זבחים

כושר שעת

הזמן שבו הקרבן היה ראוי להקרבה או לאכילה. למשל, ,כב ששנול בברי אא בבהמש ננפס ההו
ככב ששהית לל ששע ככוש, לעומת תבש שנולד דעל לום םמעולם םא איתה הו ועת תושר.

מתירים

המעשים שמאפשרים לאכול קרבן, למשל זריקת הדם.

דחוי

קרבן שלא ניתן להקריבו, משום שהיה בו פסול מסוים בעת שהוקדש לקרבן או בזמן שעבר בין
הקדשתו לבין ההקרבה בפועל, ,ג אא פפסו זז ככב חחל. כך ךמשל לבש שהיה העל לום
םשהקדישו וותו, ו , איאיבר שקשקפ מהמהמז בגבג החהח ולו ניני להלהקרי שוש.

מליקה

הפעולה המקבילה לשחיטה בקרבנות עוף. הכהן מחזיק את העוף וחותך את עורפו בציפורן, ביד אחת. מליקה היא פעולה שנעשית רק בקרבנות. עופות שנשחטים על מנת לאכלם חולין (לא במסגרת קרבן) נשחטים מהצוואר, בדומה לבהמות.

אימורים

החלקים הפנימיים של הקרבן, שאותם מקטירים על המזבח.

יוצא

קרבן או חלקים מקרבן (איברי הקרבן או דמו) שיצאו מחוץ לאיזור שבו הם אמורים להיות מוקרבים או להיאכל. גם פעולה זו אוסרת את הקרבן לאכילה (ולהקרבה), אך לא באיסור כרת.

חוץ למקומו

מחשבה שהכהן חושב במהלך אחת מארבע העבודות בה הוא מתכוון להקריב או לאכול את הקרבן מחוץ למקום שבו אמורים לעשות זאת (ירושלים או בית המקדש, כפי שפורט בהגדרת "קדשי קדשים” ו”קדשים קלים”). מחשבה זו פוסלת את הקרבן לאכילה ולהקרבה, אם כי לא באיסור כרת.

נותר

קרבן או חלק מקרבן שנותר כשזמן האכילה שלו עבר. את הנותר אסור לאכול, והעובר על איסור זה עונשו כרת.

פיגול

מחשבה שחושב הכהן במהלך אחת מארבע העבודות (ורק אחת מהן), בה הוא מתכוון לאכול את הקרבן או להקריב אותו לאחר שעבר הזמן שבו מותר לעשות זאת. מחשבה כזו נקראת מחשבת פיגול, והיא אוסרת את הקרבן לאכילה באיסור כרת.

לשמה

במהלך ההקרבה על הכהן להתכוון באופן פעיל להקריב את הקרבן עבור המקריב, ולשם הקורבן הספציפי , לשם ה’, לשם אישים, לשם ריח ולשם ניחוח. כהן שחושב במהלך אחת מארבע העבודות ‘מחשבת שלא לשמה’, כלומר מקריב את הקרבן עם כוונה אחרת  – למשל מקריב קרבן חטאת לשם אשם, פוסל את הקרבן.