הדף היום מוקדש ע”י טובה ודויד קסטנבאום לע”נ אסתר פייגל בת רפאל זאב וחיה חשא.
הדף היום מוקדש ע”י מרטין גיינור לע”נ ד”ר ג’רי רבינוביץ.
לבית שמאי ובית הלל יש שלוש מחלוקות במשנה – האם אפשר להישבע לרוצחים, גנבים ומוכסים על דבר שהוא שקר כמו שמותר לעשות בלשון נדר? האם אפשר להחליט בעצמו להישבע לרוצח, לגנב או למוכס או שמותר רק אם הם מציעים שידור? אם הרוצח וכד’ התעקש שהאדם ידור על משהו מסוים, אם האדם נדר על כך ועל משהו אחר, האם הותר גם החלק השני או רק החלק עליו נאלצו לידור? כיצד ניתן לעשות נדר כזה כדי להימנע ממסים – האם לא אמר שמואל שדינא דמלכותא דינא ולכן אי אפשר להתחמק מתשלום מיסים? הנדר השני המוזכר במשנה היה על מי שנדר שהחפצים שייכים למלך. הם מסבירים את הנדר הזה כך: יאסרו פירות העולם עלי אם אינם של בית המלך. אם כן, מדוע אין הנדר תקף ויש לאסור את הפירות? הגמרא מביאה ברייתא שנדמה כי מדברת על נושא דומה למשנתנו – מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל האם אפשר או אי אפשר לפתוח בשבועה. אולם הדבר קשה לאור משנתנו בשני עניינים. הגמרא מביאה שני תירוצים אפשריים. המשנה מביאה מקרה שבו הכריזו שאם נטיעות אלו לא יושמדו (מאיזו סערה מתקרבת), הם יהיו כקרבן, הם מקודשים (אם לא נהרסו) וצריכים לפדות אותם. אם יכריז: נטיעות אלו יהיו כקרבן עד שיקצצו, אי אפשר לפדות אותם. מדוע הלשון בחלק הראשון של המשנה: ‘יש להם פדיון’ ולא ‘קדושות’? המקרה השני המוזכר במשנה מוביל לשאלה – מהו בדיוק נוסח הנדר ובאיזה מקרה ספציפי עוסקת המשנה? למה מתכוונת המשנה כשהיא אומרת: אין לפדות אותם?
