ריש לקיש קבע שאם אחד אומר "הריני” ואחר אמר "ואני” ואחר אמר "ואני”, זה תקף רק אם נאמר בתוך כדי דיבור. תמיכה לדבריו מובאת מברייתא. הם מנסים להוכיח זאת גם מכך שבמשנתנו נרשמו רק שני אנשים שהגיבו "ואני” ולא יותר. אבל תשובה זו נדחית מכיוון שהתנא לא צפוי לספור מקרים בדיוק כפי שרוכל סופר את מרכולתם. אם כן, מדוע התנא לא רשם אדם אחד שאמר "ואני”? נשאלות שתי שאלות ומובאים מקורות, כולל משנתנו, כדי לנסות לענות על השאלה. שאלה ראשונה: כאשר אומר "ואני” האם הוא מתפיס את דבריו לאדם הראשון שאמר הריני נזיר או למי שאמר "ואני” ממש לפניו? השאלה השניה היא: כאשר בעל מפר את נדרי אשתו האם זה מפר אותם מלכתחילה, כאילו מעולם לא נדרה (מיעקר עקר), או שמא חותך את הנדר מעכשיו (מיגז גייז)? רוב המקורות המובאים כדי לענות על השאלות נדחים, אבל בשאלה הראשונה, הם מוצאים את התשובה בסופו של דבר בברייתא מפורשת.
הלימוד החודש מוקדש לעילוי נשמת הרב ד”ר ריימונד הררי ז”ל, לרגל היארצייט הראשון שלו. בתפקידו כמחנך וכמנהל ישיבה דפלטבוש וכרב קהילה, הוא השפיע על אלפים בחכמתו, בחמימותו, ובמחויבותו הבלתי מתפשרת לתורה.
רוצה להקדיש שיעור?
כלים
הלימוד החודש מוקדש לעילוי נשמת הרב ד”ר ריימונד הררי ז”ל, לרגל היארצייט הראשון שלו. בתפקידו כמחנך וכמנהל ישיבה דפלטבוש וכרב קהילה, הוא השפיע על אלפים בחכמתו, בחמימותו, ובמחויבותו הבלתי מתפשרת לתורה.
נזיר כא
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מִי שֶׁאָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר״, וְשָׁמַע חֲבֵירוֹ וְשָׁהָה כְּדֵי דִבּוּר, וְאָמַר ״וַאֲנִי״ — הוּא אָסוּר, וַחֲבֵירוֹ מוּתָּר. וְכַמָּה כְּדֵי דִבּוּר — כְּדֵי שְׁאֵילַת שָׁלוֹם תַּלְמִיד לָרַב.
This is also taught in a baraita: In the case of one who said: I am hereby a nazirite, and another heard him and waited the time required for speaking a short phrase and then said: And I, the first person is bound by his vow and the other is permitted, as too much time passed between their respective vows. And how much time is the time required for speaking? It is the time necessary for a student to inquire after the welfare of his rabbi.
לֵימָא מְסַיְּיעָא לֵיהּ: מִי שֶׁאָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר״, וְשָׁמַע חֲבֵירוֹ וְאָמַר ״וַאֲנִי״ ״וַאֲנִי״, וְתוּ לָא! תַּנָּא כִּי רוֹכְלָא לִיחְשֹׁיב וְלֵיזִיל?!
The Gemara suggests: Shall we say that the mishna supports Reish Lakish’s opinion? As it is taught: In the case of one who said: I am hereby a nazirite, and another heard him and said: And I, and a third person heard him and said: And I, they are all nazirites. The mishna mentions: And I, twice and no more, which indicates that only two people can associate themselves with the vow of the first one. The reason for this must be because too much time has passed since the first person spoke. The Gemara rejects this argument: This is no proof, as should the tanna have continued reckoning cases like a peddler, who announces his wares over and over again, by repeating: And I, and I, over and over again?
וְלִיתְנֵי חַד וְלַשְׁמְעִינַן הָנֵי! הָכָא נָמֵי, וּמִשּׁוּם דְּקָתָנֵי סֵיפָא הוּתַּר הָרִאשׁוֹן הוּתְּרוּ כּוּלָּן, הוּתַּר הָאַחֲרוֹן — הָאַחֲרוֹן מוּתָּר וְכוּלָּן אֲסוּרִין, מִכְּלָל דְּאִיכָּא אֶמְצָעִי, וּמִשּׁוּם הָכִי קָתָנֵי ״וַאֲנִי״ ״וַאֲנִי״.
The Gemara raises a difficulty: But if the tanna wishes to be concise, let him teach only one example, and teach us these other cases of others who say: And I, by means of a single example. The Gemara answers: Indeed, this is in fact correct, but because the tanna teaches in the latter clause: If the vow of the first was dissolved by a halakhic authority then they are all dissolved, but if the vow of the last individual was dissolved by a halakhic authority then the vow of the last individual is dissolved and all the others remain bound by their vow, one may conclude by inference that there is a middle person between the first and the last. And due to that reason the tanna teaches: And I, and I, so that the case would include three people, but not because a fourth person is unable to associate himself with the vow of the first in the same manner.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: חַד בְּחַבְרֵיהּ מִיתְּפִיס, אוֹ דִּלְמָא בְּקַמָּא מִיתַּפְסִי? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ — לְאִתְּפוֹסֵי וּמֵיזַל. אִי אָמְרַתְּ חַד בְּחַבְרֵיהּ מִתְּפִיס — מִתַּפְסִין וְאָזְלִין לְעוֹלָם. וְאִי אָמְרַתְּ בְּקַמָּא מִתַּפְסִי — טְפֵי מִכְּדֵי דִבּוּר לָא מִתַּפְסִין. מַאי?
With regard to the same issue, a dilemma was raised before the Sages: Does each one take a vow by associating himself with the vow of the other, i.e., the individual who spoke immediately before him, or perhaps they all associate themselves with the vow of the first one? The Gemara asks: What difference is there? The Gemara answers that the difference is whether an unlimited number of people can continue to associate themselves with the vows. If you say that each one associates himself with the vow of the other who spoke immediately before him, others can continue to associate themselves with these vows forever, provided that they each do so immediately after the previous individual. And if you say they all associate themselves with the vow of the first one, they may not associate themselves with the vow if more time has elapsed than the time required for speaking a short phrase since the vow of the first individual. What is the answer to this dilemma?
תָּא שְׁמַע: ״הֲרֵינִי נָזִיר״, וְשָׁמַע חֲבֵירוֹ וְאָמַר ״וַאֲנִי״ ״וַאֲנִי״, וְתוּ לָא מִידֵּי, שְׁמַע מִינַּהּ בְּקַמָּא הוּא דְּמִתַּפְסִי, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ חַד בְּחַבְרֵיהּ מִיתְּפִיס — לִיתְנֵי טוּבָא ״וַאֲנִי״! תַּנָּא כִּי רוֹכְלָא לִיחְשֹׁיב וְלֵיזִיל?!
The Gemara suggests: Come and hear a proof from the mishna: With regard to one who said: I am hereby a nazirite, and another heard this vow and said: And I, and a third person added: And I, they are all nazirites. The mishna mentions only two individuals who associated themselves with the initial vow, and no more. Learn from this that they all associated themselves with the vow of the first one, as, if it should enter your mind that each one associates himself with the vow of the other who came immediately before, let the mishna teach: And I, many times. The Gemara answers as before: This is no proof, as should the tanna have continued reckoning cases like a peddler? It was enough for him to state: And I, twice.
וְלִיתְנֵי חַד וְלַשְׁמְעִינַן כּוּלְּהוֹן! אַיְּידֵי דְּקָתָנֵי הוּתַּר הָרִאשׁוֹן — הוּתְּרוּ כּוּלָּן, הוּתַּר הָאַחֲרוֹן — הָאַחֲרוֹן מוּתָּר וְכוּלָּן אֲסוּרִין, מִכְּלָל דְּאִיכָּא אֶמְצָעִי, מִשּׁוּם הָכִי קָתָנֵי ״וַאֲנִי״ ״וַאֲנִי״.
The Gemara asks: But if the tanna wished to avoid repeating: And I, so many times, let him teach it only once, and we would learn that they are all nazirites based on that example. The Gemara answers: Since the tanna teaches in the latter clause: If the vow of the first was dissolved by a halakhic authority then they are all dissolved, but if the vow of the last individual was dissolved by a halakhic authority then the vow of the last individual is dissolved and all the others remain bound by their vows, one may conclude by inference that there is a middle person between the first and the last. It is due to that reason that the tanna teaches: And I, and I, so that the case would include three people, but not because a fourth person is unable to associate himself with the vow of the first in the same manner.
תָּא שְׁמַע: הוּתַּר הָרִאשׁוֹן — הוּתְּרוּ כּוּלָּן. רִאשׁוֹן הוּא דִּשְׁרוּ, הָא אֶמְצָעִי לָא, שְׁמַע מִינַּהּ בְּקַמָּא מִתַּפְסִין.
The Gemara suggests: Come and hear a proof from the mishna: If the vow of the first individual was dissolved, they are all dissolved. This indicates that it is only if the first one was dissolved that they are all considered dissolved. However, if the vow of the middle person was dissolved, no, the vows of the individuals following him are not considered dissolved. Learn from this that they all associated themselves with the vow of the first one.
אֵימָא לָךְ: לְעוֹלָם חַד בְּחַבְרֵיהּ מִתְּפִיס. וְאַיְּידֵי דְּבָעֵי מִיתְנֵא ״הוּתְּרוּ כּוּלָּן״, דְּאִי תְּנָא אֶמְצָעִי, אִיכָּא רִאשׁוֹן דְּלָא מִשְׁתְּרֵי, מִשּׁוּם הָכִי קָתָנֵי רִאשׁוֹן.
The Gemara refutes this argument: I could say to you that actually, each associates himself with the vow of the other who immediately preceded him, and therefore if the vow of the middle person was dissolved, the vows of all those who came after him are also dissolved. But since the tanna wanted to teach: They are all dissolved, and had he taught the case where the vow of the middle individual was dissolved, he would have had to state that there is still the vow of the first individual that is not dissolved, because his vow is not dependent on that of the middle one. Due to that reason the tanna teaches the case where the vow of the first one was dissolved. Consequently, no proof can be brought from here.
תָּא שְׁמַע: הוּתַּר הָאַחֲרוֹן — הָאַחֲרוֹן מוּתָּר וְכוּלָּן אֲסוּרִין. דְּלָא אִיכָּא אַחֲרִינָא בָּתְרֵיהּ, אֲבָל אֶמְצָעִי, דְּאִיכָּא אַחֲרִינָא בָּתְרֵיהּ — מִשְׁתְּרֵי. שְׁמַע מִינַּהּ חַד בְּחַבְרֵיהּ מִתְּפִיס.
The Gemara suggests another proof from the mishna: Come and hear: If the last was dissolved, the last is dissolved and they are all bound by their vows. It can be inferred from here that only in that case is the vow of the last one alone dissolved, as he is not followed by anyone. However, if the dissolved vow was of the middle one, who is followed by someone else, the vow of the last one who comes after him is also dissolved. One can learn from this that each one associates himself with the vow of the other individual.
לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: בְּקַמָּא מִיתַּפְסִין, וּמַאי ״אַחֲרוֹן״ דְּקָתָנֵי — אֶמְצָעִי, וְאַיְּידֵי דִּתְנָא רִאשׁוֹן, תְּנָא אַחֲרוֹן.
The Gemara rejects this claim as well: Actually, I could say to you that they all associate themselves with the vow of the first one, and what is the meaning of: The last one, that the mishna teaches? It means the middle one, the dissolution of whose vow does not cause the vow of the person who followed him to be dissolved. And why is the middle one called the last one? Since the tanna earlier taught: First, here he taught: Last, despite the fact that he is referring to the middle one.
תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא בְּהֶדְיָא: הוּתַּר הָרִאשׁוֹן — הוּתְּרוּ כּוּלָּן, הוּתַּר הָאַחֲרוֹן — הָאַחֲרוֹן מוּתָּר וְכוּלָּן אֲסוּרִין, הוּתַּר אֶמְצָעִי — הֵימֶנּוּ וּלְמַטָּה מוּתָּר, הֵימֶנּוּ וּלְמַעְלָה — אָסוּר, שְׁמַע מִינַּהּ חַד בְּחַבְרֵיהּ מִתְּפִיס, שְׁמַע מִינַּהּ.
The Gemara further suggests: Come and hear, as it is taught in a baraita explicitly: If the first one is dissolved, they are all dissolved; if the last one is dissolved, the last one is dissolved and they are all bound by their vows. If the middle one is dissolved, the vows of anyone from him and after him are dissolved; those who vowed from him and before him are bound by their vows. One can learn from this that each associates himself with the vow of the other individual. The Gemara concludes: Learn from this that it is so.
״הֲרֵינִי נָזִיר״, וְשָׁמַע חֲבֵירוֹ וְאָמַר ״פִּי כְּפִיו וּשְׂעָרִי כִּשְׂעָרוֹ וְכוּ׳״. מִשּׁוּם דְּאָמַר ״פִּי כְּפִיו וּשְׂעָרִי כִּשְׂעָרוֹ״ הֲרֵי נָזִיר?
§ The mishna taught that one stated: I am hereby a nazirite, and if another heard and said, my mouth is like his mouth, and my hair is like his hair, he is a nazirite. The Gemara asks: Just because he said: My mouth is like his mouth and my hair is like his hair, is he a nazirite?
וּרְמִינְהוּ: ״יָדִי נְזִירָה״ וְ״רַגְלִי נְזִירָה״ — לֹא אָמַר כְּלוּם, ״רֹאשִׁי נְזִירָה״, ״כְּבֵדִי נְזִירָה״ — הֲרֵי זֶה נָזִיר. זֶה הַכְּלָל: דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ — הֲרֵי זֶה נָזִיר.
And the Gemara raises a contradiction against this. If one said: My hand is a nazirite, and similarly, if he said: My foot is a nazirite, he has not said anything of consequence. However, if he said: My head is a nazirite, or: My liver is a nazirite, he is a nazirite. This is the principle: If one accepted naziriteship by means of an entity upon which life depends, i.e., a limb or a body part that he cannot survive without, he is a nazirite. Conversely, if he mentioned part of the body that is not essential for life, he is not a nazirite. In this case, as he referred to his hair, which is certainly not a vital part of him, he should not be a nazirite.
אָמַר רַב יְהוּדָה, דְּאָמַר הָכִי: יֵעָשֶׂה פִּי כְּפִיו מִיַּיִן, וּשְׂעָרִי כִּשְׂעָרוֹ מִלָּגוֹז.
Rav Yehuda said that it means that he said like this; this is what he intended: Let my mouth be like his mouth with regard to abstention from wine, and my hair be like his hair with regard to abstention from cutting it.
״הֲרֵינִי נְזִירָה״, וְשָׁמַע בַּעְלָהּ וַאֲמַר ״וַאֲנִי״ אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. אִיבַּעְיָא לְהוּ: בַּעַל מִיעְקָר עָקַר, אוֹ דִּלְמָא מִיגָּז גָּיֵיז? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ —
§ The mishna taught that if a woman said: I am hereby a nazirite, and her husband heard and said: And I, he cannot nullify her vow. A dilemma was raised before the Sages: When a husband nullifies the vow of his wife, does he uproot his wife’s vow, making it as though she never vowed, or perhaps he merely severs her vow from that point onward, but her vow was still in effect until he nullified it? The Gemara asks: What difference is there resulting from this dilemma?
לְאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר, וְשָׁמְעָה חֲבֶרְתָּהּ וְאָמְרָה ״וַאֲנִי״, וְשָׁמַע בַּעְלָהּ שֶׁל רִאשׁוֹנָה וְהֵפֵר לָהּ. אִי אָמְרַתְּ מִיעְקָר עָקַר — הַהִיא נָמֵי אִישְׁתְּרַאי. וְאִי אָמְרַתְּ מִיגָּז גָּיֵיז — אִיהִי אִישְׁתְּרַאי, חֲבֶרְתַּהּ אֲסִירָא. מַאי?
The Gemara explains that the difference is with regard to a woman who vowed to be a nazirite, and another woman heard and said: And I, and the husband of the first woman heard and nullified her vow. If you say that the husband uproots the vow entirely, the vow of that second woman should also be dissolved, as she associated herself with a non-existent vow. And if you say he severs it from this point, the vow of his wife is dissolved, but the other woman remains bound by her vow, as the first vow was intact when she associated herself with it. What, then, is the answer to this dilemma?
תָּא שְׁמַע: ״הֲרֵינִי נְזִירָה״ וְשָׁמַע בַּעְלָהּ וְאָמַר ״וַאֲנִי״ — אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בַּעַל מִיגָּז גָּיֵיז — לֵיפַר לְאִישְׁתּוֹ וְהוּא לִיתְּסַר. אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ, בַּעַל מִיעְקָר עָקַר.
The Gemara suggests: Come and hear the statement of the mishna: If she said: I am hereby a nazirite, and her husband heard and said: And I, he cannot nullify her vow. And if it should enter your mind that the husband severs the vow from that moment onward, let him nullify the vow for his wife and he will remain bound by his vow, since if the vow is not nullified retroactively, her vow was intact when he associated himself with it. Rather, must one not conclude from the mishna that the husband uproots the vow entirely, which means he would also uproot his own vow by nullifying hers, and that is why he is unable do so?
לָא, לְעוֹלָם מִיגָּז גָּיֵיז. וּבְדִין הוּא דְּלֵיפַר לַהּ. וְהַיְינוּ טַעְמָא דְּלָא מָצֵי מֵיפַר, כֵּיוָן דְּאָמַר לַהּ ״וַאֲנִי״, כְּמַאן דְּאָמַר ״קַיָּים לִיכִי״ דָּמֵי. אִי מִתְּשִׁיל אַהֲקָמָתוֹ, — מָצֵי מֵיפַר, וְאִי לָא — לָא מָצֵי מֵיפַר.
The Gemara refutes this argument: No; actually, one can say that the husband severs the vow from that point onward. And if there were no other points to consider, by right the mishna should have taught that he can nullify her vow for her; and this is the reason why he cannot nullify it: Since he said to her: And I, he is considered like one who said: It is upheld for you, and once a husband has upheld his wife’s vow he can no longer nullify it. Consequently, if he requested to have his upholding dissolved by a Sage, he can nullify her vow, and if not, he cannot nullify it. Consequently, the ruling of the mishna does not resolve the dilemma.
תָּא שְׁמַע: הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר, וְהִפְרִישָׁה אֶת בְּהֶמְתָּהּ, וְאַחַר כָּךְ הֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ, אִם שֶׁלּוֹ הָיְתָה הַבְּהֵמָה — תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר. וְאִם שֶׁלָּהּ הָיְתָה הַבְּהֵמָה — הַחַטָּאת תָּמוּת.
The Gemara cites another mishna (24a): Come and hear: With regard to a woman who vowed to be a nazirite and separated her animal for this purpose (see Numbers 6:13–14), and afterward her husband nullified her vow, which means that she is no longer obligated to bring an offering, if the animal was his, which he had given to her, it is as though it were never consecrated at all, and it shall go out and graze among the flock like a regular, non-consecrated animal, until it becomes blemished. And if the animal was hers, and it was designated for a sin-offering, it must be placed in isolation for it to die, in accordance with the general halakha that a sin-offering that may not be sacrificed must be left to die.
וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בַּעַל מִיעְקָר עָקַר — תִּיפּוֹק לְחוּלִּין! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ, בַּעַל מִיגָּז גָּיֵיז!
The Gemara explains the difficulty from this mishna: And if it should enter your mind that the husband uproots the vow, the sin-offering should be released as a non-sacred animal, in accordance with the halakha of a sin-offering of a nazirite whose vow was nullified (31a). Rather, must one not conclude from the mishna that the husband merely severs the vow, which means that she was a nazirite when she separated the animal, and therefore it is consecrated?
לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ בַּעַל מִיעְקָר עָקַר, וְהַיְינוּ טַעְמָא: כֵּיוָן דְּלֹא צְרִיכָה כַּפָּרָה, הֲוָת כְּחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ, וּגְמִירִי דְּחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ — תָּמוּת.
The Gemara rejects this proof: Actually, I could say to you that the husband uproots the vow, and this is the reason for the above ruling: Since she requires no atonement, as the vow is no longer in effect, this animal is treated as a sin-offering whose owners have died, and it is learned as a tradition that a sin-offering whose owners have died must be left to die.
תָּא שְׁמַע: הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר, וְהָיְתָה שׁוֹתָה יַיִן וּמִטַּמְּאָה לְמֵתִים — הֲרֵי זוֹ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּלָא הֵיפַר לַהּ בַּעַל — צְרִיכָא לְמֵימַר?
The Gemara continues to cite relevant sources. Come and hear the following mishna (23a): With regard to a woman who vowed to be a nazirite and nevertheless was drinking wine and rendering herself ritually impure by contact with the dead, she incurs the forty lashes for violating a Torah prohibition. The Gemara analyzes this mishna: What are the circumstances of this case? If we say that her husband did not nullify her vow, need this be said that she is liable to receive lashes? After all, every nazirite who transgresses their vow incurs lashes.
אֶלָּא פְּשִׁיטָא דְּהֵיפַר לַהּ בַּעַל. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בַּעַל מִיעְקָר עָקַר — אַמַּאי סוֹפֶגֶת אַרְבָּעִים? אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ, בַּעַל מִיגָּז גָּיֵיז?
Rather, it is obvious that the husband nullified her vow. And if it should enter your mind that the husband uproots his wife’s vow, why does she incur the forty lashes? It is as though she never vowed at all. Rather, must one not conclude from the mishna that the husband severs the vow, and therefore she is liable for her earlier transgression?
לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ בַּעַל מִיעְקָר עָקַר, וּמִשּׁוּם דְּקָתָנֵי סֵיפָא: הֵיפֵר לָהּ בַּעְלָהּ וְהִיא לֹא יָדְעָה, וְהָיְתָה שׁוֹתָה יַיִן וּמִטַּמְּאָה לְמֵתִים — אֵינָהּ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים,
The Gemara refutes this argument: Actually, I could say to you that the husband uproots the vow, and the reason that the mishna teaches in this manner is due to the fact that the tanna teaches in the latter clause of the mishna: If the husband nullified her vow and she did not know, and she was drinking wine and rendering herself ritually impure by contact with the dead, she does not incur the forty lashes, despite her intention to sin, as she did not commit a transgression in practice.
כלים
העמקה
רוצה להבין מה באמת קורה מתחת לפני השטח של הסוגיה?
שיעורים, פודקאסטים והרחבות של מיטב המורות שלנו יפתחו לך עוד זוויות וכיווני חשיבה.
רופאים ורפואה: האם מותר לעם ישראל להיעזר ברופאים? – במחשבה שניה
חדשה בלימוד הגמרא?
זה הדף הראשון שלך? איזו התרגשות עצומה! יש לנו בדיוק את התכנים והכלים שיעזרו לך לעשות את הצעדים הראשונים ללמידה בקצב וברמה שלך, כך תוכלי להרגיש בנוח גם בתוך הסוגיות המורכבות ומאתגרות.
פסיפס הלומדות שלנו
גלי את קהילת הלומדות שלנו, מגוון נשים, רקעים וסיפורים. כולן חלק מתנועה ומסע מרגש ועוצמתי.
התחלתי ללמוד דף לפני קצת יותר מ-5 שנים, כשלמדתי רבנות בישיבת מהר”ת בניו יורק. בדיעבד, עד אז, הייתי בלימוד הגמרא שלי כמו מישהו שאוסף חרוזים משרשרת שהתפזרה, פה משהו ושם משהו, ומאז נפתח עולם ומלואו…. הדף נותן לי לימוד בצורה מאורגנת, שיטתית, יום-יומית, ומלמד אותי לא רק ידע אלא את השפה ודרך החשיבה שלנו. לשמחתי, יש לי סביבה תומכת וההרגשה שלי היא כמו בציטוט שבחרתי: הדף משפיע לטובה על כל היום שלי.
חיפה, ישראל
התחלתי ללמוד דף יומי ממסכת נידה כי זה היה חומר הלימוד שלי אז. לאחר הסיום הגדול בבנייני האומה החלטתי להמשיך. וב”ה מאז עם הפסקות קטנות של קורונה ולידה אני משתדלת להמשיך ולהיות חלק.
זה משפיע מאוד על היום יום שלי ועל אף שאני עסוקה בלימודי הלכה ותורה כל יום, זאת המסגרת הקבועה והמחייבת ביותר שיש לי.
גבעת הראל, ישראל
רציתי לקבל ידע בתחום שהרגשתי שהוא גדול וחשוב אך נעלם ממני. הלימוד מעניק אתגר וסיפוק ומעמיק את תחושת השייכות שלי לתורה וליהדות
עלי זהב – לשם, ישראל
התחלתי לפני 8 שנים במדרשה. לאחרונה סיימתי מסכת תענית בלמידה עצמית ועכשיו לקראת סיום מסכת מגילה.
רעננה, ישראל
A life-changing journey started with a Chanukah family tiyul to Zippori, home of the Sanhedrin 2 years ago and continued with the Syum in Binanei Hauma where I was awed by the energy of 3000 women dedicated to learning daf Yomi. Opening my morning daily with a fresh daf, I am excited with the new insights I find enriching my life and opening new and deeper horizons for me.
Elazar gush etzion, Israel
התחלתי ללמוד דף יומי אחרי שחזרתי בתשובה ולמדתי במדרשה במגדל עוז. הלימוד טוב ומספק חומר למחשבה על נושאים הלכתיים ”קטנים” ועד לערכים גדולים ביהדות. חשוב לי להכיר את הגמרא לעומק. והצעד הקטן היום הוא ללמוד אותה בבקיאות, בעזרת השם, ומי יודע אולי גם אגיע לעיון בנושאים מעניינים. נושאים בגמרא מתחברים לחגים, לתפילה, ליחסים שבין אדם לחברו ולמקום ולשאר הדברים שמלווים באורח חיים דתי 🙂
מצפה יריחו, ישראל
התחלתי מעט לפני תחילת הסבב הנוכחי. אני נהנית מהאתגר של להמשיך להתמיד, מרגעים של "אהה, מפה זה הגיע!” ומהאתגר האינטלקטואלי
לוד, ישראל
אמא שלי למדה איתי ש”ס משנה, והתחילה ללמוד דף יומי. אני החלטתי שאני רוצה ללמוד גם. בהתחלה למדתי איתה, אח”כ הצטרפתי ללימוד דף יומי שהרב דני וינט מעביר לנוער בנים בעתניאל. במסכת עירובין עוד חברה הצטרפה אלי וכשהתחלנו פסחים הרב דני פתח לנו שעור דף יומי לבנות. מאז אנחנו לומדות איתו קבוע כל יום את הדף היומי (ובשבת אבא שלי מחליף אותו). אני נהנית מהלימוד, הוא מאתגר ומעניין
עתניאל, ישראל
התחלתי ללמוד דף יומי כאשר קיבלתי במייל ממכון שטיינזלץ את הדפים הראשונים של מסכת ברכות במייל. קודם לא ידעתי איך לקרוא אותם עד שנתתי להם להדריך אותי. הסביבה שלי לא מודעת לעניין כי אני לא מדברת על כך בפומבי. למדתי מהדפים דברים חדשים, כמו הקשר בין המבנה של בית המקדש והמשכן לגופו של האדם (יומא מה, ע”א) והקשר שלו למשפט מפורסם שמופיע בספר ההינדי "בהגוד-גיתא”. מתברר שזה רעיון כלל עולמי ולא רק יהודי
נשר, ישראל
לצערי גדלתי בדור שבו לימוד גמרא לנשים לא היה דבר שבשגרה ושנים שאני חולמת להשלים את הפער הזה.. עד שלפני מספר שבועות, כמעט במקרה, נתקלתי במודעת פרסומת הקוראת להצטרף ללימוד מסכת תענית. כשקראתי את המודעה הרגשתי שהיא כאילו נכתבה עבורי – "תמיד חלמת ללמוד גמרא ולא ידעת איך להתחיל”, "בואי להתנסות במסכת קצרה וקלה” (רק היה חסר שהמודעה תיפתח במילים "מיכי שלום”..). קפצתי למים ו- ב”ה אני בדרך להגשמת החלום:)
מורשת, ישראל
למדתי גמרא מכיתה ז- ט ב Maimonides School ואחרי העליה שלי בגיל 14 לימוד הגמרא, שלא היה כל כך מקובל בימים אלה, היה די ספוראדי. אחרי "ההתגלות” בבנייני האומה התחלתי ללמוד בעיקר בדרך הביתה למדתי מפוקקטסים שונים. לאט לאט ראיתי שאני תמיד חוזרת לרבנית מישל פרבר. באיזה שהוא שלב התחלתי ללמוד בזום בשעה 7:10 .
היום "אין מצב” שאני אתחיל את היום שלי ללא לימוד עם הרבנית מישל עם כוס הקפה שלי!!
חשמונאים, ישראל
התחלתי לפני 8 שנים במדרשה. לאחרונה סיימתי מסכת תענית בלמידה עצמית ועכשיו לקראת סיום מסכת מגילה.
רעננה, ישראל
התחלתי מחוג במסכת קידושין שהעבירה הרבנית רייסנר במסגרת בית המדרש כלנה בגבעת שמואל; לאחר מכן התחיל סבב הדף היומי אז הצטרפתי. לסביבה לקח זמן לעכל אבל היום כולם תומכים ומשתתפים איתי. הלימוד לעתים מעניין ומעשיר ולעתים קשה ואף הזוי… אך אני ממשיכה קדימה. הוא משפיע על היומיום שלי קודם כל במרדף אחרי הדף, וגם במושגים הרבים שלמדתי ובידע שהועשרתי בו, חלקו ממש מעשי
ראש העין, ישראל
התחלתי בסיום הש”ס, יצאתי באורות. נשברתי פעמיים, ובשתיהם הרבנית מישל עודדה להמשיך איפה שכולם בסבב ולהשלים כשאוכל, וכך עשיתי וכיום השלמתי הכל. מדהים אותי שאני לומדת כל יום קצת, אפילו בחדר הלידה, בבידוד או בחו”ל. לאט לאט יותר נינוחה בסוגיות. לא כולם מבינים את הרצון, בפרט כפמניסטית. חשה סיפוק גדול להכיר את המושגים וצורת החשיבה. החלום זה להמשיך ולהתמיד ובמקביל ללמוד איך מהסוגיות נוצרה והתפתחה ההלכה.
מודיעין, ישראל
אני לומדת גמרא כעשור במסגרות שונות, ואת הדף היומי התחלתי כשחברה הציעה שאצטרף אליה לסיום בבנייני האומה. מאז אני לומדת עם פודקסט הדרן, משתדלת באופן יומי אך אם לא מספיקה, מדביקה פערים עד ערב שבת. בסבב הזה הלימוד הוא "ממעוף הציפור”, מקשיבה במהירות מוגברת תוך כדי פעילויות כמו בישול או נהיגה, וכך רוכשת היכרות עם הסוגיות ואופן ניתוחם על ידי חז”ל. בע”ה בסבב הבא, ואולי לפני, אצלול לתוכו באופן מעמיק יותר.
רמת גן, ישראל
. לא תמיד נהניתי מלימוד גמרא כילדה.,בל כהתבגרתי התחלתי לאהוב את זה שוב. התחלתי ללמוד מסכת סוטה בדף היומי לפני כחמש עשרה שנה ואז הפסקתי.הגעתי לסיום הגדול של הדרן לפני שנתיים וזה נתן לי השראה. והתחלתי ללמוד למשך כמה ימים ואז היתה לי פריצת דיסק והפסקתי…עד אלול השנה. אז התחלתי עם מסכת ביצה וב”ה אני מצליחה לעמוד בקצב. המשפחה מאוד תומכת בי ויש כמה שגם לומדים את זה במקביל. אני אוהבת שיש עוגן כל יום.
בית שמש, ישראל
שמעתי על הסיום הענק של הדף היומי ע”י נשים בבנייני האומה. רציתי גם.
החלטתי להצטרף. התחלתי ושיכנעתי את בעלי ועוד שתי חברות להצטרף. עכשיו יש לי לימוד משותף איתו בשבת ומפגש חודשי איתן בנושא (והתכתבויות תדירות על דברים מיוחדים שקראנו). הצטרפנו לקבוצות שונות בווטסאפ. אנחנו ממש נהנות. אני שומעת את השיעור מידי יום (בד”כ מהרב יוני גוטמן) וקוראת ומצטרפת לסיומים של הדרן. גם מקפידה על דף משלהן (ונהנית מאד).
אפרת, ישראל
התחלתי ללמוד לפני כשנתיים בשאיפה לסיים לראשונה מסכת אחת במהלך חופשת הלידה.
אחרי מסכת אחת כבר היה קשה להפסיק…
ירוחם, ישראל
רבנית מישל הציתה אש התלמוד בלבבות בביניני האומה ואני נדלקתי. היא פתחה פתח ותמכה במתחילות כמוני ואפשרה לנו להתקדם בצעדים נכונים וטובים. הקימה מערך שלם שמסובב את הלומדות בסביבה תומכת וכך נכנסתי למסלול לימוד מעשיר שאין כמוה. הדרן יצר קהילה גדולה וחזקה שמאפשרת התקדמות מכל נקודת מוצא. יש דיבוק לומדות שמחזק את ההתמדה של כולנו. כל פניה ושאלה נענית בזריזות ויסודיות. תודה גם למגי על כל העזרה.
נתניה, ישראל
הייתי לפני שנתיים בסיום הדרן נשים בבנייני האומה והחלטתי להתחיל. אפילו רק כמה דפים, אולי רק פרק, אולי רק מסכת… בינתיים סיימתי רבע שס ותכף את כל סדר מועד בה.
הסביבה תומכת ומפרגנת. אני בת יחידה עם ארבעה אחים שכולם לומדים דף יומי. מדי פעם אנחנו עושים סיומים יחד באירועים משפחתיים. ממש מרגש. מסכת שבת סיימנו כולנו יחד עם אבא שלנו!
אני שומעת כל יום פודקאסט בהליכה או בנסיעה ואחכ לומדת את הגמרא.
מרכז שפירא, ישראל
נזיר כא
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מִי שֶׁאָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר״, וְשָׁמַע חֲבֵירוֹ וְשָׁהָה כְּדֵי דִבּוּר, וְאָמַר ״וַאֲנִי״ — הוּא אָסוּר, וַחֲבֵירוֹ מוּתָּר. וְכַמָּה כְּדֵי דִבּוּר — כְּדֵי שְׁאֵילַת שָׁלוֹם תַּלְמִיד לָרַב.
This is also taught in a baraita: In the case of one who said: I am hereby a nazirite, and another heard him and waited the time required for speaking a short phrase and then said: And I, the first person is bound by his vow and the other is permitted, as too much time passed between their respective vows. And how much time is the time required for speaking? It is the time necessary for a student to inquire after the welfare of his rabbi.
לֵימָא מְסַיְּיעָא לֵיהּ: מִי שֶׁאָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר״, וְשָׁמַע חֲבֵירוֹ וְאָמַר ״וַאֲנִי״ ״וַאֲנִי״, וְתוּ לָא! תַּנָּא כִּי רוֹכְלָא לִיחְשֹׁיב וְלֵיזִיל?!
The Gemara suggests: Shall we say that the mishna supports Reish Lakish’s opinion? As it is taught: In the case of one who said: I am hereby a nazirite, and another heard him and said: And I, and a third person heard him and said: And I, they are all nazirites. The mishna mentions: And I, twice and no more, which indicates that only two people can associate themselves with the vow of the first one. The reason for this must be because too much time has passed since the first person spoke. The Gemara rejects this argument: This is no proof, as should the tanna have continued reckoning cases like a peddler, who announces his wares over and over again, by repeating: And I, and I, over and over again?
וְלִיתְנֵי חַד וְלַשְׁמְעִינַן הָנֵי! הָכָא נָמֵי, וּמִשּׁוּם דְּקָתָנֵי סֵיפָא הוּתַּר הָרִאשׁוֹן הוּתְּרוּ כּוּלָּן, הוּתַּר הָאַחֲרוֹן — הָאַחֲרוֹן מוּתָּר וְכוּלָּן אֲסוּרִין, מִכְּלָל דְּאִיכָּא אֶמְצָעִי, וּמִשּׁוּם הָכִי קָתָנֵי ״וַאֲנִי״ ״וַאֲנִי״.
The Gemara raises a difficulty: But if the tanna wishes to be concise, let him teach only one example, and teach us these other cases of others who say: And I, by means of a single example. The Gemara answers: Indeed, this is in fact correct, but because the tanna teaches in the latter clause: If the vow of the first was dissolved by a halakhic authority then they are all dissolved, but if the vow of the last individual was dissolved by a halakhic authority then the vow of the last individual is dissolved and all the others remain bound by their vow, one may conclude by inference that there is a middle person between the first and the last. And due to that reason the tanna teaches: And I, and I, so that the case would include three people, but not because a fourth person is unable to associate himself with the vow of the first in the same manner.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: חַד בְּחַבְרֵיהּ מִיתְּפִיס, אוֹ דִּלְמָא בְּקַמָּא מִיתַּפְסִי? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ — לְאִתְּפוֹסֵי וּמֵיזַל. אִי אָמְרַתְּ חַד בְּחַבְרֵיהּ מִתְּפִיס — מִתַּפְסִין וְאָזְלִין לְעוֹלָם. וְאִי אָמְרַתְּ בְּקַמָּא מִתַּפְסִי — טְפֵי מִכְּדֵי דִבּוּר לָא מִתַּפְסִין. מַאי?
With regard to the same issue, a dilemma was raised before the Sages: Does each one take a vow by associating himself with the vow of the other, i.e., the individual who spoke immediately before him, or perhaps they all associate themselves with the vow of the first one? The Gemara asks: What difference is there? The Gemara answers that the difference is whether an unlimited number of people can continue to associate themselves with the vows. If you say that each one associates himself with the vow of the other who spoke immediately before him, others can continue to associate themselves with these vows forever, provided that they each do so immediately after the previous individual. And if you say they all associate themselves with the vow of the first one, they may not associate themselves with the vow if more time has elapsed than the time required for speaking a short phrase since the vow of the first individual. What is the answer to this dilemma?
תָּא שְׁמַע: ״הֲרֵינִי נָזִיר״, וְשָׁמַע חֲבֵירוֹ וְאָמַר ״וַאֲנִי״ ״וַאֲנִי״, וְתוּ לָא מִידֵּי, שְׁמַע מִינַּהּ בְּקַמָּא הוּא דְּמִתַּפְסִי, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ חַד בְּחַבְרֵיהּ מִיתְּפִיס — לִיתְנֵי טוּבָא ״וַאֲנִי״! תַּנָּא כִּי רוֹכְלָא לִיחְשֹׁיב וְלֵיזִיל?!
The Gemara suggests: Come and hear a proof from the mishna: With regard to one who said: I am hereby a nazirite, and another heard this vow and said: And I, and a third person added: And I, they are all nazirites. The mishna mentions only two individuals who associated themselves with the initial vow, and no more. Learn from this that they all associated themselves with the vow of the first one, as, if it should enter your mind that each one associates himself with the vow of the other who came immediately before, let the mishna teach: And I, many times. The Gemara answers as before: This is no proof, as should the tanna have continued reckoning cases like a peddler? It was enough for him to state: And I, twice.
וְלִיתְנֵי חַד וְלַשְׁמְעִינַן כּוּלְּהוֹן! אַיְּידֵי דְּקָתָנֵי הוּתַּר הָרִאשׁוֹן — הוּתְּרוּ כּוּלָּן, הוּתַּר הָאַחֲרוֹן — הָאַחֲרוֹן מוּתָּר וְכוּלָּן אֲסוּרִין, מִכְּלָל דְּאִיכָּא אֶמְצָעִי, מִשּׁוּם הָכִי קָתָנֵי ״וַאֲנִי״ ״וַאֲנִי״.
The Gemara asks: But if the tanna wished to avoid repeating: And I, so many times, let him teach it only once, and we would learn that they are all nazirites based on that example. The Gemara answers: Since the tanna teaches in the latter clause: If the vow of the first was dissolved by a halakhic authority then they are all dissolved, but if the vow of the last individual was dissolved by a halakhic authority then the vow of the last individual is dissolved and all the others remain bound by their vows, one may conclude by inference that there is a middle person between the first and the last. It is due to that reason that the tanna teaches: And I, and I, so that the case would include three people, but not because a fourth person is unable to associate himself with the vow of the first in the same manner.
תָּא שְׁמַע: הוּתַּר הָרִאשׁוֹן — הוּתְּרוּ כּוּלָּן. רִאשׁוֹן הוּא דִּשְׁרוּ, הָא אֶמְצָעִי לָא, שְׁמַע מִינַּהּ בְּקַמָּא מִתַּפְסִין.
The Gemara suggests: Come and hear a proof from the mishna: If the vow of the first individual was dissolved, they are all dissolved. This indicates that it is only if the first one was dissolved that they are all considered dissolved. However, if the vow of the middle person was dissolved, no, the vows of the individuals following him are not considered dissolved. Learn from this that they all associated themselves with the vow of the first one.
אֵימָא לָךְ: לְעוֹלָם חַד בְּחַבְרֵיהּ מִתְּפִיס. וְאַיְּידֵי דְּבָעֵי מִיתְנֵא ״הוּתְּרוּ כּוּלָּן״, דְּאִי תְּנָא אֶמְצָעִי, אִיכָּא רִאשׁוֹן דְּלָא מִשְׁתְּרֵי, מִשּׁוּם הָכִי קָתָנֵי רִאשׁוֹן.
The Gemara refutes this argument: I could say to you that actually, each associates himself with the vow of the other who immediately preceded him, and therefore if the vow of the middle person was dissolved, the vows of all those who came after him are also dissolved. But since the tanna wanted to teach: They are all dissolved, and had he taught the case where the vow of the middle individual was dissolved, he would have had to state that there is still the vow of the first individual that is not dissolved, because his vow is not dependent on that of the middle one. Due to that reason the tanna teaches the case where the vow of the first one was dissolved. Consequently, no proof can be brought from here.
תָּא שְׁמַע: הוּתַּר הָאַחֲרוֹן — הָאַחֲרוֹן מוּתָּר וְכוּלָּן אֲסוּרִין. דְּלָא אִיכָּא אַחֲרִינָא בָּתְרֵיהּ, אֲבָל אֶמְצָעִי, דְּאִיכָּא אַחֲרִינָא בָּתְרֵיהּ — מִשְׁתְּרֵי. שְׁמַע מִינַּהּ חַד בְּחַבְרֵיהּ מִתְּפִיס.
The Gemara suggests another proof from the mishna: Come and hear: If the last was dissolved, the last is dissolved and they are all bound by their vows. It can be inferred from here that only in that case is the vow of the last one alone dissolved, as he is not followed by anyone. However, if the dissolved vow was of the middle one, who is followed by someone else, the vow of the last one who comes after him is also dissolved. One can learn from this that each one associates himself with the vow of the other individual.
לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: בְּקַמָּא מִיתַּפְסִין, וּמַאי ״אַחֲרוֹן״ דְּקָתָנֵי — אֶמְצָעִי, וְאַיְּידֵי דִּתְנָא רִאשׁוֹן, תְּנָא אַחֲרוֹן.
The Gemara rejects this claim as well: Actually, I could say to you that they all associate themselves with the vow of the first one, and what is the meaning of: The last one, that the mishna teaches? It means the middle one, the dissolution of whose vow does not cause the vow of the person who followed him to be dissolved. And why is the middle one called the last one? Since the tanna earlier taught: First, here he taught: Last, despite the fact that he is referring to the middle one.
תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא בְּהֶדְיָא: הוּתַּר הָרִאשׁוֹן — הוּתְּרוּ כּוּלָּן, הוּתַּר הָאַחֲרוֹן — הָאַחֲרוֹן מוּתָּר וְכוּלָּן אֲסוּרִין, הוּתַּר אֶמְצָעִי — הֵימֶנּוּ וּלְמַטָּה מוּתָּר, הֵימֶנּוּ וּלְמַעְלָה — אָסוּר, שְׁמַע מִינַּהּ חַד בְּחַבְרֵיהּ מִתְּפִיס, שְׁמַע מִינַּהּ.
The Gemara further suggests: Come and hear, as it is taught in a baraita explicitly: If the first one is dissolved, they are all dissolved; if the last one is dissolved, the last one is dissolved and they are all bound by their vows. If the middle one is dissolved, the vows of anyone from him and after him are dissolved; those who vowed from him and before him are bound by their vows. One can learn from this that each associates himself with the vow of the other individual. The Gemara concludes: Learn from this that it is so.
״הֲרֵינִי נָזִיר״, וְשָׁמַע חֲבֵירוֹ וְאָמַר ״פִּי כְּפִיו וּשְׂעָרִי כִּשְׂעָרוֹ וְכוּ׳״. מִשּׁוּם דְּאָמַר ״פִּי כְּפִיו וּשְׂעָרִי כִּשְׂעָרוֹ״ הֲרֵי נָזִיר?
§ The mishna taught that one stated: I am hereby a nazirite, and if another heard and said, my mouth is like his mouth, and my hair is like his hair, he is a nazirite. The Gemara asks: Just because he said: My mouth is like his mouth and my hair is like his hair, is he a nazirite?
וּרְמִינְהוּ: ״יָדִי נְזִירָה״ וְ״רַגְלִי נְזִירָה״ — לֹא אָמַר כְּלוּם, ״רֹאשִׁי נְזִירָה״, ״כְּבֵדִי נְזִירָה״ — הֲרֵי זֶה נָזִיר. זֶה הַכְּלָל: דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ — הֲרֵי זֶה נָזִיר.
And the Gemara raises a contradiction against this. If one said: My hand is a nazirite, and similarly, if he said: My foot is a nazirite, he has not said anything of consequence. However, if he said: My head is a nazirite, or: My liver is a nazirite, he is a nazirite. This is the principle: If one accepted naziriteship by means of an entity upon which life depends, i.e., a limb or a body part that he cannot survive without, he is a nazirite. Conversely, if he mentioned part of the body that is not essential for life, he is not a nazirite. In this case, as he referred to his hair, which is certainly not a vital part of him, he should not be a nazirite.
אָמַר רַב יְהוּדָה, דְּאָמַר הָכִי: יֵעָשֶׂה פִּי כְּפִיו מִיַּיִן, וּשְׂעָרִי כִּשְׂעָרוֹ מִלָּגוֹז.
Rav Yehuda said that it means that he said like this; this is what he intended: Let my mouth be like his mouth with regard to abstention from wine, and my hair be like his hair with regard to abstention from cutting it.
״הֲרֵינִי נְזִירָה״, וְשָׁמַע בַּעְלָהּ וַאֲמַר ״וַאֲנִי״ אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. אִיבַּעְיָא לְהוּ: בַּעַל מִיעְקָר עָקַר, אוֹ דִּלְמָא מִיגָּז גָּיֵיז? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ —
§ The mishna taught that if a woman said: I am hereby a nazirite, and her husband heard and said: And I, he cannot nullify her vow. A dilemma was raised before the Sages: When a husband nullifies the vow of his wife, does he uproot his wife’s vow, making it as though she never vowed, or perhaps he merely severs her vow from that point onward, but her vow was still in effect until he nullified it? The Gemara asks: What difference is there resulting from this dilemma?
לְאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר, וְשָׁמְעָה חֲבֶרְתָּהּ וְאָמְרָה ״וַאֲנִי״, וְשָׁמַע בַּעְלָהּ שֶׁל רִאשׁוֹנָה וְהֵפֵר לָהּ. אִי אָמְרַתְּ מִיעְקָר עָקַר — הַהִיא נָמֵי אִישְׁתְּרַאי. וְאִי אָמְרַתְּ מִיגָּז גָּיֵיז — אִיהִי אִישְׁתְּרַאי, חֲבֶרְתַּהּ אֲסִירָא. מַאי?
The Gemara explains that the difference is with regard to a woman who vowed to be a nazirite, and another woman heard and said: And I, and the husband of the first woman heard and nullified her vow. If you say that the husband uproots the vow entirely, the vow of that second woman should also be dissolved, as she associated herself with a non-existent vow. And if you say he severs it from this point, the vow of his wife is dissolved, but the other woman remains bound by her vow, as the first vow was intact when she associated herself with it. What, then, is the answer to this dilemma?
תָּא שְׁמַע: ״הֲרֵינִי נְזִירָה״ וְשָׁמַע בַּעְלָהּ וְאָמַר ״וַאֲנִי״ — אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בַּעַל מִיגָּז גָּיֵיז — לֵיפַר לְאִישְׁתּוֹ וְהוּא לִיתְּסַר. אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ, בַּעַל מִיעְקָר עָקַר.
The Gemara suggests: Come and hear the statement of the mishna: If she said: I am hereby a nazirite, and her husband heard and said: And I, he cannot nullify her vow. And if it should enter your mind that the husband severs the vow from that moment onward, let him nullify the vow for his wife and he will remain bound by his vow, since if the vow is not nullified retroactively, her vow was intact when he associated himself with it. Rather, must one not conclude from the mishna that the husband uproots the vow entirely, which means he would also uproot his own vow by nullifying hers, and that is why he is unable do so?
לָא, לְעוֹלָם מִיגָּז גָּיֵיז. וּבְדִין הוּא דְּלֵיפַר לַהּ. וְהַיְינוּ טַעְמָא דְּלָא מָצֵי מֵיפַר, כֵּיוָן דְּאָמַר לַהּ ״וַאֲנִי״, כְּמַאן דְּאָמַר ״קַיָּים לִיכִי״ דָּמֵי. אִי מִתְּשִׁיל אַהֲקָמָתוֹ, — מָצֵי מֵיפַר, וְאִי לָא — לָא מָצֵי מֵיפַר.
The Gemara refutes this argument: No; actually, one can say that the husband severs the vow from that point onward. And if there were no other points to consider, by right the mishna should have taught that he can nullify her vow for her; and this is the reason why he cannot nullify it: Since he said to her: And I, he is considered like one who said: It is upheld for you, and once a husband has upheld his wife’s vow he can no longer nullify it. Consequently, if he requested to have his upholding dissolved by a Sage, he can nullify her vow, and if not, he cannot nullify it. Consequently, the ruling of the mishna does not resolve the dilemma.
תָּא שְׁמַע: הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר, וְהִפְרִישָׁה אֶת בְּהֶמְתָּהּ, וְאַחַר כָּךְ הֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ, אִם שֶׁלּוֹ הָיְתָה הַבְּהֵמָה — תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר. וְאִם שֶׁלָּהּ הָיְתָה הַבְּהֵמָה — הַחַטָּאת תָּמוּת.
The Gemara cites another mishna (24a): Come and hear: With regard to a woman who vowed to be a nazirite and separated her animal for this purpose (see Numbers 6:13–14), and afterward her husband nullified her vow, which means that she is no longer obligated to bring an offering, if the animal was his, which he had given to her, it is as though it were never consecrated at all, and it shall go out and graze among the flock like a regular, non-consecrated animal, until it becomes blemished. And if the animal was hers, and it was designated for a sin-offering, it must be placed in isolation for it to die, in accordance with the general halakha that a sin-offering that may not be sacrificed must be left to die.
וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בַּעַל מִיעְקָר עָקַר — תִּיפּוֹק לְחוּלִּין! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ, בַּעַל מִיגָּז גָּיֵיז!
The Gemara explains the difficulty from this mishna: And if it should enter your mind that the husband uproots the vow, the sin-offering should be released as a non-sacred animal, in accordance with the halakha of a sin-offering of a nazirite whose vow was nullified (31a). Rather, must one not conclude from the mishna that the husband merely severs the vow, which means that she was a nazirite when she separated the animal, and therefore it is consecrated?
לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ בַּעַל מִיעְקָר עָקַר, וְהַיְינוּ טַעְמָא: כֵּיוָן דְּלֹא צְרִיכָה כַּפָּרָה, הֲוָת כְּחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ, וּגְמִירִי דְּחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ — תָּמוּת.
The Gemara rejects this proof: Actually, I could say to you that the husband uproots the vow, and this is the reason for the above ruling: Since she requires no atonement, as the vow is no longer in effect, this animal is treated as a sin-offering whose owners have died, and it is learned as a tradition that a sin-offering whose owners have died must be left to die.
תָּא שְׁמַע: הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר, וְהָיְתָה שׁוֹתָה יַיִן וּמִטַּמְּאָה לְמֵתִים — הֲרֵי זוֹ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּלָא הֵיפַר לַהּ בַּעַל — צְרִיכָא לְמֵימַר?
The Gemara continues to cite relevant sources. Come and hear the following mishna (23a): With regard to a woman who vowed to be a nazirite and nevertheless was drinking wine and rendering herself ritually impure by contact with the dead, she incurs the forty lashes for violating a Torah prohibition. The Gemara analyzes this mishna: What are the circumstances of this case? If we say that her husband did not nullify her vow, need this be said that she is liable to receive lashes? After all, every nazirite who transgresses their vow incurs lashes.
אֶלָּא פְּשִׁיטָא דְּהֵיפַר לַהּ בַּעַל. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בַּעַל מִיעְקָר עָקַר — אַמַּאי סוֹפֶגֶת אַרְבָּעִים? אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ, בַּעַל מִיגָּז גָּיֵיז?
Rather, it is obvious that the husband nullified her vow. And if it should enter your mind that the husband uproots his wife’s vow, why does she incur the forty lashes? It is as though she never vowed at all. Rather, must one not conclude from the mishna that the husband severs the vow, and therefore she is liable for her earlier transgression?
לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ בַּעַל מִיעְקָר עָקַר, וּמִשּׁוּם דְּקָתָנֵי סֵיפָא: הֵיפֵר לָהּ בַּעְלָהּ וְהִיא לֹא יָדְעָה, וְהָיְתָה שׁוֹתָה יַיִן וּמִטַּמְּאָה לְמֵתִים — אֵינָהּ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים,
The Gemara refutes this argument: Actually, I could say to you that the husband uproots the vow, and the reason that the mishna teaches in this manner is due to the fact that the tanna teaches in the latter clause of the mishna: If the husband nullified her vow and she did not know, and she was drinking wine and rendering herself ritually impure by contact with the dead, she does not incur the forty lashes, despite her intention to sin, as she did not commit a transgression in practice.
