון בעבודת בית המקדש, העדפתם את הפרשנות המסוימת לפסוקי התורה על פניהן של אפשרויות דרשניות אחרות, ומעל הכל – המשמעות אותה מעוניינים חז”ל לצקת למעשה ההקרבה ולמפגש בין האדם ובין הקב”ה המתקיימים בבית המקדש.
הפרק הראשון במסכת ‘זבחים’ מוקדש למחשבה המלווה את ההקרבה, בעוד שהפרק השני דן (בראשיתו) בקרבן הנפסל מסיבות פורמאליות הקשורות למצבו של האדם המקריב – לדוגמה האונן, הערל או הטמא. על פניו נראה שהפרטים הפוסלים המוזכרים בראשית הפרק השני הם המתאימים יותר לרוחה של היהדות, שכן זו דת התרה אחר המעשה הנכון (‘אורתופרקסיה’) ולא אחר המחשבה הנכונה. יחד עם זאת, בכל הקשור לקרבנות בחרו חז”ל לשים דגש רב על המחשבה דווקא ובראש ובראשונה ביקשו לברר את מעמדו של קרבן שהוקרב שלא לשמו או קרבן שהוקרב שלא לשם בעליו. בכך הפכה ההכרה הפנימית המלווה את המעשה החיצוני, לציר המארגן של פרק פתיחת המסכת. אגב ציר זה אנחנו מתוודעות לקרבנות השונים, להבדלים ביניהם, לצד החמור והקל שבכל קרבן וקרבן ועוד. היכרות זאת עם מפת הקרבנות מן החי, הראויה בהחלט לפתיחתה של המסכת, מתבצעת כאמור סביב שאלת מידת השפעת תודעתו של האדם המקריב. יתירה מכך, זהו אף המפתח באמצעותו מבקשים חז”ל לדרוש את פסוקי התורה תוך קריאה פרשנית שאיננה עולה בהכרח מפשוטם של הכתובים.
הענקת משקל היתר למחשבה המלווה את הקרבן עולה ממקורות חז”ל נוספים. לשם דוגמה ניתן להביא את המשנה הבאה המופיעה בהמשך המסכת:
"לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם זבח, לשם זובח, לשם השם, לשם אשים, לשם ריח ,לשם ניחוח, והחטאת והאשם לשם חטא. אמר רבי יוסי אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו כשר שהוא תנאי בית דין שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד” (זבחים פרק ד’ משנה ו’)
להלכה אמנם נפסקה דעתו של רבי יוסי, החוששת למחשבת העובד בלבד (השוחט, המקבל, המהלך או הזורק) אולם דעתו של תנא קמא המרחיבה את חובת הכוונה המלווה את מעשה ההקרבה, מלמדת על עמדה לגיטימית שהיתה קיימת בעולם האמונות והדעות החז”לי. דוגמה נוספת היא דרשתו של רבי יעקב בן אליעזר, תנא שחי בסוף תקופת הבית השני והרבה לציין מסורות הקשורות לבית המקדש:
"רבי אליעזר בן יעקב אומר ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם הרי זו אזהרה לכהנים שלא יהא לבם חולק בשעת עבודה” (ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מ”א).
לימוד הפרק הראשון במסכת זבחים מלמד אם כך על הדגש הרב שהעניקו חז”ל לתודעתו של המקריב, יהיה זה בעל הקרבן או הכהן המשמש בקודש. יחד עם זאת המניעים התיאולוגיים העומדים בבסיס ניסוח המשנה ועיצוב הדיון התלמודי אינם נחשפים בפנינו – כך לכל הפחות בפרק הראשון במסכת זבחים. לשם הבנתם ניתן לפנות לפרשנים מאוחרים יותר.
הראשון הוא פירושו של רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, בעל ה’כלי יקר’, ששימש כראש ישיבה וכאב בית דין בעיר פראג במאות ה ט”ו-ט”ז. וכך כותב הכלי יקר על הפסוק "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם” (ויקרא י”ט ד’):
"אל תפנו אל האלילים….וסמך לזה וכי תזבחו זבח שלמים, לפי שאמר אל תפנו וסתם פנייה היא בלב כמו שנאמר (דברים ל’ י”ז) ואם יפנה לבבך, אשר לבבו פונה (שם כ”ט י”ז), כי בעבודה זרה הקב”ה מצרף מחשבה למעשה שנאמר (יחזקאל י”ד ה’) למען תפוש את בית ישראל בלבם, וטעמו של דבר כי עיקר העבודה זרה תלויה בלב המאמין ולא מצינו בכל התורה שהמחשבה פוסלת כמו המעשה כי אם בעבודה זרה, ובקרבן, שאם חישב בשעת שחיטה לאוכלו חוץ לזמנו או חוץ למקומו פגול הוא לא ירצה, על כן סמך מצות אל תפנו אל האלילים המדברת בפנייה שבלב אל מצות וכי תזבחו זבח שלמים לה’ לרצונכם תזבחוהו, פירש רש”י שלא תחשבו עליו מחשבת פסול כי בכל התורה דברים שבלב אינם דברים חוץ משני אלו”.
החיבור שמייצר הכלי יקר בין עבודה הזרה ובין זבח השלמים מעניין. מדובר בשתי פעולות שיש ביניהן דמיון חיצוני מסוים – כך לגבי המזבח, בעלי החיים הנשחטים, הקטורת והיין המלווים את ההקרבה וכן הלאה. מכאן, כפי שניתן להסיק מדברי הכלי יקר, המשקל הגדול ניתן דווקא למחשבה המלווה את מעשה הזבח, כוונה המגלה את רצונו הפנימי של האדם והמבחינה בין הפסול ומהגונה שבעבודה הזרה ובין הנכון והרצוי שבעבודת הקרבנות.
הסבר נוסף למשקלה של המחשבה המלווה את הקרבן ניתן למצוא בחיבורו של רבי מרדכי יוסף ליינר, בעל ‘מי השלוח’ ומייסדה של חסידות איז’ביצה שחי בפולין המאה ה י”ט:
"כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. זה רומז כשאדם מקרב עצמו להשי”ת אף שעוד אין לבו מבורר בשלימות להתמשך לגמרי אחר רצון השי”ת יען שעוד נמצא בו איזה נגיעה, מכל מקום ירצה לפני ה’, חוץ מפסח היינו גיאות להתיהר ולהקניט חבירו, כי בפסח נתבררו ישראל שהם גבוהים ממצרים ואינם בשום שייכות אצלם, ואם ירצה להתגאה באופן זה נגד ישראל חבירו זה פסול לגמרי, וחטאת היינו כעס שירצה לגרום היזק חס ושלום לחבירו זה לא יגור במחיצתו של השי”ת, אבל כל הזבחים כשרים רק שלא עלו לבעלים לשם חובה, היינו שצריך להתקרב לפני השי”ת לברר את לבו בלי שום נגיעה בלתי לה’ לבדו” (מי השלוח חלק ב, ליקוטי הש”ס, מסכת זבחים, ב׳ א’).
פירושו של מי השלוח מסביר מדוע קרבן שהוקרב שלא לשמו כשר הגם שאיננו פוטר את הבעלים מחובתם. על הדרך אנחנו גם מבינות את ייחודם של קרבן הפסח וקרבן החטאת בהם מחשבה זרה פוסלת לחלוטין את הזבח. לענייננו, מסביר בעל מי השלוח את משמעותו של מעשה ההקרבה – "שאדם מקרב עצמו לה’ יתברך”, פעולה שבה יש "לברר את לבו בלי שום נגיעה בלתי לה’ לבדו”. מכאן ברורה דרישתם של חז”ל לניקיון המחשבה, להתכוונות נקיה וברורה לשם המעשה המסוים של הקרבן; שכן זהו מעשה סמלי הבונה נדבך נוסף מעבר לפעולותיו הפורמאליות של הזבח ומבטא את רצונו של האדם להתקרב, או שמא להקריב את עצמו לפני הקב”ה.
