הלימוד השבוע מוקדש על יד משפחת סרנה לרפואת מעיין ליבה בת בריינא מינדה.
המשנה קובעת כי גיורת, שבויה ושפחה שהתגיירה/שוחררה מתחת לגיל שלוש נחשבת לבתולה ולכן יש לו כתובה של מאתיים זוז. רב הונא קובע כי ניתן לגייר ילד קטן בהסכמת בית הדין כי כל אדם יכול לפעול בשם אחר אם זה לטובתו של האדם וגיור זה לטובת הקטין. למה? האם משנתנו יכולה לשמש כהוכחה לרב הונא? לדברי רב יוסף, המתגייר יכול להחליט כאשר הם מגיעים לגיל בגרות שהם לא רוצים יותר להיות יהודים. רבא ואביי מביאים כל אחד מקורות שנראים מנוגדים לכך. כיצד פותרים את הקושיות? למה כל אחד לא הביא את המקור שהשני הביא? אם לזכר גדול היו יחסים עם קטנה או להפך, היא גם מקבלת כתובה של מאתיים זוז. לגבי אישה שקרעה את הבתולים מתאונה (מוכת עץ), יש ויכוח בין רבי מאיר לחכמים – האם היא מקבלת כתובה של 100 או 200 זוז. אם הייתה נשואה אך מעולם לא קיימה יחסים, היא מקבלת רק כתובה של 100 זוז ואם הבעל מוצא שהיא לא בתולה, אין הוא יכול לטעון שהוטעה. גיורת, שבויה, שפחה שהתגיירה/שוחררה מעל גיל שלוש, מניחים שהיא לא בתולה והכתובה שלה היא 100 זוז. רב ושמואל נחלקו לגבי זכר קטן שהיה לו יחסים עם אישה בוגרת – האם היא נחשבת לא בתולה או למוכת עץ. איך זה מסתדר עם משנתנו שנראתה כאילו הוויכוח היה רק לגבי מוכת עץ, אבל לא במקרה הזה? רבא קורא בדרך אחרת את המשנה כדי לפתור את הבעיה. האם חכמים ורבי מאיר חלוקים רק במקרה בו ידע שהיא מוכת עץ אבל במקרה שלא ידע לפני החתונה, היא בכלל לא מקבלת את הכתובה שלה לדעת כולם? רמי בר חמא מציע זאת אך נדחה על ידי משנה. רבא אומרת שלחכמים אם לא הכיר בה, היא לא מקבלת כלום אבל אם הכיר בה, מנה. ולר’ מאיר לא משנה אם הכיר בה או לא, כתובתה מאתיים. אולם רבא שינה את דעתו. הגמרא מביאה ברייתא ודיון על אותה ברייתא וקריאה חוזרת של רבא בה כדי להוכיח ששינה את דעתו ולחכמים אפילו לא הכיר בה, כתובתה מנה.
