הגמרא הציעה שהתשובה לשאלת רמי בר חמא היא תלויה במחלוקת תנאים בנושא בכור. אך היא דוחה אפשרות זו ומבינה את המחלוקת בדרך אחרת. המחלוקת על הבכור נובע מהבדל בפרספקטיבה לגבי הבכור – האם זה נחשב לדבר האסור (כי קדוש מרחם) או לדבר הנדור (כי יש חובה להקדישו)? מביאים ברייתא שקובעת שאם השתמש בכל לשון הנוגעת לקרבן, אם מסיימים "שאוכל ממך”, אסור, "שלא אוכל ממך”, מותר. נראה שהברייתא הולכת בעקבות רבי מאיר, אולם ממשפט אחר בברייתא, נראה שזה לא תואם דעת רבי מאיר. איך זה נפתר? המשנה דנה בעוד לשונות של התפסת נדרים בקרבן שרבי מאיר ורבי יהודה חולקים בהן. הגמרא מעלה כמה שאלות על עמדותיו של רבי מאיר לאור דעתו במקומות אחרים ואז פותרת את הקשיים. אם אחד אומר לאחר שפיו הוא קונם מלדבר עם השני, או ידיו יהיו קונם לא לייצר דבר בעבור השני או רגליו הן קונם מהליכה עם השני, הנדר תקף. כיצד ניתן ליישב זאת עם ברייתא הקובעת את ההבדלים בין נדרים לשבועות וקובעת שנדרים אינם חלים על דברים שאינם מוחשיים? המשנה אומרת שאם נודרים ומתפיסים בדבר האסור כמו אוכל לא כשר או משהו שעבדו בו עבודה זרה, אין זה נדר תקף. אם אוסרים על עצמו תשמיש מאשתו בלשון "את אסורה עלי כאמי,” אף על פי שאין זה נדר תקף, חייב ללכת לחכם לבטל את הנדר על ידי פתח, בהסבר שאילו היה ידוע…, הוא לעולם לא היה נודר את הנדר. זה משמש כשיטת מניעה כדי שהוא לא ינדור שוב נדרים כאלה מתוך כעס. קשה לפרש דין אחד במשנה לפי ר’ מאיר וגם לפי ר’ יהודה – אז כפי איזה דעה מסתדרת המשנה?
נדרים יג
שתפו את השיעור הזה:
לימוד החודש מוקדש ע”י בט בלקני לכבוד נכדתה, דבורה חנה סרח אייכל.
רוצים להקדיש למידה? התחל כאן:
לימוד החודש מוקדש ע”י בט בלקני לכבוד נכדתה, דבורה חנה סרח אייכל.
נדרים יג
דְּמַחֵית בְּשַׂר בְּכוֹר וּמַחֵית בָּשָׂר דְּהַאיְךְ גַּבֵּיהּ, וְאָמַר ״זֶה כָּזֶה״. וְתַנָּאֵי הִיא.
that he places the meat of a firstborn animal in one place and he places another piece of meat next to it, and he said: This second piece of meat is hereby like that meat of the firstborn animal, and it is a dispute between tanna’im about whether he is referring to the original forbidden status of the firstborn animal or its current permitted status?
לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, וּמַאי טַעְמָא דְמַאן דְּשָׁרֵי — אָמַר קְרָא: ״כִּי יִדֹּר״, עַד שֶׁיִּדּוֹר בְּדָבָר הַנָּדוּר, לְאַפּוֹקֵי בְּכוֹר, דְּדָבָר הָאָסוּר הוּא.
The Gemara responds: No, everyone agrees that he is referring to the status of the animal before the sprinkling of the blood, and what is the reason of the one who renders it permitted? The verse states: “When a man takes a vow” (Numbers 30:3), which indicates that he has not done so until he takes a vow with an item forbidden by means of a vow, i.e., by extending the status of an item that itself was forbidden by a means of a vow. This comes to exclude a firstborn, which is an item that is forbidden by the Torah rather than by means of a vow; a firstborn animal is sacred simply because it is born first.
וּמַאן דְּאָסַר, אָמַר קְרָא: ״לַה׳״, לְרַבּוֹת דָּבָר הָאָסוּר.
And the one who renders it forbidden holds that it is because the verse states: “To the Lord” (Numbers 30:3), which comes to include one who takes a vow by associating an object with an item that is forbidden by the Torah.
וּמַאן דְּשָׁרֵי, ״לַה׳״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְמַתְפִּיס בְּחַטָּאת וְאָשָׁם.
The Gemara asks: And the one who renders it permitted based on the principle that one cannot take a vow by associating the item with an item that is forbidden by the Torah, what does he do with the expression “to the Lord”? The Gemara answers: He requires this expression to include the case of one who associates the object of his vow with a sin-offering and a guilt-offering. Although these offerings are obligatory rather than voluntary, and in that regard they are dissimilar to items forbidden by means of a vow, one can render another item forbidden by associating it with these offerings.
וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת חַטָּאת וְאָשָׁם וּלְהוֹצִיא אֶת הַבְּכוֹר? מְרַבֶּה אֲנִי חַטָּאת וְאָשָׁם שֶׁהוּא מַתְפִּיס בְּנֶדֶר, וּמוֹצִיא אֲנִי אֶת הַבְּכוֹר שֶׁהוּא קָדוֹשׁ מִמְּעֵי אִמּוֹ.
The Gemara asks: And what did you see that led you to include a sin-offering and a guilt-offering and to exclude the firstborn? The Gemara answers: I include the sin-offering and guilt-offering due to the fact that he associates the object of his vow with an animal forbidden by means of a vow, as it is the individual who designates a particular animal for one of these offerings. And I remove the firstborn, because it is sacred from its mother’s womb.
וּמַאן דְּאָסַר, בְּכוֹר נָמֵי מַתְפִּיסוֹ בְּנֶדֶר הוּא. דְּתַנְיָא, מִשּׁוּם רַבִּי אָמְרוּ: מִנַּיִן לְנוֹלַד בְּכוֹר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁמִּצְוָה לְהַקְדִּישׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ״.
And the one who renders it forbidden is of the opinion that one who says that a piece of meat shall be considered for him like the meat of a firstborn also associates the object of his vow with an item forbidden by a vow, as it is taught in a baraita: They said in the name of Rabbi Yehuda HaNasi: From where is it derived that if one has a firstborn animal born in his home it is still a mitzva to consecrate it? As it is stated: “The males you shall consecrate” (Deuteronomy 15:19). Although a firstborn animal is considered consecrated from birth, its owner is still commanded to declare it consecrated, and it is therefore considered an item forbidden by means of a vow.
וּמַאן דְּשָׁרֵי, כִּי לָא מַקְדֵּישׁ לֵיהּ מִי לָא מִיקַּדֵּישׁ?
And the one who renders it permitted in this case argues that although the owner is required to declare it consecrated, if he does not consecrate it, is it not consecrated? Since it is consecrated in any event, it is considered to have been rendered forbidden by the Torah rather than through a vow.
״כְּאִימְּרָא״, ״כַּדִּירִים״.
§ It is taught in the mishna that if one says that food shall be considered like the lamb [imra] of the daily offering, or like the animals designated as offerings and kept in special enclosures, the vow takes effect.
תָּנָא: ״אִימְּרָא״, ״לְאִימְּרָא״, ״כְּאִימְּרָא״, ״דִּירִים״, ״לַדִּירִים״ ״כַּדִּירִים״, ״עֵצִים״, ״לָעֵצִים״, ״כָּעֵצִים״, ״אִישִּׁים״, ״לָאִישִּׁים״, ״כָּאִישִּׁים״, ״מִזְבֵּחַ״, ״לַמִּזְבֵּחַ״, ״כַּמִּזְבֵּחַ״, ״הֵיכָל״, ״לַהֵיכָל״, ״כַּהֵיכָל״, ״יְרוּשָׁלַיִם״, ״לִירוּשָׁלַיִם״, ״כִּירוּשָׁלַיִם״, כּוּלָּן: ״שֶׁאוֹכַל לָךְ״ — אָסוּר. ״לֹא אוֹכַל לָךְ״ — מוּתָּר.
It was taught in a baraita: If one says that food shall be considered a lamb, for a lamb, like a lamb; enclosures, for enclosures, like enclosures; wood, for wood, like wood; fires, for fires, like fires; the altar, for the altar, like the altar; the Sanctuary, for the Sanctuary, like the Sanctuary; Jerusalem, for Jerusalem, like Jerusalem; with regard to all of them, if he adds: That which I will eat of yours, it is forbidden. This is because his intent is that whatever he eats that belongs to the other individual should be forbidden to him like one of these consecrated items. However, if he adds: That which I will not eat of yours, the food is permitted, since the only implication of his statement is that whatever he does not eat shall be forbidden.
מַאן שָׁמְעִינַן לֵיהּ דְּלָא שָׁנֵי לֵיהּ ״אִימְּרָא״ ״לְאִימְּרָא״ ״כְּאִימְּרָא״ — רַבִּי מֵאִיר הִיא.
The Gemara asks: Who is the Sage of whom we have heard, for whom there is no difference whether one said a lamb, for a lamb, or like a lamb, that I eat of yours? It is Rabbi Meir. Conversely, Rabbi Yehuda holds that the vow takes effect only if one says: Like a lamb.
אֵימָא סֵיפָא: וְכוּלָּן ״לֹא אוֹכַל לָךְ״ — מוּתָּר. וְהָתְנַן: ״לַקָּרְבָּן לֹא אוֹכַל לָךְ״ — רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, וְאָמַר רַבִּי אַבָּא: נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר ״לְקָרְבָּן יְהֵא, לְפִיכָךְ לֹא אוֹכַל לָךְ״.
However, say the latter clause of the baraita: With regard to all of them, if he adds: That which I will not eat of yours, the food remains permitted. But didn’t we learn in the next mishna that if one says: That which I will not eat of yours shall be for an offering [lekorban], Rabbi Meir prohibits him from eating food belonging to the other individual? And Rabbi Abba said in explanation of this ruling that it is as though he said: It shall be for an offering [lekorban], and therefore I will not eat that which is yours. Apparently, according to Rabbi Meir the food is forbidden even if he said: That which I will not eat of yours.
לָא קַשְׁיָא: הָא דְּאָמַר ״לָא לְאִימְּרָא״, הָא דְּאָמַר ״לְאִימְּרָא״.
The Gemara responds: This is not difficult: This baraita is referring to a case where one said: That which I do not eat from you shall not [la] be for a lamb [le’imra]. Although this statement implies that what he does eat shall be considered like the lamb of the daily offering, Rabbi Meir holds that one cannot infer a positive statement from a negative statement. Conversely, that mishna is referring to a case where he said: For a lamb [le’imra]. In that case, his statement is interpreted as though he said: It shall be considered the lamb used for the daily offering, and therefore I will not eat it.
מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר ״קׇרְבָּן״, ״עוֹלָה״, ״מִנְחָה״, ״חַטָּאת״, ״תּוֹדָה״, ״שְׁלָמִים״, ״שֶׁאֲנִי אוֹכֵל לָךְ״ — אָסוּר. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. ״הַקׇּרְבָּן״, ״כַּקׇּרְבָּן״, ״קׇרְבָּן שֶׁאוֹכַל לָךְ״ — אָסוּר. ״לַקׇּרְבָּן לֹא אוֹכַל לָךְ״ — רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר.
MISHNA: With regard to one who says: An offering, a burnt-offering, a meal-offering, a sin-offering, a thanks-offering, or a peace-offering, and adds: That which I eat of yours, the vow takes effect and the food is forbidden. Rabbi Yehuda renders the food permitted in all these cases. If one says: The offering, like an offering, or an offering, and adds: That which I will eat of yours, the food is forbidden. If he says: That which I will not eat of yours shall be for an offering, Rabbi Meir renders the food forbidden.
גְּמָ׳ קָתָנֵי ״קׇרְבָּן״, ״הַקׇּרְבָּן״, ״כַּקׇּרְבָּן שֶׁאוֹכַל לָךְ״ — אָסוּר. סְתָמָא תְּנָא כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּלָא שָׁנֵי לֵיהּ בֵּין ״אִימְּרָא״ ״לְאִימְּרָא״.
GEMARA: It teaches in the mishna that if one says: An offering, the offering, or like an offering, and then adds: That which I will eat of yours, it is forbidden. This indicates that this unattributed opinion in the mishna was taught in accordance with the opinion of Rabbi Meir, for whom there is no difference whether one says a lamb [imra] or as a lamb [le’imra].
[אִי רַבִּי מֵאִיר — הָא] דְּקָתָנֵי: ״הַקׇּרְבָּן שֶׁאוֹכַל לָךְ״ — אָסוּר, וְהָתַנְיָא: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה בְּאוֹמֵר ״הָא קׇרְבָּן״, וְ״הָא עוֹלָה״ וְ״הָא מִנְחָה״ וְ״הָא חַטָּאת שֶׁאוֹכַל לָךְ״ — שֶׁמּוּתָּר? שֶׁלֹּא נָדַר זֶה אֶלָּא בְּחַיֵּי קׇרְבָּן!
The Gemara asks: However, if it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, that which it teaches is difficult. It teaches that if one says: The offering [hakorban], and adds: That which I will eat of yours, the food is forbidden. But isn’t it taught in a baraita that the Rabbis concede to Rabbi Yehuda that with regard to one who says: This offering [ha korban], or this burnt-offering [ha ola], or this meal-offering [ha minḥa], or this sin-offering [ha ḥatat], and then adds: That I will eat of yours, the vow does not take effect and the food is permitted? The reason for this is that the individual did not take a vow that the item should be associated with an offering; rather, he took a vow by the life of the offering, which is not a valid expression of a vow.
לָא קַשְׁיָא: הָא דְּאָמַר ״הָא קׇרְבָּן״, וְהָא דְּאָמַר ״הַקׇּרְבָּן״. מַאי טַעְמָא? חַיֵּי קׇרְבָּן קָאָמַר.
The Gemara answers: This is not difficult. This case, where the vow does not take effect, is where one said: This offering [ha korban], and that case, where the vow does take effect, is where one said: The offering [hakorban]. What is the reason that the vow does not take effect when he says this offering [ha korban]? It is because he is saying that he is taking a vow by the life of this offering, which is not a valid way to express a vow.
קָתָנֵי: ״לַקׇּרְבָּן לֹא אוֹכַל לָךְ״, רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר. וְהָא לֵית לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר מִכְּלָל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן! אָמַר רַבִּי אַבָּא: נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר: לְקׇרְבָּן יְהֵא, לְפִיכָךְ לֹא אוֹכַל לָךְ.
The mishna teaches that if one says: That which I will not eat of yours is lakorban, which indicates la korban, it is not an offering, Rabbi Meir prohibits him from eating food belonging to the other individual. This is because his statement indicates that what he does eat shall be considered an offering. The Gemara asks: Isn’t it true that Rabbi Meir does not hold that from a negative statement you can infer a positive statement? The Gemara answers that Rabbi Abba said: It is as though he said: It shall be for an offering [lekorban], and therefore I will not eat that which is yours.
מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״קֻוֽנָּם פִּי מְדַבֵּר עִמָּךְ״, ״יָדִי עוֹשָׂה עִמָּךְ״, ״רַגְלִי מְהַלֶּכֶת עִמָּךְ״ — אָסוּר.
MISHNA: One who says to another: It is konam for me for my mouth to speak with you, or: It is konam for me for my hand to work with you, or: It is konam for me for my foot to walk with you, it is prohibited for him to speak with, work with, or walk with the other individual.
גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ: חוֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת מִבַּנְּדָרִים וּבַנְּדָרִים מִבַּשְּׁבוּעוֹת. חוֹמֶר בַּנְּדָרִים, שֶׁהַנְּדָרִים חָלִים עַל הַמִּצְוָה כְּבָרְשׁוּת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּשְּׁבוּעוֹת. וְחוֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת, שֶׁהַשְּׁבוּעוֹת חָלוֹת עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ וְשֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּנְּדָרִים.
GEMARA: The Gemara raises a contradiction from the following baraita: There is a stricture that applies to oaths beyond the strictures that apply to vows, and there is a stricture that applies to vows beyond the strictures that apply to oaths. The stricture that applies to vows is that vows take effect with regard to a mitzva as they do with regard to optional activities, which is not the case with regard to oaths, as one cannot take an oath to neglect a mitzva. And the stricture that applies to oaths is that oaths take effect upon a matter that has substance and a matter that does not have substance, which is not the case with regard to vows, which take effect only upon a matter that has substance. This contradicts the mishna, which states that a vow can apply to speech or actions, which are not physical items that have concrete substance.
אָמַר רַב יְהוּדָה: בְּאוֹמֵר ״יֵאָסֵר פִּי לְדִיבּוּרִי״, ״יָדַי לְמַעֲשֵׂיהֶם״, ״רַגְלַי לְהִילּוּכָן״. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי ״פִּי מְדַבֵּר עִמָּךְ״, וְלָא קָתָנֵי ״שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר עִמָּךְ״.
Rav Yehuda said: The mishna is referring to one who says: My mouth shall be forbidden with regard to my speech, or: My hands shall be forbidden with regard to their work, or: My feet should be forbidden with regard to their walking. In these cases the vow applies to a limb, which is a concrete item, and therefore it takes effect. The Gemara comments: The language of the mishna is also precise according to this interpretation, as it teaches: For my mouth to speak with you, and it does not teach: That which I speak with you. This indicates that he imposed the vow upon his mouth and not upon the act of speaking.
הַדְרָן עֲלָךְ כׇּל כִּנּוּיֵי
מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ מוּתָּרִין: ״חוּלִּין שֶׁאוֹכַל לָךְ״, ״כִּבְשַׂר חֲזִיר״, ״כַּעֲבוֹדָה זָרָה״, ״כְּעוֹרוֹת לְבוּבִין״, ״כִּנְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת״, ״כִּשְׁקָצִים וּרְמָשִׂים״, ״כְּחַלַּת אַהֲרֹן וְכִתְרוּמָתוֹ״ — מוּתָּר.
MISHNA: And these are the vows in which the one who takes the vow attempts to create a prohibition on an item by associating it with an item in an ineffective manner, rendering the vow void and leaving the item permitted: If one says: That which I will eat of yours will be non-sacred [ḥullin]; or: That which I will eat of yours will be like pig meat; or: Like an object of idol worship; or: Like the hides of animal offerings whose hearts were removed as a form of idol worship, and it is therefore prohibited to derive benefit from those animals; or: Like animal carcasses and animals with a wound that will cause them to die within twelve months [tereifot]; or: Like non-kosher repugnant creatures and non-kosher creeping animals; or: Like the ḥalla of Aaron, the first priest, or like his teruma; in all these cases, the food is permitted. Although none of these items may be eaten, they are forbidden by Torah law, not by means of a vow. Therefore, it is impossible to extend their prohibition to other items by means of a vow that associates them with those items.
הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ ״הֲרֵי אַתְּ עָלַי כְּאִימָּא״ — פּוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר. שֶׁלֹּא יָקֵל רֹאשׁוֹ לְכָךְ.
With regard to a man who says to his wife: You are hereby to me like my mother, i.e., deriving benefit from you should be forbidden to me like engaging in sexual intercourse with my mother, dissolution is broached with him by suggesting a different extenuation, i.e., a halakhic authority suggests other, extenuating circumstances that enable the dissolution of the vow. Although this vow does not take effect either, as engaging in sexual intercourse with one’s mother is prohibited by Torah law, by rabbinic law this is treated like an actual vow and requires dissolution by a halakhic authority, so that he will not take genuine vows lightly.
גְּמָ׳ טַעְמָא דְּאָמַר ״חוּלִּין שֶׁאוֹכַל לָךְ״ הָא אָמַר ״לַחוּלִּין שֶׁאוֹכַל לָךְ״, מַשְׁמַע: לָא לְחוּלִּין לֶיהֱוֵי אֶלָּא קׇרְבָּן.
GEMARA: It may be inferred from the first case in the mishna that the reason the vow does not take effect is that he said: That which I will eat of yours will be ḥullin; but if he said: That which I will eat of yours will be laḥullin, that indicates that he is saying: It will not [la] be non-sacred [ḥullin], but rather like an offering, which is a vow that takes effect.
מַנִּי מַתְנִיתִין? אִי רַבִּי מֵאִיר — הָא לֵית לֵיהּ מִכְּלָל
Whose opinion is expressed in the mishna? If it is the opinion of Rabbi Meir, isn’t he of the opinion that one does not say: From
העמקה
רוצה להבין מה באמת קורה מתחת לפני השטח של הסוגיה?
שיעורים, פודקאסטים והרחבות של מיטב המורות שלנו יפתחו לך עוד זוויות וכיווני חשיבה.
Zevahim 33: The Heavy Laying on of Hands
Zevahim 31: It’s a Measure of Time: Half a Loaf of Bread
Zevahim 32: The Surprising Leniencies and Leeway of Sacrifices
Zevahim 30: An Olive’s Measure of Intent
A Daf Of Their Own –Schita By a Woman
נשים שוחטות- דף משלהן
חדשה בלימוד הגמרא?
זה הדף הראשון שלך? איזו התרגשות עצומה! יש לנו בדיוק את התכנים והכלים שיעזרו לך לעשות את הצעדים הראשונים ללמידה בקצב וברמה שלך, כך תוכלי להרגיש בנוח גם בתוך הסוגיות המורכבות ומאתגרות.
פסיפס הלומדות שלנו
גלי את קהילת הלומדות שלנו, מגוון נשים, רקעים וסיפורים. כולן חלק מתנועה ומסע מרגש ועוצמתי.
התחלתי מחוג במסכת קידושין שהעבירה הרבנית רייסנר במסגרת בית המדרש כלנה בגבעת שמואל; לאחר מכן התחיל סבב הדף היומי אז הצטרפתי. לסביבה לקח זמן לעכל אבל היום כולם תומכים ומשתתפים איתי. הלימוד לעתים מעניין ומעשיר ולעתים קשה ואף הזוי… אך אני ממשיכה קדימה. הוא משפיע על היומיום שלי קודם כל במרדף אחרי הדף, וגם במושגים הרבים שלמדתי ובידע שהועשרתי בו, חלקו ממש מעשי
ראש העין, ישראל
התחלתי ללמוד דף יומי ממסכת נידה כי זה היה חומר הלימוד שלי אז. לאחר הסיום הגדול בבנייני האומה החלטתי להמשיך. וב”ה מאז עם הפסקות קטנות של קורונה ולידה אני משתדלת להמשיך ולהיות חלק.
זה משפיע מאוד על היום יום שלי ועל אף שאני עסוקה בלימודי הלכה ותורה כל יום, זאת המסגרת הקבועה והמחייבת ביותר שיש לי.
גבעת הראל, ישראל
"התחלתי ללמוד דף יומי במחזור הזה, בח’ בטבת תש””ף. לקחתי על עצמי את הלימוד כדי ליצור תחום של התמדה יומיומית בחיים, והצטרפתי לקבוצת הלומדים בבית הכנסת בכפר אדומים. המשפחה והסביבה מתפעלים ותומכים.
בלימוד שלי אני מתפעלת בעיקר מכך שכדי ללמוד גמרא יש לדעת ולהכיר את כל הגמרא. זו מעין צבת בצבת עשויה שהיא עצומה בהיקפה.”
כפר אדומים, ישראל
הייתי לפני שנתיים בסיום הדרן נשים בבנייני האומה והחלטתי להתחיל. אפילו רק כמה דפים, אולי רק פרק, אולי רק מסכת… בינתיים סיימתי רבע שס ותכף את כל סדר מועד בה.
הסביבה תומכת ומפרגנת. אני בת יחידה עם ארבעה אחים שכולם לומדים דף יומי. מדי פעם אנחנו עושים סיומים יחד באירועים משפחתיים. ממש מרגש. מסכת שבת סיימנו כולנו יחד עם אבא שלנו!
אני שומעת כל יום פודקאסט בהליכה או בנסיעה ואחכ לומדת את הגמרא.
מרכז שפירא, ישראל
ראיתי את הסיום הגדול בבנייני האומה וכל כך התרשמתי ורציתי לקחת חלק.. אבל לקח לי עוד כשנה וחצי )באמצע מסיכת שבת להצטרף..
הלימוד חשוב לי מאוד.. אני תמיד במרדף אחרי הדף וגונבת כל פעם חצי דף כשהילדים עסוקים ומשלימה אח”כ אחרי שכולם הלכו לישון..
ירושלים, ישראל
כבר סיפרתי בסיום של מועד קטן.
הלימוד מאוד משפיעה על היום שלי כי אני לומדת עם רבנית מישל על הבוקר בזום. זה נותן טון לכל היום – בסיס למחשבות שלי .זה זכות גדול להתחיל את היום בלימוד ובתפילה. תודה רבה !
ירושלים, ישראל
התחלתי ללמוד לפני 4.5 שנים, כשהודיה חברה שלי פתחה קבוצת ווטסאפ ללימוד דף יומי בתחילת מסכת סנהדרין. מאז לימוד הדף נכנס לתוך היום-יום שלי והפך לאחד ממגדירי הזהות שלי ממש.
ירושלים, ישראל
התחלתי ללמוד דף יומי בתחילת מסכת ברכות, עוד לא ידעתי כלום. נחשפתי לסיום הש״ס, ובעצם להתחלה מחדש בתקשורת, הפתיע אותי לטובה שהיה מקום לעיסוק בתורה.
את המסכתות הראשונות למדתי, אבל לא סיימתי (חוץ מעירובין איכשהו). השנה כשהגעתי למדרשה, נכנסתי ללופ, ואני מצליחה להיות חלק, סיימתי עם החברותא שלי את כל המסכתות הקצרות, גם כשהיינו חולות קורונה ובבידודים, למדנו לבד, העיקר לא לצבור פער, ומחכות ליבמות 🙂
מזכרת בתיה, ישראל
התחלתי ללמוד דף יומי בסבב הקודם. זכיתי לסיים אותו במעמד המרגש של הדרן. בסבב הראשון ליווה אותי הספק, שאולי לא אצליח לעמוד בקצב ולהתמיד. בסבב השני אני לומדת ברוגע, מתוך אמונה ביכולתי ללמוד ולסיים. בסבב הלימוד הראשון ליוותה אותי חוויה מסויימת של בדידות. הדרן העניקה לי קהילת לימוד ואחוות נשים. החוויה של סיום הש”ס במעמד כה גדול כשנשים שאינן מכירות אותי, שמחות ומתרגשות עבורי , היתה חוויה מרוממת נפש
קיבוץ מגדל עוז, ישראל
A life-changing journey started with a Chanukah family tiyul to Zippori, home of the Sanhedrin 2 years ago and continued with the Syum in Binanei Hauma where I was awed by the energy of 3000 women dedicated to learning daf Yomi. Opening my morning daily with a fresh daf, I am excited with the new insights I find enriching my life and opening new and deeper horizons for me.
Elazar gush etzion, Israel
ראיתי את הסיום הגדול בבנייני האומה וכל כך התרשמתי ורציתי לקחת חלק.. אבל לקח לי עוד כשנה וחצי )באמצע מסיכת שבת להצטרף..
הלימוד חשוב לי מאוד.. אני תמיד במרדף אחרי הדף וגונבת כל פעם חצי דף כשהילדים עסוקים ומשלימה אח”כ אחרי שכולם הלכו לישון..
ירושלים, ישראל
התחלתי ללמוד בשנת המדרשה במגדל עוז, בינתיים נהנית מאוד מהלימוד ומהגמרא, מעניין ומשמח מאוד!
משתדלת להצליח לעקוב כל יום, לפעמים משלימה קצת בהמשך השבוע.. מרגישה שיש עוגן מקובע ביום שלי והוא משמח מאוד!
חיפה , ישראל
אחי, שלומד דף יומי ממסכת ברכות, חיפש חברותא ללימוד מסכת ראש השנה והציע לי. החברותא היתה מאתגרת טכנית ורוב הזמן נעשתה דרך הטלפון, כך שבסיום המסכת נפרדו דרכינו. אחי חזר ללמוד לבד, אבל אני כבר נכבשתי בקסם הגמרא ושכנעתי את האיש שלי להצטרף אלי למסכת ביצה. מאז המשכנו הלאה, ועכשיו אנחנו מתרגשים לקראתו של סדר נשים!
נוקדים, ישראל
התחלתי ללמוד דף יומי ממסכת נידה כי זה היה חומר הלימוד שלי אז. לאחר הסיום הגדול בבנייני האומה החלטתי להמשיך. וב”ה מאז עם הפסקות קטנות של קורונה ולידה אני משתדלת להמשיך ולהיות חלק.
זה משפיע מאוד על היום יום שלי ועל אף שאני עסוקה בלימודי הלכה ותורה כל יום, זאת המסגרת הקבועה והמחייבת ביותר שיש לי.
גבעת הראל, ישראל
בתחילת הסבב הנוכחי של לימוד הדף היומי, נחשפתי לחגיגות המרגשות באירועי הסיום ברחבי העולם. והבטחתי לעצמי שבקרוב אצטרף גם למעגל הלומדות. הסבב התחיל כאשר הייתי בתחילת דרכי בתוכנית קרן אריאל להכשרת יועצות הלכה של נשמ”ת. לא הצלחתי להוסיף את ההתחייבות לדף היומי על הלימוד האינטנסיבי של תוכנית היועצות. בבוקר למחרת המבחן הסופי בנשמ”ת, התחלתי את לימוד הדף במסכת סוכה ומאז לא הפסקתי.
קרית גת, ישראל
לצערי גדלתי בדור שבו לימוד גמרא לנשים לא היה דבר שבשגרה ושנים שאני חולמת להשלים את הפער הזה.. עד שלפני מספר שבועות, כמעט במקרה, נתקלתי במודעת פרסומת הקוראת להצטרף ללימוד מסכת תענית. כשקראתי את המודעה הרגשתי שהיא כאילו נכתבה עבורי – "תמיד חלמת ללמוד גמרא ולא ידעת איך להתחיל”, "בואי להתנסות במסכת קצרה וקלה” (רק היה חסר שהמודעה תיפתח במילים "מיכי שלום”..). קפצתי למים ו- ב”ה אני בדרך להגשמת החלום:)
מורשת, ישראל
התחלתי ללמוד את הדף היומי מעט אחרי שבני הקטן נולד. בהתחלה בשמיעה ולימוד באמצעות השיעור של הרבנית שפרבר. ובהמשך העזתי וקניתי לעצמי גמרא. מאז ממשיכה יום יום ללמוד עצמאית, ולפעמים בעזרת השיעור של הרבנית, כל יום. כל סיום של מסכת מביא לאושר גדול וסיפוק. הילדים בבית נהיו חלק מהלימוד, אני משתפת בסוגיות מעניינות ונהנית לשמוע את דעתם.
מעלה מכמש, ישראל
למדתי גמרא מכיתה ז- ט ב Maimonides School ואחרי העליה שלי בגיל 14 לימוד הגמרא, שלא היה כל כך מקובל בימים אלה, היה די ספוראדי. אחרי "ההתגלות” בבנייני האומה התחלתי ללמוד בעיקר בדרך הביתה למדתי מפוקקטסים שונים. לאט לאט ראיתי שאני תמיד חוזרת לרבנית מישל פרבר. באיזה שהוא שלב התחלתי ללמוד בזום בשעה 7:10 .
היום "אין מצב” שאני אתחיל את היום שלי ללא לימוד עם הרבנית מישל עם כוס הקפה שלי!!
חשמונאים, ישראל
התחלתי ללמוד דף יומי אחרי שחזרתי בתשובה ולמדתי במדרשה במגדל עוז. הלימוד טוב ומספק חומר למחשבה על נושאים הלכתיים ”קטנים” ועד לערכים גדולים ביהדות. חשוב לי להכיר את הגמרא לעומק. והצעד הקטן היום הוא ללמוד אותה בבקיאות, בעזרת השם, ומי יודע אולי גם אגיע לעיון בנושאים מעניינים. נושאים בגמרא מתחברים לחגים, לתפילה, ליחסים שבין אדם לחברו ולמקום ולשאר הדברים שמלווים באורח חיים דתי 🙂
מצפה יריחו, ישראל
התחלתי ללמוד דף לפני קצת יותר מ-5 שנים, כשלמדתי רבנות בישיבת מהר”ת בניו יורק. בדיעבד, עד אז, הייתי בלימוד הגמרא שלי כמו מישהו שאוסף חרוזים משרשרת שהתפזרה, פה משהו ושם משהו, ומאז נפתח עולם ומלואו…. הדף נותן לי לימוד בצורה מאורגנת, שיטתית, יום-יומית, ומלמד אותי לא רק ידע אלא את השפה ודרך החשיבה שלנו. לשמחתי, יש לי סביבה תומכת וההרגשה שלי היא כמו בציטוט שבחרתי: הדף משפיע לטובה על כל היום שלי.
חיפה, ישראל
נדרים יג
דְּמַחֵית בְּשַׂר בְּכוֹר וּמַחֵית בָּשָׂר דְּהַאיְךְ גַּבֵּיהּ, וְאָמַר ״זֶה כָּזֶה״. וְתַנָּאֵי הִיא.
that he places the meat of a firstborn animal in one place and he places another piece of meat next to it, and he said: This second piece of meat is hereby like that meat of the firstborn animal, and it is a dispute between tanna’im about whether he is referring to the original forbidden status of the firstborn animal or its current permitted status?
לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, וּמַאי טַעְמָא דְמַאן דְּשָׁרֵי — אָמַר קְרָא: ״כִּי יִדֹּר״, עַד שֶׁיִּדּוֹר בְּדָבָר הַנָּדוּר, לְאַפּוֹקֵי בְּכוֹר, דְּדָבָר הָאָסוּר הוּא.
The Gemara responds: No, everyone agrees that he is referring to the status of the animal before the sprinkling of the blood, and what is the reason of the one who renders it permitted? The verse states: “When a man takes a vow” (Numbers 30:3), which indicates that he has not done so until he takes a vow with an item forbidden by means of a vow, i.e., by extending the status of an item that itself was forbidden by a means of a vow. This comes to exclude a firstborn, which is an item that is forbidden by the Torah rather than by means of a vow; a firstborn animal is sacred simply because it is born first.
וּמַאן דְּאָסַר, אָמַר קְרָא: ״לַה׳״, לְרַבּוֹת דָּבָר הָאָסוּר.
And the one who renders it forbidden holds that it is because the verse states: “To the Lord” (Numbers 30:3), which comes to include one who takes a vow by associating an object with an item that is forbidden by the Torah.
וּמַאן דְּשָׁרֵי, ״לַה׳״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְמַתְפִּיס בְּחַטָּאת וְאָשָׁם.
The Gemara asks: And the one who renders it permitted based on the principle that one cannot take a vow by associating the item with an item that is forbidden by the Torah, what does he do with the expression “to the Lord”? The Gemara answers: He requires this expression to include the case of one who associates the object of his vow with a sin-offering and a guilt-offering. Although these offerings are obligatory rather than voluntary, and in that regard they are dissimilar to items forbidden by means of a vow, one can render another item forbidden by associating it with these offerings.
וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת חַטָּאת וְאָשָׁם וּלְהוֹצִיא אֶת הַבְּכוֹר? מְרַבֶּה אֲנִי חַטָּאת וְאָשָׁם שֶׁהוּא מַתְפִּיס בְּנֶדֶר, וּמוֹצִיא אֲנִי אֶת הַבְּכוֹר שֶׁהוּא קָדוֹשׁ מִמְּעֵי אִמּוֹ.
The Gemara asks: And what did you see that led you to include a sin-offering and a guilt-offering and to exclude the firstborn? The Gemara answers: I include the sin-offering and guilt-offering due to the fact that he associates the object of his vow with an animal forbidden by means of a vow, as it is the individual who designates a particular animal for one of these offerings. And I remove the firstborn, because it is sacred from its mother’s womb.
וּמַאן דְּאָסַר, בְּכוֹר נָמֵי מַתְפִּיסוֹ בְּנֶדֶר הוּא. דְּתַנְיָא, מִשּׁוּם רַבִּי אָמְרוּ: מִנַּיִן לְנוֹלַד בְּכוֹר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁמִּצְוָה לְהַקְדִּישׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ״.
And the one who renders it forbidden is of the opinion that one who says that a piece of meat shall be considered for him like the meat of a firstborn also associates the object of his vow with an item forbidden by a vow, as it is taught in a baraita: They said in the name of Rabbi Yehuda HaNasi: From where is it derived that if one has a firstborn animal born in his home it is still a mitzva to consecrate it? As it is stated: “The males you shall consecrate” (Deuteronomy 15:19). Although a firstborn animal is considered consecrated from birth, its owner is still commanded to declare it consecrated, and it is therefore considered an item forbidden by means of a vow.
וּמַאן דְּשָׁרֵי, כִּי לָא מַקְדֵּישׁ לֵיהּ מִי לָא מִיקַּדֵּישׁ?
And the one who renders it permitted in this case argues that although the owner is required to declare it consecrated, if he does not consecrate it, is it not consecrated? Since it is consecrated in any event, it is considered to have been rendered forbidden by the Torah rather than through a vow.
״כְּאִימְּרָא״, ״כַּדִּירִים״.
§ It is taught in the mishna that if one says that food shall be considered like the lamb [imra] of the daily offering, or like the animals designated as offerings and kept in special enclosures, the vow takes effect.
תָּנָא: ״אִימְּרָא״, ״לְאִימְּרָא״, ״כְּאִימְּרָא״, ״דִּירִים״, ״לַדִּירִים״ ״כַּדִּירִים״, ״עֵצִים״, ״לָעֵצִים״, ״כָּעֵצִים״, ״אִישִּׁים״, ״לָאִישִּׁים״, ״כָּאִישִּׁים״, ״מִזְבֵּחַ״, ״לַמִּזְבֵּחַ״, ״כַּמִּזְבֵּחַ״, ״הֵיכָל״, ״לַהֵיכָל״, ״כַּהֵיכָל״, ״יְרוּשָׁלַיִם״, ״לִירוּשָׁלַיִם״, ״כִּירוּשָׁלַיִם״, כּוּלָּן: ״שֶׁאוֹכַל לָךְ״ — אָסוּר. ״לֹא אוֹכַל לָךְ״ — מוּתָּר.
It was taught in a baraita: If one says that food shall be considered a lamb, for a lamb, like a lamb; enclosures, for enclosures, like enclosures; wood, for wood, like wood; fires, for fires, like fires; the altar, for the altar, like the altar; the Sanctuary, for the Sanctuary, like the Sanctuary; Jerusalem, for Jerusalem, like Jerusalem; with regard to all of them, if he adds: That which I will eat of yours, it is forbidden. This is because his intent is that whatever he eats that belongs to the other individual should be forbidden to him like one of these consecrated items. However, if he adds: That which I will not eat of yours, the food is permitted, since the only implication of his statement is that whatever he does not eat shall be forbidden.
מַאן שָׁמְעִינַן לֵיהּ דְּלָא שָׁנֵי לֵיהּ ״אִימְּרָא״ ״לְאִימְּרָא״ ״כְּאִימְּרָא״ — רַבִּי מֵאִיר הִיא.
The Gemara asks: Who is the Sage of whom we have heard, for whom there is no difference whether one said a lamb, for a lamb, or like a lamb, that I eat of yours? It is Rabbi Meir. Conversely, Rabbi Yehuda holds that the vow takes effect only if one says: Like a lamb.
אֵימָא סֵיפָא: וְכוּלָּן ״לֹא אוֹכַל לָךְ״ — מוּתָּר. וְהָתְנַן: ״לַקָּרְבָּן לֹא אוֹכַל לָךְ״ — רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, וְאָמַר רַבִּי אַבָּא: נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר ״לְקָרְבָּן יְהֵא, לְפִיכָךְ לֹא אוֹכַל לָךְ״.
However, say the latter clause of the baraita: With regard to all of them, if he adds: That which I will not eat of yours, the food remains permitted. But didn’t we learn in the next mishna that if one says: That which I will not eat of yours shall be for an offering [lekorban], Rabbi Meir prohibits him from eating food belonging to the other individual? And Rabbi Abba said in explanation of this ruling that it is as though he said: It shall be for an offering [lekorban], and therefore I will not eat that which is yours. Apparently, according to Rabbi Meir the food is forbidden even if he said: That which I will not eat of yours.
לָא קַשְׁיָא: הָא דְּאָמַר ״לָא לְאִימְּרָא״, הָא דְּאָמַר ״לְאִימְּרָא״.
The Gemara responds: This is not difficult: This baraita is referring to a case where one said: That which I do not eat from you shall not [la] be for a lamb [le’imra]. Although this statement implies that what he does eat shall be considered like the lamb of the daily offering, Rabbi Meir holds that one cannot infer a positive statement from a negative statement. Conversely, that mishna is referring to a case where he said: For a lamb [le’imra]. In that case, his statement is interpreted as though he said: It shall be considered the lamb used for the daily offering, and therefore I will not eat it.
מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר ״קׇרְבָּן״, ״עוֹלָה״, ״מִנְחָה״, ״חַטָּאת״, ״תּוֹדָה״, ״שְׁלָמִים״, ״שֶׁאֲנִי אוֹכֵל לָךְ״ — אָסוּר. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. ״הַקׇּרְבָּן״, ״כַּקׇּרְבָּן״, ״קׇרְבָּן שֶׁאוֹכַל לָךְ״ — אָסוּר. ״לַקׇּרְבָּן לֹא אוֹכַל לָךְ״ — רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר.
MISHNA: With regard to one who says: An offering, a burnt-offering, a meal-offering, a sin-offering, a thanks-offering, or a peace-offering, and adds: That which I eat of yours, the vow takes effect and the food is forbidden. Rabbi Yehuda renders the food permitted in all these cases. If one says: The offering, like an offering, or an offering, and adds: That which I will eat of yours, the food is forbidden. If he says: That which I will not eat of yours shall be for an offering, Rabbi Meir renders the food forbidden.
גְּמָ׳ קָתָנֵי ״קׇרְבָּן״, ״הַקׇּרְבָּן״, ״כַּקׇּרְבָּן שֶׁאוֹכַל לָךְ״ — אָסוּר. סְתָמָא תְּנָא כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּלָא שָׁנֵי לֵיהּ בֵּין ״אִימְּרָא״ ״לְאִימְּרָא״.
GEMARA: It teaches in the mishna that if one says: An offering, the offering, or like an offering, and then adds: That which I will eat of yours, it is forbidden. This indicates that this unattributed opinion in the mishna was taught in accordance with the opinion of Rabbi Meir, for whom there is no difference whether one says a lamb [imra] or as a lamb [le’imra].
[אִי רַבִּי מֵאִיר — הָא] דְּקָתָנֵי: ״הַקׇּרְבָּן שֶׁאוֹכַל לָךְ״ — אָסוּר, וְהָתַנְיָא: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה בְּאוֹמֵר ״הָא קׇרְבָּן״, וְ״הָא עוֹלָה״ וְ״הָא מִנְחָה״ וְ״הָא חַטָּאת שֶׁאוֹכַל לָךְ״ — שֶׁמּוּתָּר? שֶׁלֹּא נָדַר זֶה אֶלָּא בְּחַיֵּי קׇרְבָּן!
The Gemara asks: However, if it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, that which it teaches is difficult. It teaches that if one says: The offering [hakorban], and adds: That which I will eat of yours, the food is forbidden. But isn’t it taught in a baraita that the Rabbis concede to Rabbi Yehuda that with regard to one who says: This offering [ha korban], or this burnt-offering [ha ola], or this meal-offering [ha minḥa], or this sin-offering [ha ḥatat], and then adds: That I will eat of yours, the vow does not take effect and the food is permitted? The reason for this is that the individual did not take a vow that the item should be associated with an offering; rather, he took a vow by the life of the offering, which is not a valid expression of a vow.
לָא קַשְׁיָא: הָא דְּאָמַר ״הָא קׇרְבָּן״, וְהָא דְּאָמַר ״הַקׇּרְבָּן״. מַאי טַעְמָא? חַיֵּי קׇרְבָּן קָאָמַר.
The Gemara answers: This is not difficult. This case, where the vow does not take effect, is where one said: This offering [ha korban], and that case, where the vow does take effect, is where one said: The offering [hakorban]. What is the reason that the vow does not take effect when he says this offering [ha korban]? It is because he is saying that he is taking a vow by the life of this offering, which is not a valid way to express a vow.
קָתָנֵי: ״לַקׇּרְבָּן לֹא אוֹכַל לָךְ״, רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר. וְהָא לֵית לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר מִכְּלָל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן! אָמַר רַבִּי אַבָּא: נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר: לְקׇרְבָּן יְהֵא, לְפִיכָךְ לֹא אוֹכַל לָךְ.
The mishna teaches that if one says: That which I will not eat of yours is lakorban, which indicates la korban, it is not an offering, Rabbi Meir prohibits him from eating food belonging to the other individual. This is because his statement indicates that what he does eat shall be considered an offering. The Gemara asks: Isn’t it true that Rabbi Meir does not hold that from a negative statement you can infer a positive statement? The Gemara answers that Rabbi Abba said: It is as though he said: It shall be for an offering [lekorban], and therefore I will not eat that which is yours.
מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״קֻוֽנָּם פִּי מְדַבֵּר עִמָּךְ״, ״יָדִי עוֹשָׂה עִמָּךְ״, ״רַגְלִי מְהַלֶּכֶת עִמָּךְ״ — אָסוּר.
MISHNA: One who says to another: It is konam for me for my mouth to speak with you, or: It is konam for me for my hand to work with you, or: It is konam for me for my foot to walk with you, it is prohibited for him to speak with, work with, or walk with the other individual.
גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ: חוֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת מִבַּנְּדָרִים וּבַנְּדָרִים מִבַּשְּׁבוּעוֹת. חוֹמֶר בַּנְּדָרִים, שֶׁהַנְּדָרִים חָלִים עַל הַמִּצְוָה כְּבָרְשׁוּת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּשְּׁבוּעוֹת. וְחוֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת, שֶׁהַשְּׁבוּעוֹת חָלוֹת עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ וְשֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּנְּדָרִים.
GEMARA: The Gemara raises a contradiction from the following baraita: There is a stricture that applies to oaths beyond the strictures that apply to vows, and there is a stricture that applies to vows beyond the strictures that apply to oaths. The stricture that applies to vows is that vows take effect with regard to a mitzva as they do with regard to optional activities, which is not the case with regard to oaths, as one cannot take an oath to neglect a mitzva. And the stricture that applies to oaths is that oaths take effect upon a matter that has substance and a matter that does not have substance, which is not the case with regard to vows, which take effect only upon a matter that has substance. This contradicts the mishna, which states that a vow can apply to speech or actions, which are not physical items that have concrete substance.
אָמַר רַב יְהוּדָה: בְּאוֹמֵר ״יֵאָסֵר פִּי לְדִיבּוּרִי״, ״יָדַי לְמַעֲשֵׂיהֶם״, ״רַגְלַי לְהִילּוּכָן״. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי ״פִּי מְדַבֵּר עִמָּךְ״, וְלָא קָתָנֵי ״שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר עִמָּךְ״.
Rav Yehuda said: The mishna is referring to one who says: My mouth shall be forbidden with regard to my speech, or: My hands shall be forbidden with regard to their work, or: My feet should be forbidden with regard to their walking. In these cases the vow applies to a limb, which is a concrete item, and therefore it takes effect. The Gemara comments: The language of the mishna is also precise according to this interpretation, as it teaches: For my mouth to speak with you, and it does not teach: That which I speak with you. This indicates that he imposed the vow upon his mouth and not upon the act of speaking.
הַדְרָן עֲלָךְ כׇּל כִּנּוּיֵי
מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ מוּתָּרִין: ״חוּלִּין שֶׁאוֹכַל לָךְ״, ״כִּבְשַׂר חֲזִיר״, ״כַּעֲבוֹדָה זָרָה״, ״כְּעוֹרוֹת לְבוּבִין״, ״כִּנְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת״, ״כִּשְׁקָצִים וּרְמָשִׂים״, ״כְּחַלַּת אַהֲרֹן וְכִתְרוּמָתוֹ״ — מוּתָּר.
MISHNA: And these are the vows in which the one who takes the vow attempts to create a prohibition on an item by associating it with an item in an ineffective manner, rendering the vow void and leaving the item permitted: If one says: That which I will eat of yours will be non-sacred [ḥullin]; or: That which I will eat of yours will be like pig meat; or: Like an object of idol worship; or: Like the hides of animal offerings whose hearts were removed as a form of idol worship, and it is therefore prohibited to derive benefit from those animals; or: Like animal carcasses and animals with a wound that will cause them to die within twelve months [tereifot]; or: Like non-kosher repugnant creatures and non-kosher creeping animals; or: Like the ḥalla of Aaron, the first priest, or like his teruma; in all these cases, the food is permitted. Although none of these items may be eaten, they are forbidden by Torah law, not by means of a vow. Therefore, it is impossible to extend their prohibition to other items by means of a vow that associates them with those items.
הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ ״הֲרֵי אַתְּ עָלַי כְּאִימָּא״ — פּוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר. שֶׁלֹּא יָקֵל רֹאשׁוֹ לְכָךְ.
With regard to a man who says to his wife: You are hereby to me like my mother, i.e., deriving benefit from you should be forbidden to me like engaging in sexual intercourse with my mother, dissolution is broached with him by suggesting a different extenuation, i.e., a halakhic authority suggests other, extenuating circumstances that enable the dissolution of the vow. Although this vow does not take effect either, as engaging in sexual intercourse with one’s mother is prohibited by Torah law, by rabbinic law this is treated like an actual vow and requires dissolution by a halakhic authority, so that he will not take genuine vows lightly.
גְּמָ׳ טַעְמָא דְּאָמַר ״חוּלִּין שֶׁאוֹכַל לָךְ״ הָא אָמַר ״לַחוּלִּין שֶׁאוֹכַל לָךְ״, מַשְׁמַע: לָא לְחוּלִּין לֶיהֱוֵי אֶלָּא קׇרְבָּן.
GEMARA: It may be inferred from the first case in the mishna that the reason the vow does not take effect is that he said: That which I will eat of yours will be ḥullin; but if he said: That which I will eat of yours will be laḥullin, that indicates that he is saying: It will not [la] be non-sacred [ḥullin], but rather like an offering, which is a vow that takes effect.
מַנִּי מַתְנִיתִין? אִי רַבִּי מֵאִיר — הָא לֵית לֵיהּ מִכְּלָל
Whose opinion is expressed in the mishna? If it is the opinion of Rabbi Meir, isn’t he of the opinion that one does not say: From
