המשנה בזבחים (ב’ ג’) מבחינה באופן בהיר בין שני סוגי מחשבה הפוגמים את הקרבן:
"זֶה הַכְּלָל, כָּל הַשּׁוֹחֵט וְהַמְקַבֵּל וְהַמְהַלֵּךְ וְהַזּוֹרֵק, לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר,
חוּץ לִמְקוֹמוֹ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת.
חוּץ לִזְמַנּוֹ, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת,
וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ”
פעולה הנעשית מתוך מחשבה לאכול את הקרבן ‘חוץ למקומו’ (מחוץ לעזרה במקרה של קדשי קדשים, או מחוץ לירושלים במקרה של קדשים קלים) פוסלת את הקרבן ואין הוא מכפר או מרצה. לעומת זאת מחשבת ‘חוץ לזמנו’ הופכת את הקרבן ל’פגול’, ולא זו בלבד שאין הוא ראוי לשמש כקרבן אלא שהאדם המביא אותו חייב בעונש כרת. הכלל המופיע במשנה מייצר אם כך הירארכיה בין קדושת המקום וקדושת הזמן, שכן מחשבה המבקשת לפרוץ את גבולות המקום פוגעת בקרבן בלבד, בעוד מחשבה החורגת מתחומי הזמן פוגעת אף במקריב הנענש בידי שמים. ההבדל בין שני ממדים אלו, הזמן והמקום, משתקף כבר בפסוקי התורה. כך, בשעה שהכתוב מציין באופן מדויק את מועדיהם של חגי ישראל (ברובם המוחלט), הרי שמיקומו של המרחב המקודש נותר בעמימות המותנית בבחירתו של הקב”ה. לאור זאת אנחנו יודעות בדיוק מתי עלינו לחגוג את יום הזיכרון, יום הכיפורים או שלושת הרגלים אולם בכל הקשור למקום אשר יבחר בו ה’ – הרי שישנה גמישות מסוימת בנוגע להקרבה בבמות קודם בניית בית המקדש או לאכילת חלק מבשר הזבחים מחוץ לגבולותיו (לדוגמה בעת קרבן הפסח).
הדיון התלמודי בדף כ”ח ע”א מחדד את הפער בין חילול הזמן המקודש ובין הערעור אודות קדושת המקום. הסוגיה הפותחת במילים "מְנָא הָנֵי מִילֵּי?” מפנה אותנו לשני פסוקים מספר ויקרא האוסרים על אכילת בשר הזבח החל מן היום השלישי להקרבתו (יש לשים לב כי במקרא אין מדובר על מחשבת ‘חוץ לזמנו’ אלא על עצם האכילה ממש). הן הפסוק ‘הארוך’ (ויקרא ז’ י”ח) והן הנוסח הקצר יותר (ויקרא י”ט ז’) מתייחסים אך ורק לאיסור הקשור לזמן וכדי ללמוד מהם על איסור ‘חוץ למקומו’ מעלה הסוגיה מספר מדרשי הלכה אפשריים ואיננה מהססת להפוך את הקערה הפרשנית על פיה שוב ושוב. כך או אחרת, ההתייחסות לזמן מופיעה באופן חד משמעי בכתובים, בניגוד לזאת ההתייחסות למקום איננה אלא פרי של פלפולי שקלא וטריא תלמודיים במיטבם. חז”ל בחרו אם כן להוסיף לממד הזמן את ממד המקום, אולם לא באופן שווה ערך – שכן כאמור, עונש מחשבת ‘חוץ למקומו’ איננו נוגע לאדם (כרת) אלא פוסל את הקרבן בלבד. הדיון שמקיימים חז”ל נוגע לפורמאליסטיקה ולא למשמעות, ולכן ההבדל המהותי בין קדושת הזמן וקדושת המקום נותר ללא פשר, לכל הפחות בסוגיה שלנו.
הסבר מעניין להבחנה בין שני ממדים אלה מופיע בפירושו של הרש”ר הירש לספר ויקרא (פרק ז’ פסוק י”ח). ראשית, מסביר הרש”ר הירש את חשיבות ההצמדה בין מעשה הזבח ומעשה האכילה השוללת את אכילת ה’נותר’, הצמדה המתקיימת במישור הזמן:
"אם אדם מביא כך את קרבנו, וכך הוא מבקש להתקרב אל ה’, הרי זביחה בלא אכילה היא השקר המטאפיסי של האליליות – המשככת את כעס האלים וקנאתם על ידי השמדה עצמית מרצון; ואילו אכילה בלא זביחה היא השקר המוסרי של האליליות – המאליהה את יצרי החושים, וכניעה משולחת רסן ליצר מתעלה בה למעלת פולחן האלים. זביחה בלא אכילה מורידה את האל לדרגת אליל הצמא לדם ואילו אכילה בלא זביחה מחללת את המקדש ומקדשת בו אורגיה משולחת רסן”
זבח המתקיים בפני עצמו מסמל את עבודת האלילים בה האדם מבקש להשפיע על המציאות באמצעות ריצוי האל (ולא באמצעות המעשה האתי, הראוי). אכילה בלבד מייצגת את החומריות החושנית המרוכזת באדם וההופכת את מקום המקדש לארצי ומחולל. לכן, רק רצף הזמן המייצר את ההצמדה בין הזבח והאכילה הוא המחבר את האדם אל הנשגב והמוסרי. ההפרדה בין השניים, ולו במחשבה בלבד, היא "היפוכו של רעיון הקרבן, והיא סותרת את כל אמיתו וטהרתו המוסרית”.
בהמשך דבריו מסביר הרש”ר הירש מדוע ההפרדה במישור הזמן חמורה מזו המתקיימת במישור המקום:
"אף על פי שהפריד רק ברעיון ומבחינה זמנית, ואף על פי שעודנו עומד בתחום המקדש, הרי הקרבן ‘נקרע’ ביסודותיו העיקריים – כאילו נתקיימה בו הפרדה מוחשית ומקומית. יתר על כן: הרי הוא מכניס את היפוכו של רעיון הקרבן אל תחום המקדש עצמו; ונמצא, שהוא מבקש להשיג אישור לכך לפנים מגבול המקדש. משום כך הניתוק הזמני בין יסודות הקרבן (מחשבת חוץ לזמנו) הוא גרוע יותר מן ההפרדה המקומית (חוץ למקומו) – ויותר ממנה הוא חותר תחת היסוד הרעיוני של המקדש. המחשב מחשבת חוץ למקומו מבקש לקיים זריקה הקטרה או אכילת בשר קודש מחוץ לתחום המקדש; נמצא, שהוא פונה עורף למקדש ה’ אך איננו סבור שהפרדה בין היסודות האלה אפשרית במסגרת מקדש ה’, ואילו המחשב מחשבת חוץ לזמנו, מבקש להפריד בין יסודות המקדש – לפנים מגבולות המקדש; ונמצא שהמקדש עצמו מתבקש לאשר את החתירה תחת יסודו המוסרי”.
ההפרדה המתקיימת במישור הזמן, המבטאת את חוסר המוסריות שבאלילות, היא קריאת תיגר הנעשית בתוך המקדש עצמו, לכן היא חמורה מהפרדה המתקיימת במישור המקום ה’מפנה עורף’ לבית המקדש ומתרחקת ממנו. כדי להבין טוב יותר את עומק הרעיון של הרש”ר הירש ניתן להוסיף ולהתייחס אל הקונקרטיות של המקום לעומת הזמן שיש בו מן המופשט: את המקום ניתן לחוש – ניתן לגעת בו, לראות ואפילו להריח אותו. לכן ניתן להתרחק ממנו. לעומת זאת הזמן ערטילאי יותר, יש לו אמנם אחיזה בגרמי השמים אולם הוא מוגדר הרבה מאוד באמצעות התודעה שלנו. מכאן, ש’חוץ למקומו’ חייב להתייחס למרחב ממשי, ואיננו יכול לעמוד בזיקה הדוקה לבית המקדש: מחשבה המבקשת לנתק בין הזבח והאכילה במקרה זה בהכרח מתרחקת מן הקודש. בניגוד לכך, ההפרדה המתקיימת בתודעת ‘חוץ לזמנו’ הינה מופשטת יותר, ולכן בכוחה להכניס את מחשבת הפיגול לתוככי הקודש ממש – ומכאן עצמתה הרבה הפוסלת לא רק את הקרבן עצמו אלא הגוזרת עונש כרת על המקריב.
