הדף היום מוקדש על ידי בתשבע ודניאל פאווה. "לפני שמונים ואחת שנים, בב’ בסיון, החלה הגירוש של יהדות הונגריה לאושוויץ. יהי לימודנו מוקדש לזכר סבתא רבתי, רייזל, סבתי, בתשבע בת ישראל, משפחות שטיינמץ וווג מאפשה, וכל יהודי מרמרוש שנרצחו באושוויץ. יהי זכרם ברוך.”
רבא פוסק שמי שנשבע שלא לאכול ככר לחם, אפילו אם כבר אכל את רובו, כל עוד נשאר עדיין כזית לחם, יכול האדם ללכת לחכם להתיר את השבועה למפרע. איך יכול המקרה הזה לעבוד גם עם הלשון "לא אוכל (ממנו כלום)” וגם "לא אוכלנה (אותו כולו)”?
מביאים מקור לגבי נזיר כדי להקשות על רבא. אולם היא נפתרת בשלושה אופנים אפשריים.
אמימר חולק על רבא וסובר שיש לאדם זמן אפילו יותר ארוך להתיר את השבועה, כל עוד העונש עדיין לא בוצע.
רבא מסביר שאם שבועה נעשית בתנאי, אם התנאי מתקיים בשוגג, השבועה לא חלה. אם האדם זוכר את התנאי אבל שוכח את השבועה כשאוכל את הדבר האסור, חייב להביא קרבן. אם האדם זוכר גם את התנאי וגם את השבועה כשאוכל את שניהם, ואוכל קודם את זה שמקיים את התנאי, יקבל מלקות. אם האדם אוכל קודם את האסור ואחר כך אוכל את זה שמקיים את התנאי, זה מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש לגבי התראת ספק.
רבא ממשיך עם מקרה נוסף שבו אדם אמר שכל פריט אסור בתנאי שיאכל את הפריט האחר. הוא דן בארבעה מקרים אפשריים של מה שהאדם עשה בשוגג ובמזיד ומסביר את הדין בכל מקרה.
רב מרי מביא תמיכה לעקרון של רבא במקרים הנ”ל שאם התנאי מתקיים בשוגג, אין שבועה.
אבימי שואל את אחיו עיפא את הפסיקה במקרים שונים של שבועה כפולה/חופפת. בכל פעם שעיפא עונה, אבימי חולק על פסיקתו.
