הדרן
קול נשי בשיח התלמודי

זה הדף ליום השני של ראש השנה.

רבי יוחנן וריש לקיש נחלקים בשאלה האם קרבן פסח או קרבן חטאת נפסלים כאשר נשחטו בכוונה לזרוק את דמם לשם קרבן אחר. המחלוקת ביניהם מבוססת על השאלה האם דיני "לשמה” נלמדים מדיני "פיגול”, מה שיכול לרמוז שמחשבה במהלך פעולה אחת של הקרבן על פעולה אחרת פוסלת את הקרבן.

מחלוקת מקבילה עולה בנוגע לעבודה זרה: אם אדם שוחט בהמה מתוך כוונה להקריב את דמה לעבודה זרה, האם הדבר אוסר את הבהמה בהנאה? נשאלת השאלה מדוע יש צורך להביא את שתי המחלוקות – מדוע לא ניתן ללמוד אחת מן השנייה? שאלה זו מובילה לעיון מעמיק בהבדלים שביניהן.

רב דימי מספר שרב ירמיה הביא ראיה לתמוך בעמדת רבי יוחנן, ואילו רבי אילא תמך בריש לקיש. ראייתו של רב ירמיה מבוססת על קל וחומר, אשר עובר שתי עריכות בעקבות קושיות שמועלות עליו. רב פפא מקשה על ראייתו של רבי אילא, אך הקושיה נפתרת לבסוף.

במשנה, רבי אליעזר מוסיף את המקרה של קרבן אשם שנפסל אם נשחט שלא לשמה – מתוך כוונה לקרבן אחר. ברייתא מביאה דיון שבו רבי יהושע דוחה שוב ושוב את הנימוקים שמציע רבי אליעזר. לאחר שלוש ניסיונות, רבי אליעזר מציע הסבר שמתקבל. הגמרא חוזרת לעיין בכמה שורות מתוך הברייתא ומנתחת אותן.

זה הדף ליום הראשון של ראש השנה

קרבן פסח שנשחט שלא בזמנו, מתוך כוונה לקרבן אחר, נידון כקרבן שלמים – ללא קשר לסוג הקרבן שאליו כיוון. הגמרא מחפשת מקור להלכה זו. בזבחים ח, הוצע פסוק העוסק בשלמים כבסיס, שנראה כרומז לקרבן הפסח. לאחר שהועלתה קושיה על הדרשה, הגמרא מציעה הסבר מסוים, אך הוא נדחה. מוצעת גישה שנייה, שגם היא נתקלת באותה בעיה. מובאות שלוש תשובות אפשריות; הראשונה נדחית, והשלישית נבחנת מול ארבע קושיות – שכולן נפתרות. בהמשך, הגמרא שואלת: אולי הפסוק המדובר אינו עוסק בפסח אלא באשם? לאחר בירור אפשרות זו, הגמרא מעמיקה עוד ומעלה חשש שהפסוק כלל אינו מתייחס לפסח – וגם חשש זה נפתר.

מובאת אמירה של מבוג בנוגע לחטאת שנקרבה שלא לשמה. עם זאת, לא ברור למה בדיוק הוא מתכוון ומהי פסיקתו. מובאות כמה פרשנויות שונות, שכל אחת מהן מציעה הבנה שונה מדברי מבוג לעומת ההבנה הראשונית.

אם אחת מארבעת עבודות הקרבן של קרבן חטאת נעשית בכוונה לקרבן אחר או לבעלים אחרים (שינוי קודש או שינוי בעלים), הקרבן נפסל. הגמרא מבקשת למצוא מקור לכך. בתחילה מובאים מקורות לשחיטה, קבלה וזריקה לשם הקרבן הנכון וזריקה לשם הבעלים הנכונים, ושזריקה לשם הבעלים הנכונים מעכב (הקרבן נפסל). אך לא מובא מקור לכך שאם נעשה לשם קרבן אחר – הקרבן ייפסל, וכן לכך שהשחיטה והקבלה צריכות להיעשות לשם הבעלים הנכונים.

בתחילה מנסים ללמוד זאת מפסוקים העוסקים בחטאת נזיר, ולאחר מכן מחטאת מצורע, אך שני המקורות נדחים משום שלכל אחד מהם יש חומרה ייחודית. לאחר מכן מנסים ללמוד זאת משילוב של מקרים – נזיר ומצורע, נזיר וחטאת רגילה, או מצורע וחטאת רגילה – אך כל השילובים נדחים משום שלכל זוג יש חומרה ייחודית.

בסופו של דבר, דורשים את הצורך לעשות את כל העבודות לשם הקרבן הנכון ולשם הבעלים הנכונים מהפסוק המקיש בין קרבן השלמים לקרבן החטאת, שכן המקור לכך נמצא בשלמים כפי שנלמד בזבחים ד. הפסוקים שהובאו קודם בסוגיה מועברים ללמד שכאשר אין הקרבן נעשה לשמו (לשם הבעלים או הקרבן),הקרבן נפסל, על פי העיקרון שבקדשים, שכל דבר שנשנה – מעכב.

הפסוקים המשמשים להוכחת דין זה עוסקים בחטאת רגילה. מאין נלמד שהדין זהה גם בחטאת עבודה זרה או בחטאת עולה ויורד?

אם יש לאדם בהמה המיועדת לקרבן פסח והוא שוחט אותה ביום שאינו ערב פסח – הקרבן אינו נפסל ומוקרב כשלמים. מאין נלמד שהוא מוקרב כשלמים? אביו של שמואל מביא פסוק מויקרא ג:ו העוסק בשלמים ולומד ממנו. אך עולה קושי – מהפסוק ניתן אולי ללמוד רק במקרה שבו הקרבן הוקרב כשלמים, אך אם הוקרב לשם קרבן אחר – ייתכן שייפסל. כדי ליישב את הקושי, מסבירים שהשימוש במילה "זבח” בפסוק כולל גם קרבנות אחרים. אך התשובה אינה מספקת, שכן עדיין ניתן ללמד שאם הקריב את הפסח לשם קרבן אחר – הקרבן יוקרב כפי שקרבן האחר שחשב עליו, ולאו דווקא כשלמים. כדי ליישב את הקושי, הגמרא מביאה שתי הצעות נוספות כיצד ללמוד את הדין מהפסוק ומנתחת את האפשרויות.

טופס הזמנה לערכת קדשים

בניסיון לענות על השאלה האם העולה יכולה לכפר על מצוות עשה שביטלו לאחר הפרשת הקרבן (בין ההקדשה לשחיטה) או רק על אלו שביטלו לפני ההקדשה, הגמרא מביאה את דברי רבי שמעון. הוא מסביר שהסיבה להבאת שתי השעירים בחג השבועות היא שהשעיר השני מכפרת על הטומאות במקדש שהתרחשו לאחר הבאת השעיר הראשון. אם שתי השעירים הופרשו באותו זמן, זה תומך בעמדה שעולה יכולה לכפר על חטאים שנעשו לאחר ההקדשה. אבל דוחים תשובה זו כי יתכן שהשעיר השני הוקדשה רק לאחר הקרבת הראשונה. טענה זו קשה לקבל שכן הפסוק אינו מציין שחייבים לעשות את זה. רב פפא גם דוחה את ההוכחה וטוען שבית הדין יכול לקבוע מראש שהשעיר השני תוקדש רק לאחר שהוקרב הקרבן הראשון. אבל מובאים שתי קושיות כנגד דחייתו של רב פפא. האחת: רבי שמעון אינו מקבל שבית דין יכולים להתנות, כפי שניתן לראות מדבריו לגבי בהמות שהוקדשו לקרבן תמיד ונותרו בסוף השנה. השנייה: שאלה של רבי ירמיה האם השעיר השני יכול לכסות טומאה שקרתה בין זריקת דם השעיר הראשון לשני מרמזת שהיה ברור שהשעיר מכסה מאז זמן ההקדשה. קושיה שנייה זו נפתרה, ובסופו של דבר השאלה המקורית נשארת ללא מענה.

יש מחלוקת בין רבב לרב חסדא לגבי תודה שנקרבת בעד אדם אחר הזקוק להקרבת תודה. כל אחד מהם מבאר את טענתו; רבא מביא ברייתא לתמיכה בעמדתו, אך הראיה שלו נדחית.

רבה מביא שישה פסקי דין לגבי טעויות בכוונה במהלך מעשי הקרבנות ומוסיף שביעי הנוגע למהות העולה. הוא מלמד שהעולה עצמה אינה מעניקה כפרה; היא מתנת תודה הניתנת לאחר שאדם העשה תשובה על ביטול מצוות עשה. אם האדם עדיין לא התחרט, ההקרבה אינה מביאה כפרה, שכן קרבנות הרשעים תועבה.

המשנה קובעת שגם חטאת וגם קורבן פסח שהובאו שלא לשמן – שינוי קודש או שינוי בעלים פסולים. הגמרא מביאה תחילה את המקור לכלל זה בדיני פסח ואחר כך בדיני החטאת.

זה הדף ליום השני של ראש השנה.

רבי יוחנן וריש לקיש נחלקים בשאלה האם קרבן פסח או קרבן חטאת נפסלים כאשר נשחטו בכוונה לזרוק את דמם לשם קרבן אחר. המחלוקת ביניהם מבוססת על השאלה האם דיני "לשמה” נלמדים מדיני "פיגול”, מה שיכול לרמוז שמחשבה במהלך פעולה אחת של הקרבן על פעולה אחרת פוסלת את הקרבן.

מחלוקת מקבילה עולה בנוגע לעבודה זרה: אם אדם שוחט בהמה מתוך כוונה להקריב את דמה לעבודה זרה, האם הדבר אוסר את הבהמה בהנאה? נשאלת השאלה מדוע יש צורך להביא את שתי המחלוקות – מדוע לא ניתן ללמוד אחת מן השנייה? שאלה זו מובילה לעיון מעמיק בהבדלים שביניהן.

רב דימי מספר שרב ירמיה הביא ראיה לתמוך בעמדת רבי יוחנן, ואילו רבי אילא תמך בריש לקיש. ראייתו של רב ירמיה מבוססת על קל וחומר, אשר עובר שתי עריכות בעקבות קושיות שמועלות עליו. רב פפא מקשה על ראייתו של רבי אילא, אך הקושיה נפתרת לבסוף.

במשנה, רבי אליעזר מוסיף את המקרה של קרבן אשם שנפסל אם נשחט שלא לשמה – מתוך כוונה לקרבן אחר. ברייתא מביאה דיון שבו רבי יהושע דוחה שוב ושוב את הנימוקים שמציע רבי אליעזר. לאחר שלוש ניסיונות, רבי אליעזר מציע הסבר שמתקבל. הגמרא חוזרת לעיין בכמה שורות מתוך הברייתא ומנתחת אותן.

זה הדף ליום הראשון של ראש השנה

קרבן פסח שנשחט שלא בזמנו, מתוך כוונה לקרבן אחר, נידון כקרבן שלמים – ללא קשר לסוג הקרבן שאליו כיוון. הגמרא מחפשת מקור להלכה זו. בזבחים ח, הוצע פסוק העוסק בשלמים כבסיס, שנראה כרומז לקרבן הפסח. לאחר שהועלתה קושיה על הדרשה, הגמרא מציעה הסבר מסוים, אך הוא נדחה. מוצעת גישה שנייה, שגם היא נתקלת באותה בעיה. מובאות שלוש תשובות אפשריות; הראשונה נדחית, והשלישית נבחנת מול ארבע קושיות – שכולן נפתרות. בהמשך, הגמרא שואלת: אולי הפסוק המדובר אינו עוסק בפסח אלא באשם? לאחר בירור אפשרות זו, הגמרא מעמיקה עוד ומעלה חשש שהפסוק כלל אינו מתייחס לפסח – וגם חשש זה נפתר.

מובאת אמירה של מבוג בנוגע לחטאת שנקרבה שלא לשמה. עם זאת, לא ברור למה בדיוק הוא מתכוון ומהי פסיקתו. מובאות כמה פרשנויות שונות, שכל אחת מהן מציעה הבנה שונה מדברי מבוג לעומת ההבנה הראשונית.

אם אחת מארבעת עבודות הקרבן של קרבן חטאת נעשית בכוונה לקרבן אחר או לבעלים אחרים (שינוי קודש או שינוי בעלים), הקרבן נפסל. הגמרא מבקשת למצוא מקור לכך. בתחילה מובאים מקורות לשחיטה, קבלה וזריקה לשם הקרבן הנכון וזריקה לשם הבעלים הנכונים, ושזריקה לשם הבעלים הנכונים מעכב (הקרבן נפסל). אך לא מובא מקור לכך שאם נעשה לשם קרבן אחר – הקרבן ייפסל, וכן לכך שהשחיטה והקבלה צריכות להיעשות לשם הבעלים הנכונים.

בתחילה מנסים ללמוד זאת מפסוקים העוסקים בחטאת נזיר, ולאחר מכן מחטאת מצורע, אך שני המקורות נדחים משום שלכל אחד מהם יש חומרה ייחודית. לאחר מכן מנסים ללמוד זאת משילוב של מקרים – נזיר ומצורע, נזיר וחטאת רגילה, או מצורע וחטאת רגילה – אך כל השילובים נדחים משום שלכל זוג יש חומרה ייחודית.

בסופו של דבר, דורשים את הצורך לעשות את כל העבודות לשם הקרבן הנכון ולשם הבעלים הנכונים מהפסוק המקיש בין קרבן השלמים לקרבן החטאת, שכן המקור לכך נמצא בשלמים כפי שנלמד בזבחים ד. הפסוקים שהובאו קודם בסוגיה מועברים ללמד שכאשר אין הקרבן נעשה לשמו (לשם הבעלים או הקרבן),הקרבן נפסל, על פי העיקרון שבקדשים, שכל דבר שנשנה – מעכב.

הפסוקים המשמשים להוכחת דין זה עוסקים בחטאת רגילה. מאין נלמד שהדין זהה גם בחטאת עבודה זרה או בחטאת עולה ויורד?

אם יש לאדם בהמה המיועדת לקרבן פסח והוא שוחט אותה ביום שאינו ערב פסח – הקרבן אינו נפסל ומוקרב כשלמים. מאין נלמד שהוא מוקרב כשלמים? אביו של שמואל מביא פסוק מויקרא ג:ו העוסק בשלמים ולומד ממנו. אך עולה קושי – מהפסוק ניתן אולי ללמוד רק במקרה שבו הקרבן הוקרב כשלמים, אך אם הוקרב לשם קרבן אחר – ייתכן שייפסל. כדי ליישב את הקושי, מסבירים שהשימוש במילה "זבח” בפסוק כולל גם קרבנות אחרים. אך התשובה אינה מספקת, שכן עדיין ניתן ללמד שאם הקריב את הפסח לשם קרבן אחר – הקרבן יוקרב כפי שקרבן האחר שחשב עליו, ולאו דווקא כשלמים. כדי ליישב את הקושי, הגמרא מביאה שתי הצעות נוספות כיצד ללמוד את הדין מהפסוק ומנתחת את האפשרויות.

טופס הזמנה לערכת קדשים

בניסיון לענות על השאלה האם העולה יכולה לכפר על מצוות עשה שביטלו לאחר הפרשת הקרבן (בין ההקדשה לשחיטה) או רק על אלו שביטלו לפני ההקדשה, הגמרא מביאה את דברי רבי שמעון. הוא מסביר שהסיבה להבאת שתי השעירים בחג השבועות היא שהשעיר השני מכפרת על הטומאות במקדש שהתרחשו לאחר הבאת השעיר הראשון. אם שתי השעירים הופרשו באותו זמן, זה תומך בעמדה שעולה יכולה לכפר על חטאים שנעשו לאחר ההקדשה. אבל דוחים תשובה זו כי יתכן שהשעיר השני הוקדשה רק לאחר הקרבת הראשונה. טענה זו קשה לקבל שכן הפסוק אינו מציין שחייבים לעשות את זה. רב פפא גם דוחה את ההוכחה וטוען שבית הדין יכול לקבוע מראש שהשעיר השני תוקדש רק לאחר שהוקרב הקרבן הראשון. אבל מובאים שתי קושיות כנגד דחייתו של רב פפא. האחת: רבי שמעון אינו מקבל שבית דין יכולים להתנות, כפי שניתן לראות מדבריו לגבי בהמות שהוקדשו לקרבן תמיד ונותרו בסוף השנה. השנייה: שאלה של רבי ירמיה האם השעיר השני יכול לכסות טומאה שקרתה בין זריקת דם השעיר הראשון לשני מרמזת שהיה ברור שהשעיר מכסה מאז זמן ההקדשה. קושיה שנייה זו נפתרה, ובסופו של דבר השאלה המקורית נשארת ללא מענה.

יש מחלוקת בין רבב לרב חסדא לגבי תודה שנקרבת בעד אדם אחר הזקוק להקרבת תודה. כל אחד מהם מבאר את טענתו; רבא מביא ברייתא לתמיכה בעמדתו, אך הראיה שלו נדחית.

רבה מביא שישה פסקי דין לגבי טעויות בכוונה במהלך מעשי הקרבנות ומוסיף שביעי הנוגע למהות העולה. הוא מלמד שהעולה עצמה אינה מעניקה כפרה; היא מתנת תודה הניתנת לאחר שאדם העשה תשובה על ביטול מצוות עשה. אם האדם עדיין לא התחרט, ההקרבה אינה מביאה כפרה, שכן קרבנות הרשעים תועבה.

המשנה קובעת שגם חטאת וגם קורבן פסח שהובאו שלא לשמן – שינוי קודש או שינוי בעלים פסולים. הגמרא מביאה תחילה את המקור לכלל זה בדיני פסח ואחר כך בדיני החטאת.

בהמשך לדיון על תגובתו של ריש לקיש לרבי אלעזר, עולה שאלה האם היורשים זוכים בקרבן של מי שנפטר. מובאים מקורות התומכים בשתי העמדות. בסופו של דבר, הגמרא מסיקה שהיורשים אינם זוכים בקרבן, אף על פי שהם עשויים לקבל ממנו מידה מסוימת של כפרה.

שאלה נוספת עולה בנוגע לקרבן שנקרב שלא לשמה – מתוך כוונה לקרבן מסוג אחר. אם הקרבן המקורי עדיין מוקרב, האם הוא מקיים את מטרתו המקורית? ואם לא, מדוע מקריבים אותו כלל? ואם כן, מדוע נדרש קרבן נוסף? רב אשי מבהיר שהקרבן הראשון מוקרב מכוח ייחודו המקורי, ואילו הקרבן השני נדרש כדי להשיג כפרה, במקום הקרבן המקורי.

הגמרא גם דנה בשאלה האם עולה יכולה לכפר על ביטול מצוות עשה בין זמן ההקדשה (ההפרשה) של הבהמה לבין זמן שחיטתה, או רק על מצוות שביטלו לפני ההקדשה. מובאות מקורות בניסיון להכריע את השאלה.

ריש לקיש התקשה להבין את ההלכה במשנה שקרבן שנשחט שלא לשמו – כלומר, בכוונה לקרבן אחר, כשר אבל לא עלו לבעלים לשם חובה. אם הקרבן כשר להקרבה, מדוע אינו יוצא בו ידי חובה בעל הקרבן? ואם אינו יוצא בו ידי חובה, מדוע מקריבים אותו בכלל? רבי אלעזר השיב שיש תקדים לקרבן שאינו מכפר, אך בכל זאת מוקרב. אם אישה יולדת וחייבת להביא זוג עופות – אחד לחטאת ואחד לעולה – ולאחר מכן היא מתה, ילדיה מביאים את קרבן העולה. במקרה זה, הם מביאים קרבן שאינו מכפר עליהם כלל.

ריש לקיש משיב שהוא מקבל שיש תקדים בקרבן עולה, וכן בקרבנות דומים כמו שלמים, אך ממשיך להקשות על עניין קרבן אשם. רבי אלעזר משיב שעמדתו של ריש לקיש תואמת לדעת רבי אליעזר במשנה, הסובר שקרבן אשם נפסל אם נשחט שלא לשם אשם. אך ריש לקיש משיב שאינו רוצה להיות משויך לדעת רבי אליעזר בלבד, אלא מבקש להבין גם את העמדה המרכזית.

ריש לקיש מציע שאולי ניתן ללמוד זאת מהפסוק בדברים כג:כ”, העוסק בנדר שנהפך לנדבה, כפי שהוסבר קודם שמדובר במקרה של קרבן שהובא שלא לשמו. לאחר שיש שהציעו שהפסוק מוכיח רק לגבי קרבנות נדבה ולא לגבי קרבן אשם, אביי מציע שריש לקיש התכוון ללמוד זאת מהפסוק הנ”ל ומפסוק נוסף: "ושחט אותה לחטאת” (ויקרא ד:לג) – ולומדים מהמילה "אותה” שרק קרבן חטאת נפסל אם לא הובא לשמו. הפסוק השני מסביר שאף על פי ששאר הקרבנות מובאים, הם אינם מוציאים את בעליהם ידי חובה. אף על פי שהפסוק בדברים עוסק רק בעולה ושלמים, ניתן ללמוד ממנו בק”ו גם על קרבן אשם. לאחר שדוחים את טענת הק”ו בטענה שניתן להבחין בין קרבנות נדבה לקרבנות חובה, רבה מציע ללמוד זאת מויקרא ז:לז, שבו מוזכרים כל הקרבנות יחד בפסוק אחד, ולכן ניתן ללמוד את דיני לשמה מקרבן שלמים לשאר הקרבנות. הדרשה הזו משווה את הקרבנות לשלמים ולא לחטאת (שנפסלת), בהתאם לדרשה הקודמת שמגבילה את דיני החטאת רק לקרבן החטאת עצמו ” ושחט אותה לחטאת”.

רבנים נוספים דנו בדיון בין ריש לקיש, ושתי שאלות הועלו: האחת, מדוע רבי אלעזר לא השיב לריש לקיש שגם קרבן אשם ניתן להביא לאחר מיתה – על כך השיב רב ששת. השנייה, מדוע ריש לקיש לא השיב לרבי אלעזר שהיורשים שמביאים את קרבן אמם כן זוכים לכפרה מהעולה, מה שהיה שולל את התקדים להציע ר’ אלעזר.

זה הדף ליום השני של ראש השנה.

רבי יוחנן וריש לקיש נחלקים בשאלה האם קרבן פסח או קרבן חטאת נפסלים כאשר נשחטו בכוונה לזרוק את דמם לשם קרבן אחר. המחלוקת ביניהם מבוססת על השאלה האם דיני "לשמה” נלמדים מדיני "פיגול”, מה שיכול לרמוז שמחשבה במהלך פעולה אחת של הקרבן על פעולה אחרת פוסלת את הקרבן.

מחלוקת מקבילה עולה בנוגע לעבודה זרה: אם אדם שוחט בהמה מתוך כוונה להקריב את דמה לעבודה זרה, האם הדבר אוסר את הבהמה בהנאה? נשאלת השאלה מדוע יש צורך להביא את שתי המחלוקות – מדוע לא ניתן ללמוד אחת מן השנייה? שאלה זו מובילה לעיון מעמיק בהבדלים שביניהן.

רב דימי מספר שרב ירמיה הביא ראיה לתמוך בעמדת רבי יוחנן, ואילו רבי אילא תמך בריש לקיש. ראייתו של רב ירמיה מבוססת על קל וחומר, אשר עובר שתי עריכות בעקבות קושיות שמועלות עליו. רב פפא מקשה על ראייתו של רבי אילא, אך הקושיה נפתרת לבסוף.

במשנה, רבי אליעזר מוסיף את המקרה של קרבן אשם שנפסל אם נשחט שלא לשמה – מתוך כוונה לקרבן אחר. ברייתא מביאה דיון שבו רבי יהושע דוחה שוב ושוב את הנימוקים שמציע רבי אליעזר. לאחר שלוש ניסיונות, רבי אליעזר מציע הסבר שמתקבל. הגמרא חוזרת לעיין בכמה שורות מתוך הברייתא ומנתחת אותן.

זה הדף ליום הראשון של ראש השנה

קרבן פסח שנשחט שלא בזמנו, מתוך כוונה לקרבן אחר, נידון כקרבן שלמים – ללא קשר לסוג הקרבן שאליו כיוון. הגמרא מחפשת מקור להלכה זו. בזבחים ח, הוצע פסוק העוסק בשלמים כבסיס, שנראה כרומז לקרבן הפסח. לאחר שהועלתה קושיה על הדרשה, הגמרא מציעה הסבר מסוים, אך הוא נדחה. מוצעת גישה שנייה, שגם היא נתקלת באותה בעיה. מובאות שלוש תשובות אפשריות; הראשונה נדחית, והשלישית נבחנת מול ארבע קושיות – שכולן נפתרות. בהמשך, הגמרא שואלת: אולי הפסוק המדובר אינו עוסק בפסח אלא באשם? לאחר בירור אפשרות זו, הגמרא מעמיקה עוד ומעלה חשש שהפסוק כלל אינו מתייחס לפסח – וגם חשש זה נפתר.

מובאת אמירה של מבוג בנוגע לחטאת שנקרבה שלא לשמה. עם זאת, לא ברור למה בדיוק הוא מתכוון ומהי פסיקתו. מובאות כמה פרשנויות שונות, שכל אחת מהן מציעה הבנה שונה מדברי מבוג לעומת ההבנה הראשונית.

אם אחת מארבעת עבודות הקרבן של קרבן חטאת נעשית בכוונה לקרבן אחר או לבעלים אחרים (שינוי קודש או שינוי בעלים), הקרבן נפסל. הגמרא מבקשת למצוא מקור לכך. בתחילה מובאים מקורות לשחיטה, קבלה וזריקה לשם הקרבן הנכון וזריקה לשם הבעלים הנכונים, ושזריקה לשם הבעלים הנכונים מעכב (הקרבן נפסל). אך לא מובא מקור לכך שאם נעשה לשם קרבן אחר – הקרבן ייפסל, וכן לכך שהשחיטה והקבלה צריכות להיעשות לשם הבעלים הנכונים.

בתחילה מנסים ללמוד זאת מפסוקים העוסקים בחטאת נזיר, ולאחר מכן מחטאת מצורע, אך שני המקורות נדחים משום שלכל אחד מהם יש חומרה ייחודית. לאחר מכן מנסים ללמוד זאת משילוב של מקרים – נזיר ומצורע, נזיר וחטאת רגילה, או מצורע וחטאת רגילה – אך כל השילובים נדחים משום שלכל זוג יש חומרה ייחודית.

בסופו של דבר, דורשים את הצורך לעשות את כל העבודות לשם הקרבן הנכון ולשם הבעלים הנכונים מהפסוק המקיש בין קרבן השלמים לקרבן החטאת, שכן המקור לכך נמצא בשלמים כפי שנלמד בזבחים ד. הפסוקים שהובאו קודם בסוגיה מועברים ללמד שכאשר אין הקרבן נעשה לשמו (לשם הבעלים או הקרבן),הקרבן נפסל, על פי העיקרון שבקדשים, שכל דבר שנשנה – מעכב.

הפסוקים המשמשים להוכחת דין זה עוסקים בחטאת רגילה. מאין נלמד שהדין זהה גם בחטאת עבודה זרה או בחטאת עולה ויורד?

אם יש לאדם בהמה המיועדת לקרבן פסח והוא שוחט אותה ביום שאינו ערב פסח – הקרבן אינו נפסל ומוקרב כשלמים. מאין נלמד שהוא מוקרב כשלמים? אביו של שמואל מביא פסוק מויקרא ג:ו העוסק בשלמים ולומד ממנו. אך עולה קושי – מהפסוק ניתן אולי ללמוד רק במקרה שבו הקרבן הוקרב כשלמים, אך אם הוקרב לשם קרבן אחר – ייתכן שייפסל. כדי ליישב את הקושי, מסבירים שהשימוש במילה "זבח” בפסוק כולל גם קרבנות אחרים. אך התשובה אינה מספקת, שכן עדיין ניתן ללמד שאם הקריב את הפסח לשם קרבן אחר – הקרבן יוקרב כפי שקרבן האחר שחשב עליו, ולאו דווקא כשלמים. כדי ליישב את הקושי, הגמרא מביאה שתי הצעות נוספות כיצד ללמוד את הדין מהפסוק ומנתחת את האפשרויות.

טופס הזמנה לערכת קדשים

בניסיון לענות על השאלה האם העולה יכולה לכפר על מצוות עשה שביטלו לאחר הפרשת הקרבן (בין ההקדשה לשחיטה) או רק על אלו שביטלו לפני ההקדשה, הגמרא מביאה את דברי רבי שמעון. הוא מסביר שהסיבה להבאת שתי השעירים בחג השבועות היא שהשעיר השני מכפרת על הטומאות במקדש שהתרחשו לאחר הבאת השעיר הראשון. אם שתי השעירים הופרשו באותו זמן, זה תומך בעמדה שעולה יכולה לכפר על חטאים שנעשו לאחר ההקדשה. אבל דוחים תשובה זו כי יתכן שהשעיר השני הוקדשה רק לאחר הקרבת הראשונה. טענה זו קשה לקבל שכן הפסוק אינו מציין שחייבים לעשות את זה. רב פפא גם דוחה את ההוכחה וטוען שבית הדין יכול לקבוע מראש שהשעיר השני תוקדש רק לאחר שהוקרב הקרבן הראשון. אבל מובאים שתי קושיות כנגד דחייתו של רב פפא. האחת: רבי שמעון אינו מקבל שבית דין יכולים להתנות, כפי שניתן לראות מדבריו לגבי בהמות שהוקדשו לקרבן תמיד ונותרו בסוף השנה. השנייה: שאלה של רבי ירמיה האם השעיר השני יכול לכסות טומאה שקרתה בין זריקת דם השעיר הראשון לשני מרמזת שהיה ברור שהשעיר מכסה מאז זמן ההקדשה. קושיה שנייה זו נפתרה, ובסופו של דבר השאלה המקורית נשארת ללא מענה.

יש מחלוקת בין רבב לרב חסדא לגבי תודה שנקרבת בעד אדם אחר הזקוק להקרבת תודה. כל אחד מהם מבאר את טענתו; רבא מביא ברייתא לתמיכה בעמדתו, אך הראיה שלו נדחית.

רבה מביא שישה פסקי דין לגבי טעויות בכוונה במהלך מעשי הקרבנות ומוסיף שביעי הנוגע למהות העולה. הוא מלמד שהעולה עצמה אינה מעניקה כפרה; היא מתנת תודה הניתנת לאחר שאדם העשה תשובה על ביטול מצוות עשה. אם האדם עדיין לא התחרט, ההקרבה אינה מביאה כפרה, שכן קרבנות הרשעים תועבה.

המשנה קובעת שגם חטאת וגם קורבן פסח שהובאו שלא לשמן – שינוי קודש או שינוי בעלים פסולים. הגמרא מביאה תחילה את המקור לכלל זה בדיני פסח ואחר כך בדיני החטאת.

בהמשך לדיון על תגובתו של ריש לקיש לרבי אלעזר, עולה שאלה האם היורשים זוכים בקרבן של מי שנפטר. מובאים מקורות התומכים בשתי העמדות. בסופו של דבר, הגמרא מסיקה שהיורשים אינם זוכים בקרבן, אף על פי שהם עשויים לקבל ממנו מידה מסוימת של כפרה.

שאלה נוספת עולה בנוגע לקרבן שנקרב שלא לשמה – מתוך כוונה לקרבן מסוג אחר. אם הקרבן המקורי עדיין מוקרב, האם הוא מקיים את מטרתו המקורית? ואם לא, מדוע מקריבים אותו כלל? ואם כן, מדוע נדרש קרבן נוסף? רב אשי מבהיר שהקרבן הראשון מוקרב מכוח ייחודו המקורי, ואילו הקרבן השני נדרש כדי להשיג כפרה, במקום הקרבן המקורי.

הגמרא גם דנה בשאלה האם עולה יכולה לכפר על ביטול מצוות עשה בין זמן ההקדשה (ההפרשה) של הבהמה לבין זמן שחיטתה, או רק על מצוות שביטלו לפני ההקדשה. מובאות מקורות בניסיון להכריע את השאלה.

ריש לקיש התקשה להבין את ההלכה במשנה שקרבן שנשחט שלא לשמו – כלומר, בכוונה לקרבן אחר, כשר אבל לא עלו לבעלים לשם חובה. אם הקרבן כשר להקרבה, מדוע אינו יוצא בו ידי חובה בעל הקרבן? ואם אינו יוצא בו ידי חובה, מדוע מקריבים אותו בכלל? רבי אלעזר השיב שיש תקדים לקרבן שאינו מכפר, אך בכל זאת מוקרב. אם אישה יולדת וחייבת להביא זוג עופות – אחד לחטאת ואחד לעולה – ולאחר מכן היא מתה, ילדיה מביאים את קרבן העולה. במקרה זה, הם מביאים קרבן שאינו מכפר עליהם כלל.

ריש לקיש משיב שהוא מקבל שיש תקדים בקרבן עולה, וכן בקרבנות דומים כמו שלמים, אך ממשיך להקשות על עניין קרבן אשם. רבי אלעזר משיב שעמדתו של ריש לקיש תואמת לדעת רבי אליעזר במשנה, הסובר שקרבן אשם נפסל אם נשחט שלא לשם אשם. אך ריש לקיש משיב שאינו רוצה להיות משויך לדעת רבי אליעזר בלבד, אלא מבקש להבין גם את העמדה המרכזית.

ריש לקיש מציע שאולי ניתן ללמוד זאת מהפסוק בדברים כג:כ”, העוסק בנדר שנהפך לנדבה, כפי שהוסבר קודם שמדובר במקרה של קרבן שהובא שלא לשמו. לאחר שיש שהציעו שהפסוק מוכיח רק לגבי קרבנות נדבה ולא לגבי קרבן אשם, אביי מציע שריש לקיש התכוון ללמוד זאת מהפסוק הנ”ל ומפסוק נוסף: "ושחט אותה לחטאת” (ויקרא ד:לג) – ולומדים מהמילה "אותה” שרק קרבן חטאת נפסל אם לא הובא לשמו. הפסוק השני מסביר שאף על פי ששאר הקרבנות מובאים, הם אינם מוציאים את בעליהם ידי חובה. אף על פי שהפסוק בדברים עוסק רק בעולה ושלמים, ניתן ללמוד ממנו בק”ו גם על קרבן אשם. לאחר שדוחים את טענת הק”ו בטענה שניתן להבחין בין קרבנות נדבה לקרבנות חובה, רבה מציע ללמוד זאת מויקרא ז:לז, שבו מוזכרים כל הקרבנות יחד בפסוק אחד, ולכן ניתן ללמוד את דיני לשמה מקרבן שלמים לשאר הקרבנות. הדרשה הזו משווה את הקרבנות לשלמים ולא לחטאת (שנפסלת), בהתאם לדרשה הקודמת שמגבילה את דיני החטאת רק לקרבן החטאת עצמו ” ושחט אותה לחטאת”.

רבנים נוספים דנו בדיון בין ריש לקיש, ושתי שאלות הועלו: האחת, מדוע רבי אלעזר לא השיב לריש לקיש שגם קרבן אשם ניתן להביא לאחר מיתה – על כך השיב רב ששת. השנייה, מדוע ריש לקיש לא השיב לרבי אלעזר שהיורשים שמביאים את קרבן אמם כן זוכים לכפרה מהעולה, מה שהיה שולל את התקדים להציע ר’ אלעזר.