לימוד מסכת חולין מוקדש על ידי ג’ודי פלבר לכבודה של קהילת הדרן. "במהלך המחזור הראשון שלי בדף היומי, בדיוק כשהתחלנו את מסכת חולין, בני נפצע בעת שירותו בצה”ל. לאורך אותם חודשיים וחצי של קושי וחוסר ודאות, חברותיי ללימוד לא עזבו אותי לרגע. תודה רבה לקהילה שעטפה אותי, עודדה אותי ווידאה שאוכל להמשיך ולהתמיד בלימוד הדף גם בימים המאתגרים ההם.”
הלימוד החודש מוקדש ע”י אדם, קרולין, מיכל, ג’וש, בני, איזי, גלי, זואי, ז’קי ויהודה לע”נ גיטל בת קרינדל ובנימין בנציון.
רוצה להקדיש שיעור?
תקציר
חתול או חולדה פוסלים עוף כטרפה על ידי דריסה, בעוד שרק חתול פוסל באופן זה בהמה דקה כגון גדיים וטלאים צעירים. עופות דורסים אחרים, מלבד אלו המנויים במפורש במשנה, יכולים גם הם לפסול עופות אחרים בדריסה, אך רק כאשר הם תוקפים עופות הקטנים מהם, בעוד הנץ מסוגל לדרוס אפילו עופות בגודלו שלו. לפי גירסה אחרת, עופות דורסים רגילים פוסלים עופות בגודלם או קטנים מהם, ואילו הנץ פוסל בדריסה אף עופות הגדולים ממנו. כמו כן, מובאות שתי גרסאות שונות בנוגע למה שאמר רב כהנא משמו של רב שימי בר אשי לעניין שועלים, האם הם פוסלים בהמות בדריסה או לא.
אביי מגביל את דיני דריסה לרגליו הקדמיות של הטורף בלבד, ודווקא בציפורן ולא בשיניים, ומתוך כוונה, ודווקא כאשר הטורף עודו בחיים. במקרה שבו נמצא אריה בין בקר ונמצאה ציפורן על גבו של אחד השוורים, פסק רבה בר רב הונא משמו של רב שאין לחוש לדריסה. הוא נימק זאת בכך שלמרות שרוב אריות דורסים, אין ציפורניהם נושרות בדרך כלל תוך כדי התהליך, ומסתבר יותר שהשור התחכך בכותל וציפורן שהייתה נעוצה בכותל נדבקה לגבו. הגמרא דוחה תחילה נימוק זה ומקשה כי אף על פי שרוב שוורים מתחככים בכתלים, אין ציפורניים נדבקות לגבם בשל כך, ומאחר שיש רגליים לדבר שהציפורן הגיעה מן האריה, יש להחמיר. אולם למסקנה נאמר שמאחר שהסברא נוטה לכאן ולכאן, מעמידים את השור על חזקת היתר שלו, ומכיוון שמדובר בספק בלבד, רב לשיטתו כפי שנפסק במקום אחר שבספק דריסה מקלים. אביי מסייג הקלה זו ומבהיר כי היא נאמרה רק כאשר נמצאה ציפורן ממש ולא רק רושם של שריטה, רק כשהציפורן לחה ולא כשהיא יבשה, ורק כאשר ישנן אחת, שתיים או שלוש ציפורניים במקומות מפוזרים ולא כאשר נמצאו שתיים או שלוש ציפורניים בשורה אחת.
רב ושמואל נחלקו האם להקל או להחמיר במקרה של ספק דריסה. שני האמוראים מסכימים להקל במקרים מסוימים, אך נחלקו במקרה שבו נכנס אריה בין השוורים והאריה שתק ואילו השוורים היו מקרקרים מפחד. אמימר פסק כשיטת שמואל להחמיר, בין משום שלא סבר כרב ובין משום שסבר שרב חזר בו, כפי שניתן להוכיח ממעשה שהיה. מספר קושיות מועלות בנוגע לפרטי אותו מעשה, אך הן מיושבות בגמרא. רב אשי פסק להקל במקרה אחר של ספק, מאחר שהמקרה היה דומה למקרה שבו גם רב ושמואל הסכימו שמקלים.
במקרה שישנו ספק אם הבהמה נדרסה, קובעת הגמרא שניתן לבדוק את חללה הפנימי של הבהמה כדי לראות אם קיימת אדמומיות מחמת הארס; אם אין שם אדמומיות, הבהמה מותרת. בדיקה זו נאמרה במקור על ידי בניו של רבי חייא, אך רב יוסף העיר כי שמואל עצמו כבר השמיע מימרא זו בעבר. דיון זה מוביל את הגמרא לשורה של שאלות שנשאלו – חלקן בנוגע לדיני דריסה וחלקן בנוגע להלכות טרפות אחרות – אשר יושבו כולן בקצרה על ידי חכם שציין כי על כל השאלות הללו כבר ניתנה תשובה מפורשת בדבריו של חכם אחר.
כלים
לימוד מסכת חולין מוקדש על ידי ג’ודי פלבר לכבודה של קהילת הדרן. "במהלך המחזור הראשון שלי בדף היומי, בדיוק כשהתחלנו את מסכת חולין, בני נפצע בעת שירותו בצה”ל. לאורך אותם חודשיים וחצי של קושי וחוסר ודאות, חברותיי ללימוד לא עזבו אותי לרגע. תודה רבה לקהילה שעטפה אותי, עודדה אותי ווידאה שאוכל להמשיך ולהתמיד בלימוד הדף גם בימים המאתגרים ההם.”
הלימוד החודש מוקדש ע”י אדם, קרולין, מיכל, ג’וש, בני, איזי, גלי, זואי, ז’קי ויהודה לע”נ גיטל בת קרינדל ובנימין בנציון.
חולין נג
יֵשׁ דְּרוּסָה לְחָתוּל אוֹ אֵין דְּרוּסָה לְחָתוּל? אֲמַר לֵיהּ: אַף לְחוּלְדָּה יֵשׁ דְּרוּסָה. יֵשׁ דְּרוּסָה לְחוּלְדָּה אוֹ אֵין דְּרוּסָה לְחוּלְדָּה? אֲמַר לֵיהּ: אַף לְחָתוּל אֵין דְּרוּסָה.
Does a cat render an animal a tereifa through clawing, or does a cat not render it a tereifa through clawing? Rav said to him: Even a weasel, which is smaller than a cat, does render an animal a tereifa through clawing. Rav Kahana also asked him: Does a weasel render an animal a tereifa through clawing, or does a weasel not render it a tereifa through clawing? Rav said to him: Even a cat does not render an animal a tereifa through clawing.
לְחָתוּל וּלְחוּלְדָּה, יֵשׁ לָהֶן דְּרוּסָה אוֹ אֵין לָהֶן דְּרוּסָה? אֲמַר לֵיהּ: לְחָתוּל יֵשׁ דְּרוּסָה, לְחוּלְדָּה אֵין דְּרוּסָה.
Rav Kahana also asked him: With regard to a cat and a weasel, do they render an animal a tereifa through clawing, or do they not render it a tereifa through clawing? Rav said to him: A cat does render an animal a tereifa through clawing, but a weasel does not render it a tereifa through clawing.
וְלָא קַשְׁיָא: הָא דַּאֲמַר לֵיהּ ״אַף לְחוּלְדָּה יֵשׁ דְּרוּסָה״ – בְּעוֹפוֹת, הָא דַּאֲמַר לֵיהּ ״אַף לְחָתוּל אֵין דְּרוּסָה״ – בְּאִימְּרֵי רַבְרְבֵי, הָא דַּאֲמַר לֵיהּ ״לְחָתוּל יֵשׁ דְּרוּסָה, לְחוּלְדָּה אֵין דְּרוּסָה״ – בִּגְדָיִים וּטְלָאִים.
The Gemara clarifies: And the apparent contradiction between these responses is not difficult. That which Rav said to him: Even a weasel does render an animal a tereifa through clawing, was stated about a case of clawed birds. That which he said to him: Even a cat does not render an animal a tereifa through clawing, was stated about a case of adult sheep. That which Rav said to him: A cat does render an animal a tereifa through clawing, but a weasel does not render it a tereifa through clawing, was stated about a case of kids and lambs.
בָּעֵי רַב אָשֵׁי: שְׁאָר עוֹפוֹת טְמֵאִין, יֵשׁ לָהֶן דְּרוּסָה אוֹ אֵין לָהֶן דְּרוּסָה? אֲמַר לֵיהּ רַב הִלֵּל לְרַב אָשֵׁי: כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב כָּהֲנָא, אֲמַר: שְׁאָר עוֹפוֹת טְמֵאִין יֵשׁ לָהֶן דְּרוּסָה.
§ The mishna states that a small bird clawed by a hawk is a tereifa. Rav Ashi raises a dilemma: With regard to other non-kosher birds beside a hawk, do they render a bird a tereifa through clawing, or do they not render it a tereifa through clawing? Rav Hillel said to Rav Ashi: When we were in the study hall of Rav Kahana, he said: Other non-kosher birds do render a bird a tereifa through clawing.
וְהָאֲנַן תְּנַן: ״וּדְרוּסַת הַנֵּץ בְּעוֹף הַדַּק״! דְּרוּסַת הָנֵץ בְּדִכְוָותֵיהּ, וְאִינָךְ בִּדְזוּטְרָא מִינַּיְיהוּ. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: דְּרוּסַת הַנֵּץ בִּדְרַבִּי מִינֵּיהּ, וְאִינָךְ בְּדִכְוָותַיְיהוּ.
The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna: Or if it was clawed by a hawk in the case of a small bird, it is a tereifa? Apparently, only a hawk renders a small bird a tereifa through clawing. The Gemara responds: The mishna means that a small bird clawed by a hawk is rendered a tereifa even in a case where it is as large as the hawk. But these other non-kosher birds can render a small bird a tereifa only in a case where it is smaller than them. And there are those who say: A small bird clawed by a hawk is rendered a tereifa even in a case where it is larger than the hawk. But these other non-kosher birds can render a small bird a tereifa only in a case where it is, at most, as large as them.
אָמַר רַב כָּהֲנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: אֵין דְּרוּסָה לְשׁוּעָל. אִינִי? וְהָא כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: מַעֲשֵׂה וְדָרַס שׁוּעָל רָחֵל בַּמֶּרְחָץ שֶׁל בֵּית הִינֵי, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְאָמְרוּ: יֵשׁ דְּרוּסָה! אָמַר רַב סָפְרָא: הָהִיא חָתוּל הֲוָה.
§ Rav Kahana said in the name of Rav Shimi bar Ashi: A fox does not render an animal a tereifa through clawing. The Gemara asks: Is that so? But when Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia he said: There was an incident in which a fox clawed a ewe in the bathhouse of Beit Hini, and the incident came before the Sages, and they said: This is a case of clawing. Rav Safra said in response: In that case the predator was a cat, not a fox.
אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב כָּהֲנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: יֵשׁ דְּרוּסָה לְשׁוּעָל. אִינִי? וְהָא כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: מַעֲשֶׂה וְדָרַס שׁוּעָל רָחֵל בַּמֶּרְחָץ שֶׁל בֵּית הִינֵי, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְאָמְרוּ: אֵין דְּרוּסָה! אָמַר רַב סָפְרָא: הָהוּא כֶּלֶב הֲוָה. אָמַר רַב יוֹסֵף: נָקְטִינַן אֵין דְּרוּסָה לְכֶלֶב.
There are those who say the above exchange differently: Rav Kahana said in the name of Rav Shimi bar Ashi: A fox does render an animal a tereifa through clawing. The Gemara asks: Is that so? But when Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia he said: There was an incident in which a fox clawed a ewe in the bathhouse of Beit Hini, and the incident came before the Sages, and they said: This is not a case of clawing. Rav Safra said in response: In that case the predator was a dog, not a fox. And Rav Yosef said: We have a tradition that a dog does not render an animal a tereifa through clawing.
אָמַר אַבָּיֵי: נָקְטִינַן, אֵין דְּרוּסָה אֶלָּא בַּיָּד, לְאַפּוֹקֵי רֶגֶל דְּלָא. אֵין דְּרוּסָה אֶלָּא בְּצִפּוֹרֶן, לְאַפּוֹקֵי שֵׁן דְּלָא. אֵין דְּרוּסָה אֶלָּא מִדַּעַת, לְאַפּוֹקֵי שֶׁלֹּא מִדַּעַת דְּלָא. אֵין דְּרוּסָה אֶלָּא מֵחַיִּים, לְאַפּוֹקֵי לְאַחַר מִיתָה דְּלָא.
§ With regard to the definition of clawing that renders an animal a tereifa, Abaye said: We have a tradition: Clawing is only with the foreleg, to the exclusion of clawing with the hind leg, which does not render the animal a tereifa. Additionally, clawing is only with the claw, to the exclusion of savaging with the tooth, which does not render the animal a tereifa, because the teeth contain no venom. And clawing is only through an intentional act, to the exclusion of an unintentional act, which does not render the animal a tereifa, e.g., if the predator accidentally fell on the prey with its claws outstretched. And clawing is only while the predator is alive, to the exclusion of a case where it clawed an animal after death, which does not render the animal a tereifa.
אָמְרִי: הַשְׁתָּא שֶׁלֹּא מִדַּעַת אָמְרַתְּ לָא, לְאַחַר מִיתָה מִיבַּעְיָא? לָא צְרִיכָא, דְּדָרֵיס וּפַסְקוּהָ לִידֵיהּ. מַהוּ דְּתֵימָא: בַּהֲדֵי דְּדָרֵיס שָׁדֵי זִיהֲרֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן: בַּהֲדֵי דְּשָׁלֵיף שָׁדֵי זִיהֲרֵיהּ.
The Sages say: Now that you said that an unintentional act of clawing does not render an animal a tereifa, is it necessary to say that clawing after death is ineffective? The Gemara responds: No, it is necessary to teach this halakha for a case where the predator clawed while still alive, and they cut off its hand with its claws still inside the prey’s flesh. Lest you say: It injects its venom while it claws, Abaye teaches us that it injects its venom while it withdraws its claws. Accordingly, where the venom has yet to be injected before its death, i.e., before its hand is severed, the animal is kosher.
אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב: אֲרִי שֶׁנִּכְנַס לְבֵין הַשְּׁוָורִים, וְנִמְצָא צִפּוֹרֶן בְּגַבּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן – אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא אֲרִי דְּרָסוֹ. מַאי טַעְמָא? רוֹב אֲרָיוֹת דּוֹרְסִין וּמִיעוּטָן אֵין דּוֹרְסִין, וְכׇל הַדּוֹרֵס – אֵין צִפׇּרְנוֹ נִשְׁמֶטֶת, וְזֹאת, הוֹאִיל וְצִפּוֹרֶן יוֹשֶׁבֶת לוֹ בְּגַבּוֹ – אֵימַר בַּכּוֹתֶל נִתְחַכֵּךְ.
§ Rabba bar Rav Huna says that Rav says: If a lion entered among the oxen, and afterward a claw was found stuck in the back of one of the oxen, one need not be concerned that perhaps the lion clawed it. What is the reason for this? Even though a majority of lions claw their prey and only a minority of them do not claw, still, it is known with regard to any lion that claws that its claw is not ripped out in the process. And therefore, with regard to this ox, since a claw sits in its back, say that it rubbed against a wall that had a claw embedded in it.
אַדְּרַבָּה, רוֹב שְׁוָורִים מִתְחַכְּכִין, וּמִיעוּטָן אֵין מִתְחַכְּכִין, וְכׇל הַמִּתְחַכֵּךְ – אֵין צִפּוֹרֶן יוֹשֶׁבֶת לוֹ בְּגַבּוֹ, וְזֶה, הוֹאִיל וְצִפּוֹרֶן יוֹשֶׁבֶת לוֹ בְּגַבּוֹ, אֵימַר אֲרִי דְּרָסוֹ!
The Gemara objects: On the contrary, say that even though a majority of oxen rub against the wall and only a minority do not rub, still, it is known with regard to any ox that rubs that a claw does not sit in its back. And therefore, with regard to this ox, since a claw sits in its back, say that the lion clawed it.
אִיכָּא לְמֵימַר הָכִי, וְאִיכָּא לְמֵימַר הָכִי – אוֹקֵי (מִילְּתָא) [תּוֹרָא] אַחֶזְקֵיהּ, הָוֵה לֵיהּ סְפֵק דְּרוּסָה; וְרַב לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: אֵין חוֹשְׁשִׁין לִסְפֵק דְּרוּסָה.
The Gemara responds: One can say this, and one can say that. Therefore, establish the matter according to its presumptive status, in which case the ox is not a tereifa. Accordingly, the ox is permitted because this case is one of uncertainty as to whether the animal was clawed, and Rav conforms to his standard line of reasoning, as he says: One need not be concerned in a case of uncertainty as to whether an animal was clawed.
אָמַר אַבָּיֵי: לָא אֲמַרַן אֶלָּא צִפּוֹרֶן, אֲבָל מְקוֹם צִפּוֹרֶן – חוֹשְׁשִׁין, וְצִפּוֹרֶן נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא לַחָה, אֲבָל יְבֵשָׁה – עָבְדָה דְּמִשְׁתַּמְטָא.
Abaye said: We said that one need not be concerned that the lion clawed the ox only when the claw was found in its back, since it is known that a claw is not ripped out during clawing. But if only the spot of a claw was found, i.e., a perforation, one must be concerned. And even if the claw was found in its back, we said that one need not be concerned only when it was moist, since this indicates it was well connected to the flesh. Accordingly, if the lion had clawed the ox, this claw would not have been ripped out. But if the claw was dry, one must be concerned, because it happens that such a claw is ripped out during clawing.
וְלַחָה נָמֵי לָא אֲמַרַן, אֶלָּא חֲדָא, אֲבָל תַּרְתֵּי וּתְלָת – חָיְישִׁינַן, וְהוּא דְּקָיְימָא בְּדָרָא דְּסִיחוּפֵיהּ.
And with regard to a moist claw as well, we said that one need not be concerned only when one claw was found in its back. But if there were two or three claws embedded in its back, we must be concerned, because multiple claws were not likely to be embedded in the wall. And this is the halakha only where they are situated in a row as they are in the paw of a lion.
אִיתְּמַר: רַב אָמַר: אֵין חוֹשְׁשִׁין לִסְפֵק דְּרוּסָה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: חוֹשְׁשִׁין לִסְפֵק דְּרוּסָה.
§ It was stated: Rav says: One need not be concerned in a case of uncertainty as to whether an animal was clawed. And Shmuel says: One must be concerned in a case of uncertainty as to whether an animal was clawed, and the animal must be inspected.
דְּכוּלֵּי עָלְמָא, סָפֵק עָל, סָפֵק לָא עָל – אֵימָא לָא עָל. סְפֵק כַּלְבָּא, סְפֵק שׁוּנָרָא – אֵימָא כַּלְבָּא. עָל, שְׁתֵיק וְיָתֵיב בֵּינַיְיהוּ – אֵימַר שְׁלָמָא שַׁוִּי. קְטַע רֵישֵׁיהּ דְּחַד מִינַּיְיהוּ – נָח מֵרִיתְחֵיהּ. אִיהוּ קָא מְעַוֵּאי וְאִינְהוּ קָמְקַרְקְרָן – בַּעוֹתֵי קָא מְבַעֲתִי
The Gemara explains: Everyone agrees that in a case where it is uncertain whether a predator entered the pen or coop and uncertain whether it did not enter, I will say that it did not enter. Furthermore, if it is known that an animal entered but it is uncertain whether it was a dog and uncertain whether it was a cat, I will say that it was a dog, which cannot render an animal a tereifa through clawing. And even if a predator entered, but it was quiet and sat among the animals, I will say it made peace with them, as though it were tame, and did not claw them. And if it decapitated one of them, I will say that its anger subsided afterward, and it did not claw other animals. And if it was roaring and they were clucking, I will say that they are only frightening
אַהֲדָדֵי. כִּי פְּלִיגִי דְּאִיהוּ קָא שָׁתֵיק וְאִינְהוּ קָמְקַרְקְרָן: מָר סָבַר מַעֲשֶׂה קָא עָבֵיד בְּהוּ, וּמָר סָבַר מֵחֲמַת בִּעֲתוּתֵיהּ הוּא דְּקָא עָבְדָן.
each other, and one need not be concerned. They disagree when the lion is quiet and the birds are clucking. One Sage, Shmuel, holds: They are clucking because it is acting upon them, i.e., clawing them, and one Sage, Rav, holds that they are doing this out of fear of the predator, but it is not necessarily clawing them.
אָמַר אַמֵּימָר: הִלְכְתָא חוֹשְׁשִׁין לִסְפֵק דְּרוּסָה. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: הַאי דְּרַב מַאי? אֲמַר לֵיהּ: לָא שְׁמִיעַ לִי, כְּלוֹמַר, לָא סְבִירָא לִי.
Ameimar said: The halakha is that one must be concerned in a case of uncertainty as to whether an animal was clawed. Rav Ashi said to Ameimar: What about this statement of Rav that one need not be concerned? Ameimar said to him: I did not hear that statement; that is to say, I do not hold in accordance with it.
וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הֲדַר בֵּיהּ רַב לְגַבֵּי דִּשְׁמוּאֵל, דְּהָהוּא שַׁרְקָפָא דִּסְפֵק דְּרוּסוֹת, דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב, שַׁדְּרִינְהוּ לְקַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, חַנְקִינְהוּ וּשְׁדָנְהוּ בְּנַהֲרָא. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ לָא הֲדַר בֵּיהּ – לִישְׁרִינְהוּ?
Or if you wish, say instead that Rav retracted his statement and conceded to Shmuel that one must be concerned in a case of uncertainty. As there was a certain basket of birds concerning which there was uncertainty as to whether they had been clawed by a hawk that entered among them, which came before Rav. Rav sent them before Shmuel to issue a ruling, and Shmuel strangled them and threw them in the river. And if it enters your mind that Rav did not retract his statement, then let him permit them for consumption. Why did he send them to Shmuel?
אֶלָּא מַאי הֲדַר בֵּיהּ? לֵיסְרִינְהוּ! אֶלָּא, אַתְרֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל הֲוָה.
The Gemara rejects this: Rather, what will you say, that Rav really did retract? If so, let him prohibit them for consumption without sending them to Shmuel. Rather, he sent the birds to Shmuel because it was Shmuel’s place, and although Rav disagreed with Shmuel, it would be improper to issue a contradictory ruling.
לְמָה לִּי לְמִיחְנְקִינְהוּ? לִישְׁדִּינְהוּ הָכִי בְּנַהֲרָא! מְפָרְחָן וְסָלְקָן.
The Gemara asks: Why do I need Shmuel to strangle the birds? Let him simply throw them into the river as is. The Gemara responds: Shmuel was concerned lest they fly and leave the river and eventually end up in the possession of an unwitting Jew.
וּלְשַׁהִינְהוּ שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ? אָתֵי בְּהוּ לִידֵי תַקָּלָה. וְלִיזַבְּנִינְהוּ לְגוֹיִם? אָתוּ לְזַבּוֹנִינְהוּ לְיִשְׂרָאֵל.
The Gemara objects: But let him delay killing them for twelve months. If they survive it will prove that they are not tereifot, and they will be permitted. The Gemara responds: Shmuel was concerned lest people encounter a stumbling block, as they might forget that these birds are prohibited and eat them before twelve months have passed. The Gemara asks: But let him sell them to gentiles so that they will not be a stumbling block. The Gemara responds: Shmuel was concerned that perhaps the gentiles will come to sell them back to Jews.
וְלִיחְנְקִינְהוּ וְלִישְׁדִּינְהוּ לְאַשְׁפָּה? וְלִיטַעְמָיךְ, נִישְׁדִּינְהוּ לִכְלָבִים! אֶלָּא, לְפַרְסוֹמֵי מִלְּתָא דְּאִיסּוּרָא.
The Gemara objects: But let him strangle them and throw them into the garbage. Why did Shmuel throw them into the river? The Gemara responds: And according to your reasoning, we should throw them to the dogs, as at least then they will come to some use. Rather, Shmuel threw them into the river, a public place, in order to publicize the matter of the prohibition.
הָהוּא בַּר אֲוָוזָא דַּהֲוָה בֵּי רַב אָשֵׁי, עָל לְבֵינֵי קְנַיָּא, נְפַק אֲתָא כִּי מְמַסְמַס קוֹעֵיהּ דְּמָא. אָמַר רַב אָשֵׁי: לָא אָמְרִינַן סְפֵק כַּלְבָּא סְפֵק שׁוּנָרָא – אֵימַר כַּלְבָּא? הָכָא נָמֵי, סְפֵק קַנְיָא סְפֵק שׁוּנָרָא – אֵימַר קַנְיָא מַחְיֵיהּ.
The Gemara relates that there was a certain duck that was in the house of Rav Ashi. The duck entered between the reeds, and it came out with its throat stained with blood. Rav Ashi said: Do we not say: If it is uncertain whether the predator was a dog and uncertain whether it was a cat, I will say that it was a dog, which cannot claw an animal effectively? Here, too, since it is uncertain whether the duck was injured by a reed and uncertain whether it was injured by a cat, I will say that a reed struck it, and the duck is not a tereifa.
אָמְרִי בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא: דְּרוּסָה שֶׁאָמְרוּ – צְרִיכָה בְּדִיקָה כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִים.
§ The sons of Rabbi Ḥiyya, Yehuda and Ḥizkiyya, said: A clawed animal, about which the Sages said one must be concerned, requires inspection of the flesh adjacent to the intestines. If the flesh surrounding the intestines reddened, the animal is a tereifa, because the venom will eventually penetrate the body cavity and perforate the intestines themselves.
אָמַר רַב יוֹסֵף: הָא דִּבְנֵי רַבִּי חִיָּיא – כְּבָר פֵּירְשַׁהּ שְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס: דְּרוּסָה שֶׁאָמְרוּ – צְרִיכָה בְּדִיקָה כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִים.
Rav Yosef said: This statement of the sons of Rabbi Ḥiyya was already explained by Shmuel, as Shmuel says in the name of Rabbi Ḥanina ben Antigonus: A clawed animal, about which they said one must be concerned, requires inspection adjacent to the intestines.
בָּעֵי אִילְפָא: יֵשׁ דְּרוּסָה לְסִימָנִים אוֹ אֵין דְּרוּסָה לְסִימָנִים? אָמַר רַבִּי זֵירָא: הָא דְּבָעֵי אִילְפָא – כְּבָר פֵּירְשַׁהּ רַב חָנָן בַּר רָבָא, דְּאָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: דְּרוּסָה שֶׁאָמְרוּ צְרִיכָה בְּדִיקָה כְּנֶגֶד בֵּית הֶחָלָל כּוּלּוֹ, וַאֲפִילּוּ בְּסִימָנִין.
Ilfa raises a dilemma: Is there clawing with regard to the simanim, or is there no clawing with regard to the simanim? Does the venom penetrate the simanim as it does the intestines? Rabbi Zeira said: This dilemma that Ilfa raises was already explained by Rav Ḥanan bar Rava, as Rav Ḥanan bar Rava says that Rav says: A clawed animal, about which they said one must be concerned, requires inspection of the flesh adjacent to the entire body cavity, and even in the area of the simanim.
בָּעֵי אִילְפָא: סִימָנִין שֶׁנִּדַּלְדְּלוּ, בְּכַמָּה? אָמַר רַבִּי זֵירָא: הָא דְּבָעֵי אִילְפָא – כְּבָר פֵּירְשַׁהּ רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר שְׁמוּאֵל: סִימָנִים שֶׁנִּדַּלְדְּלוּ בְּרוּבָּן.
Ilfa raises another dilemma: With regard to simanim that were detached, how much detachment renders the animal a tereifa? Rabbi Zeira said: This dilemma that Ilfa raises was already explained by Rabba bar bar Ḥana, as Rabba bar bar Ḥana says that Shmuel says: With regard to simanim that were detached, if they were detached in their majority the animal is a tereifa.
בָּעֵי רַב אַמֵּי: הֲמַסְמָסָה מַהוּ? אָמַר רַבִּי זֵירָא: הָא דְּבָעֵי רַב אַמֵּי – כְּבָר פֵּירְשַׁהּ רַב יְהוּדָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בִּדְרוּסָה, עַד שֶׁיַּאֲדִים בָּשָׂר כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִים; נִתְמַסְמֵס הַבָּשָׂר – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ אֵינוֹ.
Rav Ami raises a dilemma: What is the halakha with regard to an animal that was clawed in an area not surrounding the body cavity, such as the legs, and rot was found in the flesh of that area? Rabbi Zeira said: This dilemma that Rav Ami raises was already explained by Rav Yehuda, as Rav Yehuda says that Rav says: With regard to a clawed animal, the injury does not render it a tereifa unless the flesh adjacent to the intestine reddens; but if the flesh rotted, one views the rotten area as if it does not exist. If the animal would be a tereifa when missing this flesh, it is also a tereifa if the flesh rotted.
הֵיכִי דָּמֵי נִתְמַסְמֵס? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: כֹּל שֶׁהָרוֹפֵא גּוֹרְדוֹ וּמַעֲמִידוֹ עַל בָּשָׂר חַי. אָמַר רַב אָשֵׁי: כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב כָּהֲנָא, אַיְיתוֹ קַמַּן הָהִיא רֵיאָה, דְּכִי הֲווֹ מוֹתְבִי לַהּ – יָתְבָה שַׁפִּיר, וְכִי הֲווֹ מַדְלוּ לַהּ – הֲוָה תָּלְחָה וְנָפְלָה תִּילְחֵי תִּילְחֵי, וְטָרֵיפְנָא לַהּ מִדְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ.
The Gemara asks: What is considered rotten flesh? Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: It is any flesh in such a state that the doctor scrapes it off and leaves the animal with its raw flesh exposed so that it will heal. Rav Ashi said: When we were in the study hall of Rav Kahana they brought before us a certain lung that, when they would set it down, would sit well, but when they would pick it up it would disintegrate and fall into pieces. And we deemed it a tereifa based on the statement of Rav Huna, son of Rav Yehoshua, that one views rotten flesh as if it does not exist. Since the animal would be a tereifa if missing the lung (see 42a), it is also a tereifa if the lung is rotten.
רַב נַחְמָן אָמַר: בְּקוֹץ – עַד שֶׁתִּינָּקֵב לֶחָלָל, בִּדְרוּסָה – מִשֶּׁיַּאֲדִים בָּשָׂר כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִים. רַב זְבִיד מַתְנֵי הָכִי: בִּדְרוּסָה – מִשֶּׁיַּאֲדִים בָּשָׂר כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִים, בְּסִימָנִים – עַד שֶׁיַּאֲדִימוּ סִימָנִים עַצְמָם.
Rav Naḥman said: If an animal was pierced by a thorn, it is not a tereifa until it is perforated to the cavity of the body. But in the case of a clawed animal, once the flesh adjacent to the intestines reddens, it is a tereifa. Rav Zevid would teach the halakha in this manner: In the case of a clawed animal, once the flesh adjacent to the intestines reddens it is a tereifa; but if it was clawed in the simanim, it is not a tereifa unless the simanim themselves redden. If only the flesh around them reddens, the animal is kosher, since the venom may not penetrate to the simanim themselves.
אָמַר רַב פַּפִּי, בָּעֵי רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי:
Rav Pappi said: Rav Beivai bar Abaye raises a dilemma:
כלים
העמקה
רוצה להבין מה באמת קורה מתחת לפני השטח של הסוגיה?
שיעורים, פודקאסטים והרחבות של מיטב המורות שלנו יפתחו לך עוד זוויות וכיווני חשיבה.
בן פקועה: איך אפשר לאכול בשר ללא שחיטה?- גפת עם הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס)
טומאה בלועה – אשת כהן בהריון האם יכולה להיכנס לבית קברות?- גפת עם הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס)
הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח – גפת עם הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס)
האם יכול להיות שיותר קל להיות יהודי מלהיות גוי?- גפת עם הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס)
פה קבור הכלב: של מי? על איסור הנאה מחמץ- גפת עם הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס)
חדשה בלימוד הגמרא?
זה הדף הראשון שלך? איזו התרגשות עצומה! יש לנו בדיוק את התכנים והכלים שיעזרו לך לעשות את הצעדים הראשונים ללמידה בקצב וברמה שלך, כך תוכלי להרגיש בנוח גם בתוך הסוגיות המורכבות ומאתגרות.
פסיפס הלומדות שלנו
גלי את קהילת הלומדות שלנו, מגוון נשים, רקעים וסיפורים. כולן חלק מתנועה ומסע מרגש ועוצמתי.
אני לומדת גמרא כעשור במסגרות שונות, ואת הדף היומי התחלתי כשחברה הציעה שאצטרף אליה לסיום בבנייני האומה. מאז אני לומדת עם פודקסט הדרן, משתדלת באופן יומי אך אם לא מספיקה, מדביקה פערים עד ערב שבת. בסבב הזה הלימוד הוא "ממעוף הציפור”, מקשיבה במהירות מוגברת תוך כדי פעילויות כמו בישול או נהיגה, וכך רוכשת היכרות עם הסוגיות ואופן ניתוחם על ידי חז”ל. בע”ה בסבב הבא, ואולי לפני, אצלול לתוכו באופן מעמיק יותר.
רמת גן, ישראל
התחלתי ללמוד בשנת המדרשה במגדל עוז, בינתיים נהנית מאוד מהלימוד ומהגמרא, מעניין ומשמח מאוד!
משתדלת להצליח לעקוב כל יום, לפעמים משלימה קצת בהמשך השבוע.. מרגישה שיש עוגן מקובע ביום שלי והוא משמח מאוד!
חיפה , ישראל
התחלתי ללמוד גמרא בבית הספר בגיל צעיר והתאהבתי. המשכתי בכך כל חיי ואף היייתי מורה לגמרא בבית הספר שקד בשדה אליהו (בית הספר בו למדתי בילדותי)בתחילת מחזור דף יומי הנוכחי החלטתי להצטרף ובע”ה מקווה להתמיד ולהמשיך. אני אוהבת את המפגש עם הדף את "דרישות השלום ” שמקבלת מקשרים עם דפים אחרים שלמדתי את הסנכרון שמתחולל בין התכנים.
מעלה גלבוע, ישראל
הייתי לפני שנתיים בסיום הדרן נשים בבנייני האומה והחלטתי להתחיל. אפילו רק כמה דפים, אולי רק פרק, אולי רק מסכת… בינתיים סיימתי רבע שס ותכף את כל סדר מועד בה.
הסביבה תומכת ומפרגנת. אני בת יחידה עם ארבעה אחים שכולם לומדים דף יומי. מדי פעם אנחנו עושים סיומים יחד באירועים משפחתיים. ממש מרגש. מסכת שבת סיימנו כולנו יחד עם אבא שלנו!
אני שומעת כל יום פודקאסט בהליכה או בנסיעה ואחכ לומדת את הגמרא.
מרכז שפירא, ישראל
אחרי שראיתי את הסיום הנשי של הדף היומי בבנייני האומה זה ריגש אותי ועורר בי את הרצון להצטרף. לא למדתי גמרא קודם לכן בכלל, אז הכל היה לי חדש, ולכן אני לומדת בעיקר מהשיעורים פה בהדרן, בשוטנשטיין או בחוברות ושיננתם.
בית שמש, ישראל
התחלתי מעט לפני תחילת הסבב הנוכחי. אני נהנית מהאתגר של להמשיך להתמיד, מרגעים של "אהה, מפה זה הגיע!” ומהאתגר האינטלקטואלי
לוד, ישראל
התחלתי ללמוד דף יומי לפני שנתיים, עם מסכת שבת. בהתחלה ההתמדה היתה קשה אבל בזכות הקורונה והסגרים הצלחתי להדביק את הפערים בשבתות הארוכות, לסיים את מסכת שבת ולהמשיך עם המסכתות הבאות. עכשיו אני מסיימת בהתרגשות רבה את מסכת חגיגה וסדר מועד ומחכה לסדר הבא!
מודיעין, ישראל
כבר סיפרתי בסיום של מועד קטן.
הלימוד מאוד משפיעה על היום שלי כי אני לומדת עם רבנית מישל על הבוקר בזום. זה נותן טון לכל היום – בסיס למחשבות שלי .זה זכות גדול להתחיל את היום בלימוד ובתפילה. תודה רבה !
ירושלים, ישראל
. לא תמיד נהניתי מלימוד גמרא כילדה.,בל כהתבגרתי התחלתי לאהוב את זה שוב. התחלתי ללמוד מסכת סוטה בדף היומי לפני כחמש עשרה שנה ואז הפסקתי.הגעתי לסיום הגדול של הדרן לפני שנתיים וזה נתן לי השראה. והתחלתי ללמוד למשך כמה ימים ואז היתה לי פריצת דיסק והפסקתי…עד אלול השנה. אז התחלתי עם מסכת ביצה וב”ה אני מצליחה לעמוד בקצב. המשפחה מאוד תומכת בי ויש כמה שגם לומדים את זה במקביל. אני אוהבת שיש עוגן כל יום.
בית שמש, ישראל
בתחילת הסבב הנוכחי של לימוד הדף היומי, נחשפתי לחגיגות המרגשות באירועי הסיום ברחבי העולם. והבטחתי לעצמי שבקרוב אצטרף גם למעגל הלומדות. הסבב התחיל כאשר הייתי בתחילת דרכי בתוכנית קרן אריאל להכשרת יועצות הלכה של נשמ”ת. לא הצלחתי להוסיף את ההתחייבות לדף היומי על הלימוד האינטנסיבי של תוכנית היועצות. בבוקר למחרת המבחן הסופי בנשמ”ת, התחלתי את לימוד הדף במסכת סוכה ומאז לא הפסקתי.
קרית גת, ישראל
התחלתי ללמוד דף יומי לפני שנתיים, עם מסכת שבת. בהתחלה ההתמדה היתה קשה אבל בזכות הקורונה והסגרים הצלחתי להדביק את הפערים בשבתות הארוכות, לסיים את מסכת שבת ולהמשיך עם המסכתות הבאות. עכשיו אני מסיימת בהתרגשות רבה את מסכת חגיגה וסדר מועד ומחכה לסדר הבא!
מודיעין, ישראל
התחלתי ללמוד דף יומי שהתחילו מסכת כתובות, לפני 7 שנים, במסגרת קבוצת לימוד שהתפרקה די מהר, ומשם המשכתי לבד בתמיכת האיש שלי. נעזרתי בגמרת שטיינזלץ ובשיעורים מוקלטים.
הסביבה מאד תומכת ואני מקבלת המון מילים טובות לאורך כל הדרך. מאז הסיום הגדול יש תחושה שאני חלק מדבר גדול יותר.
אני לומדת בשיטת ה”7 דפים בשבוע” של הרבנית תרצה קלמן – כלומר, לא נורא אם לא הצלחת ללמוד כל יום, העיקר שגמרת ארבעה דפים בשבוע
עתניאל, ישראל
ראיתי את הסיום הגדול בבנייני האומה וכל כך התרשמתי ורציתי לקחת חלק.. אבל לקח לי עוד כשנה וחצי )באמצע מסיכת שבת להצטרף..
הלימוד חשוב לי מאוד.. אני תמיד במרדף אחרי הדף וגונבת כל פעם חצי דף כשהילדים עסוקים ומשלימה אח”כ אחרי שכולם הלכו לישון..
ירושלים, ישראל
כבר סיפרתי בסיום של מועד קטן.
הלימוד מאוד משפיעה על היום שלי כי אני לומדת עם רבנית מישל על הבוקר בזום. זה נותן טון לכל היום – בסיס למחשבות שלי .זה זכות גדול להתחיל את היום בלימוד ובתפילה. תודה רבה !
ירושלים, ישראל
התחלתי להשתתף בשיעור נשים פעם בשבוע, תכננתי ללמוד רק דפים בודדים, לא האמנתי שאצליח יותר מכך.
לאט לאט נשאבתי פנימה לעולם הלימוד .משתדלת ללמוד כל בוקר ומתחילה את היום בתחושה של מלאות ומתוך התכווננות נכונה יותר.
הלימוד של הדף היומי ממלא אותי בתחושה של חיבור עמוק לעם היהודי ולכל הלומדים בעבר ובהווה.
אפרת, ישראל
סיום השס לנשים נתן לי מוטביציה להתחיל ללמוד דף יומי. עד אז למדתי גמרא בשבתות ועשיתי כמה סיומים. אבל לימוד יומיומי זה שונה לגמרי ופתאום כל דבר שקורה בחיים מתקשר לדף היומי.
רתמים, ישראל
הצטרפתי ללומדות בתחילת מסכת תענית. ההתרגשות שלי ושל המשפחה היתה גדולה מאוד, והיא הולכת וגוברת עם כל סיום שאני זוכה לו. במשך שנים רבות רציתי להצטרף ומשום מה זה לא קרה… ב”ה מצאתי לפני מספר חודשים פרסום של הדרן, ומיד הצטרפתי והתאהבתי. הדף היומי שינה את חיי ממש והפך כל יום- ליום של תורה. מודה לכן מקרב ליבי ומאחלת לכולנו לימוד פורה מתוך אהבת התורה ולומדיה.
חיספין רמת הגולן, ישראל
התחלתי ללמוד בסבב הנוכחי לפני כשנתיים .הסביבה מתפעלת ותומכת מאוד. אני משתדלת ללמוד מכל ההסכתים הנוספים שיש באתר הדרן. אני עורכת כל סיום מסכת שיעור בביתי לכ20 נשים שמחכות בקוצר רוח למפגשים האלו.
יהוד, ישראל
"התחלתי ללמוד דף יומי במחזור הזה, בח’ בטבת תש””ף. לקחתי על עצמי את הלימוד כדי ליצור תחום של התמדה יומיומית בחיים, והצטרפתי לקבוצת הלומדים בבית הכנסת בכפר אדומים. המשפחה והסביבה מתפעלים ותומכים.
בלימוד שלי אני מתפעלת בעיקר מכך שכדי ללמוד גמרא יש לדעת ולהכיר את כל הגמרא. זו מעין צבת בצבת עשויה שהיא עצומה בהיקפה.”
כפר אדומים, ישראל
התחלתי בתחילת הסבב, והתמכרתי. זה נותן משמעות נוספת ליומיום ומאוד מחזק לתת לזה מקום בתוך כל שגרת הבית-עבודה השוטפת.
בית שמש, ישראל
חולין נג
יֵשׁ דְּרוּסָה לְחָתוּל אוֹ אֵין דְּרוּסָה לְחָתוּל? אֲמַר לֵיהּ: אַף לְחוּלְדָּה יֵשׁ דְּרוּסָה. יֵשׁ דְּרוּסָה לְחוּלְדָּה אוֹ אֵין דְּרוּסָה לְחוּלְדָּה? אֲמַר לֵיהּ: אַף לְחָתוּל אֵין דְּרוּסָה.
Does a cat render an animal a tereifa through clawing, or does a cat not render it a tereifa through clawing? Rav said to him: Even a weasel, which is smaller than a cat, does render an animal a tereifa through clawing. Rav Kahana also asked him: Does a weasel render an animal a tereifa through clawing, or does a weasel not render it a tereifa through clawing? Rav said to him: Even a cat does not render an animal a tereifa through clawing.
לְחָתוּל וּלְחוּלְדָּה, יֵשׁ לָהֶן דְּרוּסָה אוֹ אֵין לָהֶן דְּרוּסָה? אֲמַר לֵיהּ: לְחָתוּל יֵשׁ דְּרוּסָה, לְחוּלְדָּה אֵין דְּרוּסָה.
Rav Kahana also asked him: With regard to a cat and a weasel, do they render an animal a tereifa through clawing, or do they not render it a tereifa through clawing? Rav said to him: A cat does render an animal a tereifa through clawing, but a weasel does not render it a tereifa through clawing.
וְלָא קַשְׁיָא: הָא דַּאֲמַר לֵיהּ ״אַף לְחוּלְדָּה יֵשׁ דְּרוּסָה״ – בְּעוֹפוֹת, הָא דַּאֲמַר לֵיהּ ״אַף לְחָתוּל אֵין דְּרוּסָה״ – בְּאִימְּרֵי רַבְרְבֵי, הָא דַּאֲמַר לֵיהּ ״לְחָתוּל יֵשׁ דְּרוּסָה, לְחוּלְדָּה אֵין דְּרוּסָה״ – בִּגְדָיִים וּטְלָאִים.
The Gemara clarifies: And the apparent contradiction between these responses is not difficult. That which Rav said to him: Even a weasel does render an animal a tereifa through clawing, was stated about a case of clawed birds. That which he said to him: Even a cat does not render an animal a tereifa through clawing, was stated about a case of adult sheep. That which Rav said to him: A cat does render an animal a tereifa through clawing, but a weasel does not render it a tereifa through clawing, was stated about a case of kids and lambs.
בָּעֵי רַב אָשֵׁי: שְׁאָר עוֹפוֹת טְמֵאִין, יֵשׁ לָהֶן דְּרוּסָה אוֹ אֵין לָהֶן דְּרוּסָה? אֲמַר לֵיהּ רַב הִלֵּל לְרַב אָשֵׁי: כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב כָּהֲנָא, אֲמַר: שְׁאָר עוֹפוֹת טְמֵאִין יֵשׁ לָהֶן דְּרוּסָה.
§ The mishna states that a small bird clawed by a hawk is a tereifa. Rav Ashi raises a dilemma: With regard to other non-kosher birds beside a hawk, do they render a bird a tereifa through clawing, or do they not render it a tereifa through clawing? Rav Hillel said to Rav Ashi: When we were in the study hall of Rav Kahana, he said: Other non-kosher birds do render a bird a tereifa through clawing.
וְהָאֲנַן תְּנַן: ״וּדְרוּסַת הַנֵּץ בְּעוֹף הַדַּק״! דְּרוּסַת הָנֵץ בְּדִכְוָותֵיהּ, וְאִינָךְ בִּדְזוּטְרָא מִינַּיְיהוּ. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: דְּרוּסַת הַנֵּץ בִּדְרַבִּי מִינֵּיהּ, וְאִינָךְ בְּדִכְוָותַיְיהוּ.
The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna: Or if it was clawed by a hawk in the case of a small bird, it is a tereifa? Apparently, only a hawk renders a small bird a tereifa through clawing. The Gemara responds: The mishna means that a small bird clawed by a hawk is rendered a tereifa even in a case where it is as large as the hawk. But these other non-kosher birds can render a small bird a tereifa only in a case where it is smaller than them. And there are those who say: A small bird clawed by a hawk is rendered a tereifa even in a case where it is larger than the hawk. But these other non-kosher birds can render a small bird a tereifa only in a case where it is, at most, as large as them.
אָמַר רַב כָּהֲנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: אֵין דְּרוּסָה לְשׁוּעָל. אִינִי? וְהָא כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: מַעֲשֵׂה וְדָרַס שׁוּעָל רָחֵל בַּמֶּרְחָץ שֶׁל בֵּית הִינֵי, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְאָמְרוּ: יֵשׁ דְּרוּסָה! אָמַר רַב סָפְרָא: הָהִיא חָתוּל הֲוָה.
§ Rav Kahana said in the name of Rav Shimi bar Ashi: A fox does not render an animal a tereifa through clawing. The Gemara asks: Is that so? But when Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia he said: There was an incident in which a fox clawed a ewe in the bathhouse of Beit Hini, and the incident came before the Sages, and they said: This is a case of clawing. Rav Safra said in response: In that case the predator was a cat, not a fox.
אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב כָּהֲנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: יֵשׁ דְּרוּסָה לְשׁוּעָל. אִינִי? וְהָא כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: מַעֲשֶׂה וְדָרַס שׁוּעָל רָחֵל בַּמֶּרְחָץ שֶׁל בֵּית הִינֵי, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְאָמְרוּ: אֵין דְּרוּסָה! אָמַר רַב סָפְרָא: הָהוּא כֶּלֶב הֲוָה. אָמַר רַב יוֹסֵף: נָקְטִינַן אֵין דְּרוּסָה לְכֶלֶב.
There are those who say the above exchange differently: Rav Kahana said in the name of Rav Shimi bar Ashi: A fox does render an animal a tereifa through clawing. The Gemara asks: Is that so? But when Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia he said: There was an incident in which a fox clawed a ewe in the bathhouse of Beit Hini, and the incident came before the Sages, and they said: This is not a case of clawing. Rav Safra said in response: In that case the predator was a dog, not a fox. And Rav Yosef said: We have a tradition that a dog does not render an animal a tereifa through clawing.
אָמַר אַבָּיֵי: נָקְטִינַן, אֵין דְּרוּסָה אֶלָּא בַּיָּד, לְאַפּוֹקֵי רֶגֶל דְּלָא. אֵין דְּרוּסָה אֶלָּא בְּצִפּוֹרֶן, לְאַפּוֹקֵי שֵׁן דְּלָא. אֵין דְּרוּסָה אֶלָּא מִדַּעַת, לְאַפּוֹקֵי שֶׁלֹּא מִדַּעַת דְּלָא. אֵין דְּרוּסָה אֶלָּא מֵחַיִּים, לְאַפּוֹקֵי לְאַחַר מִיתָה דְּלָא.
§ With regard to the definition of clawing that renders an animal a tereifa, Abaye said: We have a tradition: Clawing is only with the foreleg, to the exclusion of clawing with the hind leg, which does not render the animal a tereifa. Additionally, clawing is only with the claw, to the exclusion of savaging with the tooth, which does not render the animal a tereifa, because the teeth contain no venom. And clawing is only through an intentional act, to the exclusion of an unintentional act, which does not render the animal a tereifa, e.g., if the predator accidentally fell on the prey with its claws outstretched. And clawing is only while the predator is alive, to the exclusion of a case where it clawed an animal after death, which does not render the animal a tereifa.
אָמְרִי: הַשְׁתָּא שֶׁלֹּא מִדַּעַת אָמְרַתְּ לָא, לְאַחַר מִיתָה מִיבַּעְיָא? לָא צְרִיכָא, דְּדָרֵיס וּפַסְקוּהָ לִידֵיהּ. מַהוּ דְּתֵימָא: בַּהֲדֵי דְּדָרֵיס שָׁדֵי זִיהֲרֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן: בַּהֲדֵי דְּשָׁלֵיף שָׁדֵי זִיהֲרֵיהּ.
The Sages say: Now that you said that an unintentional act of clawing does not render an animal a tereifa, is it necessary to say that clawing after death is ineffective? The Gemara responds: No, it is necessary to teach this halakha for a case where the predator clawed while still alive, and they cut off its hand with its claws still inside the prey’s flesh. Lest you say: It injects its venom while it claws, Abaye teaches us that it injects its venom while it withdraws its claws. Accordingly, where the venom has yet to be injected before its death, i.e., before its hand is severed, the animal is kosher.
אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב: אֲרִי שֶׁנִּכְנַס לְבֵין הַשְּׁוָורִים, וְנִמְצָא צִפּוֹרֶן בְּגַבּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן – אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא אֲרִי דְּרָסוֹ. מַאי טַעְמָא? רוֹב אֲרָיוֹת דּוֹרְסִין וּמִיעוּטָן אֵין דּוֹרְסִין, וְכׇל הַדּוֹרֵס – אֵין צִפׇּרְנוֹ נִשְׁמֶטֶת, וְזֹאת, הוֹאִיל וְצִפּוֹרֶן יוֹשֶׁבֶת לוֹ בְּגַבּוֹ – אֵימַר בַּכּוֹתֶל נִתְחַכֵּךְ.
§ Rabba bar Rav Huna says that Rav says: If a lion entered among the oxen, and afterward a claw was found stuck in the back of one of the oxen, one need not be concerned that perhaps the lion clawed it. What is the reason for this? Even though a majority of lions claw their prey and only a minority of them do not claw, still, it is known with regard to any lion that claws that its claw is not ripped out in the process. And therefore, with regard to this ox, since a claw sits in its back, say that it rubbed against a wall that had a claw embedded in it.
אַדְּרַבָּה, רוֹב שְׁוָורִים מִתְחַכְּכִין, וּמִיעוּטָן אֵין מִתְחַכְּכִין, וְכׇל הַמִּתְחַכֵּךְ – אֵין צִפּוֹרֶן יוֹשֶׁבֶת לוֹ בְּגַבּוֹ, וְזֶה, הוֹאִיל וְצִפּוֹרֶן יוֹשֶׁבֶת לוֹ בְּגַבּוֹ, אֵימַר אֲרִי דְּרָסוֹ!
The Gemara objects: On the contrary, say that even though a majority of oxen rub against the wall and only a minority do not rub, still, it is known with regard to any ox that rubs that a claw does not sit in its back. And therefore, with regard to this ox, since a claw sits in its back, say that the lion clawed it.
אִיכָּא לְמֵימַר הָכִי, וְאִיכָּא לְמֵימַר הָכִי – אוֹקֵי (מִילְּתָא) [תּוֹרָא] אַחֶזְקֵיהּ, הָוֵה לֵיהּ סְפֵק דְּרוּסָה; וְרַב לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: אֵין חוֹשְׁשִׁין לִסְפֵק דְּרוּסָה.
The Gemara responds: One can say this, and one can say that. Therefore, establish the matter according to its presumptive status, in which case the ox is not a tereifa. Accordingly, the ox is permitted because this case is one of uncertainty as to whether the animal was clawed, and Rav conforms to his standard line of reasoning, as he says: One need not be concerned in a case of uncertainty as to whether an animal was clawed.
אָמַר אַבָּיֵי: לָא אֲמַרַן אֶלָּא צִפּוֹרֶן, אֲבָל מְקוֹם צִפּוֹרֶן – חוֹשְׁשִׁין, וְצִפּוֹרֶן נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא לַחָה, אֲבָל יְבֵשָׁה – עָבְדָה דְּמִשְׁתַּמְטָא.
Abaye said: We said that one need not be concerned that the lion clawed the ox only when the claw was found in its back, since it is known that a claw is not ripped out during clawing. But if only the spot of a claw was found, i.e., a perforation, one must be concerned. And even if the claw was found in its back, we said that one need not be concerned only when it was moist, since this indicates it was well connected to the flesh. Accordingly, if the lion had clawed the ox, this claw would not have been ripped out. But if the claw was dry, one must be concerned, because it happens that such a claw is ripped out during clawing.
וְלַחָה נָמֵי לָא אֲמַרַן, אֶלָּא חֲדָא, אֲבָל תַּרְתֵּי וּתְלָת – חָיְישִׁינַן, וְהוּא דְּקָיְימָא בְּדָרָא דְּסִיחוּפֵיהּ.
And with regard to a moist claw as well, we said that one need not be concerned only when one claw was found in its back. But if there were two or three claws embedded in its back, we must be concerned, because multiple claws were not likely to be embedded in the wall. And this is the halakha only where they are situated in a row as they are in the paw of a lion.
אִיתְּמַר: רַב אָמַר: אֵין חוֹשְׁשִׁין לִסְפֵק דְּרוּסָה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: חוֹשְׁשִׁין לִסְפֵק דְּרוּסָה.
§ It was stated: Rav says: One need not be concerned in a case of uncertainty as to whether an animal was clawed. And Shmuel says: One must be concerned in a case of uncertainty as to whether an animal was clawed, and the animal must be inspected.
דְּכוּלֵּי עָלְמָא, סָפֵק עָל, סָפֵק לָא עָל – אֵימָא לָא עָל. סְפֵק כַּלְבָּא, סְפֵק שׁוּנָרָא – אֵימָא כַּלְבָּא. עָל, שְׁתֵיק וְיָתֵיב בֵּינַיְיהוּ – אֵימַר שְׁלָמָא שַׁוִּי. קְטַע רֵישֵׁיהּ דְּחַד מִינַּיְיהוּ – נָח מֵרִיתְחֵיהּ. אִיהוּ קָא מְעַוֵּאי וְאִינְהוּ קָמְקַרְקְרָן – בַּעוֹתֵי קָא מְבַעֲתִי
The Gemara explains: Everyone agrees that in a case where it is uncertain whether a predator entered the pen or coop and uncertain whether it did not enter, I will say that it did not enter. Furthermore, if it is known that an animal entered but it is uncertain whether it was a dog and uncertain whether it was a cat, I will say that it was a dog, which cannot render an animal a tereifa through clawing. And even if a predator entered, but it was quiet and sat among the animals, I will say it made peace with them, as though it were tame, and did not claw them. And if it decapitated one of them, I will say that its anger subsided afterward, and it did not claw other animals. And if it was roaring and they were clucking, I will say that they are only frightening
אַהֲדָדֵי. כִּי פְּלִיגִי דְּאִיהוּ קָא שָׁתֵיק וְאִינְהוּ קָמְקַרְקְרָן: מָר סָבַר מַעֲשֶׂה קָא עָבֵיד בְּהוּ, וּמָר סָבַר מֵחֲמַת בִּעֲתוּתֵיהּ הוּא דְּקָא עָבְדָן.
each other, and one need not be concerned. They disagree when the lion is quiet and the birds are clucking. One Sage, Shmuel, holds: They are clucking because it is acting upon them, i.e., clawing them, and one Sage, Rav, holds that they are doing this out of fear of the predator, but it is not necessarily clawing them.
אָמַר אַמֵּימָר: הִלְכְתָא חוֹשְׁשִׁין לִסְפֵק דְּרוּסָה. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: הַאי דְּרַב מַאי? אֲמַר לֵיהּ: לָא שְׁמִיעַ לִי, כְּלוֹמַר, לָא סְבִירָא לִי.
Ameimar said: The halakha is that one must be concerned in a case of uncertainty as to whether an animal was clawed. Rav Ashi said to Ameimar: What about this statement of Rav that one need not be concerned? Ameimar said to him: I did not hear that statement; that is to say, I do not hold in accordance with it.
וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הֲדַר בֵּיהּ רַב לְגַבֵּי דִּשְׁמוּאֵל, דְּהָהוּא שַׁרְקָפָא דִּסְפֵק דְּרוּסוֹת, דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב, שַׁדְּרִינְהוּ לְקַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, חַנְקִינְהוּ וּשְׁדָנְהוּ בְּנַהֲרָא. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ לָא הֲדַר בֵּיהּ – לִישְׁרִינְהוּ?
Or if you wish, say instead that Rav retracted his statement and conceded to Shmuel that one must be concerned in a case of uncertainty. As there was a certain basket of birds concerning which there was uncertainty as to whether they had been clawed by a hawk that entered among them, which came before Rav. Rav sent them before Shmuel to issue a ruling, and Shmuel strangled them and threw them in the river. And if it enters your mind that Rav did not retract his statement, then let him permit them for consumption. Why did he send them to Shmuel?
אֶלָּא מַאי הֲדַר בֵּיהּ? לֵיסְרִינְהוּ! אֶלָּא, אַתְרֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל הֲוָה.
The Gemara rejects this: Rather, what will you say, that Rav really did retract? If so, let him prohibit them for consumption without sending them to Shmuel. Rather, he sent the birds to Shmuel because it was Shmuel’s place, and although Rav disagreed with Shmuel, it would be improper to issue a contradictory ruling.
לְמָה לִּי לְמִיחְנְקִינְהוּ? לִישְׁדִּינְהוּ הָכִי בְּנַהֲרָא! מְפָרְחָן וְסָלְקָן.
The Gemara asks: Why do I need Shmuel to strangle the birds? Let him simply throw them into the river as is. The Gemara responds: Shmuel was concerned lest they fly and leave the river and eventually end up in the possession of an unwitting Jew.
וּלְשַׁהִינְהוּ שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ? אָתֵי בְּהוּ לִידֵי תַקָּלָה. וְלִיזַבְּנִינְהוּ לְגוֹיִם? אָתוּ לְזַבּוֹנִינְהוּ לְיִשְׂרָאֵל.
The Gemara objects: But let him delay killing them for twelve months. If they survive it will prove that they are not tereifot, and they will be permitted. The Gemara responds: Shmuel was concerned lest people encounter a stumbling block, as they might forget that these birds are prohibited and eat them before twelve months have passed. The Gemara asks: But let him sell them to gentiles so that they will not be a stumbling block. The Gemara responds: Shmuel was concerned that perhaps the gentiles will come to sell them back to Jews.
וְלִיחְנְקִינְהוּ וְלִישְׁדִּינְהוּ לְאַשְׁפָּה? וְלִיטַעְמָיךְ, נִישְׁדִּינְהוּ לִכְלָבִים! אֶלָּא, לְפַרְסוֹמֵי מִלְּתָא דְּאִיסּוּרָא.
The Gemara objects: But let him strangle them and throw them into the garbage. Why did Shmuel throw them into the river? The Gemara responds: And according to your reasoning, we should throw them to the dogs, as at least then they will come to some use. Rather, Shmuel threw them into the river, a public place, in order to publicize the matter of the prohibition.
הָהוּא בַּר אֲוָוזָא דַּהֲוָה בֵּי רַב אָשֵׁי, עָל לְבֵינֵי קְנַיָּא, נְפַק אֲתָא כִּי מְמַסְמַס קוֹעֵיהּ דְּמָא. אָמַר רַב אָשֵׁי: לָא אָמְרִינַן סְפֵק כַּלְבָּא סְפֵק שׁוּנָרָא – אֵימַר כַּלְבָּא? הָכָא נָמֵי, סְפֵק קַנְיָא סְפֵק שׁוּנָרָא – אֵימַר קַנְיָא מַחְיֵיהּ.
The Gemara relates that there was a certain duck that was in the house of Rav Ashi. The duck entered between the reeds, and it came out with its throat stained with blood. Rav Ashi said: Do we not say: If it is uncertain whether the predator was a dog and uncertain whether it was a cat, I will say that it was a dog, which cannot claw an animal effectively? Here, too, since it is uncertain whether the duck was injured by a reed and uncertain whether it was injured by a cat, I will say that a reed struck it, and the duck is not a tereifa.
אָמְרִי בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא: דְּרוּסָה שֶׁאָמְרוּ – צְרִיכָה בְּדִיקָה כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִים.
§ The sons of Rabbi Ḥiyya, Yehuda and Ḥizkiyya, said: A clawed animal, about which the Sages said one must be concerned, requires inspection of the flesh adjacent to the intestines. If the flesh surrounding the intestines reddened, the animal is a tereifa, because the venom will eventually penetrate the body cavity and perforate the intestines themselves.
אָמַר רַב יוֹסֵף: הָא דִּבְנֵי רַבִּי חִיָּיא – כְּבָר פֵּירְשַׁהּ שְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס: דְּרוּסָה שֶׁאָמְרוּ – צְרִיכָה בְּדִיקָה כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִים.
Rav Yosef said: This statement of the sons of Rabbi Ḥiyya was already explained by Shmuel, as Shmuel says in the name of Rabbi Ḥanina ben Antigonus: A clawed animal, about which they said one must be concerned, requires inspection adjacent to the intestines.
בָּעֵי אִילְפָא: יֵשׁ דְּרוּסָה לְסִימָנִים אוֹ אֵין דְּרוּסָה לְסִימָנִים? אָמַר רַבִּי זֵירָא: הָא דְּבָעֵי אִילְפָא – כְּבָר פֵּירְשַׁהּ רַב חָנָן בַּר רָבָא, דְּאָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: דְּרוּסָה שֶׁאָמְרוּ צְרִיכָה בְּדִיקָה כְּנֶגֶד בֵּית הֶחָלָל כּוּלּוֹ, וַאֲפִילּוּ בְּסִימָנִין.
Ilfa raises a dilemma: Is there clawing with regard to the simanim, or is there no clawing with regard to the simanim? Does the venom penetrate the simanim as it does the intestines? Rabbi Zeira said: This dilemma that Ilfa raises was already explained by Rav Ḥanan bar Rava, as Rav Ḥanan bar Rava says that Rav says: A clawed animal, about which they said one must be concerned, requires inspection of the flesh adjacent to the entire body cavity, and even in the area of the simanim.
בָּעֵי אִילְפָא: סִימָנִין שֶׁנִּדַּלְדְּלוּ, בְּכַמָּה? אָמַר רַבִּי זֵירָא: הָא דְּבָעֵי אִילְפָא – כְּבָר פֵּירְשַׁהּ רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר שְׁמוּאֵל: סִימָנִים שֶׁנִּדַּלְדְּלוּ בְּרוּבָּן.
Ilfa raises another dilemma: With regard to simanim that were detached, how much detachment renders the animal a tereifa? Rabbi Zeira said: This dilemma that Ilfa raises was already explained by Rabba bar bar Ḥana, as Rabba bar bar Ḥana says that Shmuel says: With regard to simanim that were detached, if they were detached in their majority the animal is a tereifa.
בָּעֵי רַב אַמֵּי: הֲמַסְמָסָה מַהוּ? אָמַר רַבִּי זֵירָא: הָא דְּבָעֵי רַב אַמֵּי – כְּבָר פֵּירְשַׁהּ רַב יְהוּדָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בִּדְרוּסָה, עַד שֶׁיַּאֲדִים בָּשָׂר כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִים; נִתְמַסְמֵס הַבָּשָׂר – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ אֵינוֹ.
Rav Ami raises a dilemma: What is the halakha with regard to an animal that was clawed in an area not surrounding the body cavity, such as the legs, and rot was found in the flesh of that area? Rabbi Zeira said: This dilemma that Rav Ami raises was already explained by Rav Yehuda, as Rav Yehuda says that Rav says: With regard to a clawed animal, the injury does not render it a tereifa unless the flesh adjacent to the intestine reddens; but if the flesh rotted, one views the rotten area as if it does not exist. If the animal would be a tereifa when missing this flesh, it is also a tereifa if the flesh rotted.
הֵיכִי דָּמֵי נִתְמַסְמֵס? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: כֹּל שֶׁהָרוֹפֵא גּוֹרְדוֹ וּמַעֲמִידוֹ עַל בָּשָׂר חַי. אָמַר רַב אָשֵׁי: כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב כָּהֲנָא, אַיְיתוֹ קַמַּן הָהִיא רֵיאָה, דְּכִי הֲווֹ מוֹתְבִי לַהּ – יָתְבָה שַׁפִּיר, וְכִי הֲווֹ מַדְלוּ לַהּ – הֲוָה תָּלְחָה וְנָפְלָה תִּילְחֵי תִּילְחֵי, וְטָרֵיפְנָא לַהּ מִדְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ.
The Gemara asks: What is considered rotten flesh? Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: It is any flesh in such a state that the doctor scrapes it off and leaves the animal with its raw flesh exposed so that it will heal. Rav Ashi said: When we were in the study hall of Rav Kahana they brought before us a certain lung that, when they would set it down, would sit well, but when they would pick it up it would disintegrate and fall into pieces. And we deemed it a tereifa based on the statement of Rav Huna, son of Rav Yehoshua, that one views rotten flesh as if it does not exist. Since the animal would be a tereifa if missing the lung (see 42a), it is also a tereifa if the lung is rotten.
רַב נַחְמָן אָמַר: בְּקוֹץ – עַד שֶׁתִּינָּקֵב לֶחָלָל, בִּדְרוּסָה – מִשֶּׁיַּאֲדִים בָּשָׂר כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִים. רַב זְבִיד מַתְנֵי הָכִי: בִּדְרוּסָה – מִשֶּׁיַּאֲדִים בָּשָׂר כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִים, בְּסִימָנִים – עַד שֶׁיַּאֲדִימוּ סִימָנִים עַצְמָם.
Rav Naḥman said: If an animal was pierced by a thorn, it is not a tereifa until it is perforated to the cavity of the body. But in the case of a clawed animal, once the flesh adjacent to the intestines reddens, it is a tereifa. Rav Zevid would teach the halakha in this manner: In the case of a clawed animal, once the flesh adjacent to the intestines reddens it is a tereifa; but if it was clawed in the simanim, it is not a tereifa unless the simanim themselves redden. If only the flesh around them reddens, the animal is kosher, since the venom may not penetrate to the simanim themselves.
אָמַר רַב פַּפִּי, בָּעֵי רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי:
Rav Pappi said: Rav Beivai bar Abaye raises a dilemma:
