הדרן
קול נשי בשיח התלמודי

 זה הדף של שבת. לצפייה בדף של שישי, לחצו כאן.

כיצד ניתן להשתמש בפסוק "בכל קדש לא תגע” כדי ללמד, לדעת ריש לקיש, שאסור לאכול בשר קודשים בטומאה, כאשר פסוק זה נצרך לפי ריש לקיש ללמד על איסור טמא לאכול בשר קודשים לפני זריקת הדם? כדי ליישב את הקושי, הגמרא מסבירה כיצד ניתן ללמוד את שני האיסורים מאותו פסוק.

ישנה מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש בנוגע לטמא שאכל בשר קודשים לפני זריקת הדם – האם הוא לוקה או לא. אביי ורבא נחלקים ביניהם לגבי היקף המחלוקת.

רבי יוחנן וריש לקיש נחלקים גם בשאלה האם אדם שמעלה אברים של בהמה לא כשרה על גבי המזבח לוקה או לא. לאחר שמעלים קושיה על כך, מוסבר שלדעת כולם הדבר אסור, אך אין בו מלקות, שכן מדובר בלאו הנלמד מכלל עשה. המחלוקת היא בנושא אחר, אך דומה – האם העלאת חיה היא ביטול מצוות עשה, או שמא רק לא ניתן להביא לכתחילה, אבל בדיעבד מותר.

שלוש גרסאות של שאלה מובאות בנוגע לשיריים: אם אדם פסול קיבל וזרק את הדם – האם הדבר פוסל את הקרבן, כלומר האם ניתן לקחת דם נוסף מהבהמה ולזרוק אותו על המזבח? או, אם כוס עם הדם יצאה מחוץ לעזרה, האם ניתן לקחת דם נוסף מהבהמה? או, אם השתמשו בכמה כוסות לאיסוף הדם, ואחת מהן שימשה לזריקה, האם ניתן לשפוך את הדם שבכוסות האחרות על יסוד המזבח כשיריים?

כיצד מאפשרת המשנה לתקן טעויות מסוימות? מדוע מוזכרים שלושה מקרים שונים כאלה במשנה – מה מיוחד בכל אחד מהם?

עולא אמר בשם ריש לקיש שאפילו אם אדם טמא מכניס רק חלק קטן מגופו לעזרה, הדבר אסור (ביאה במקצת שמה ביאה). רבי הושעיא מקשה על דבריו ממקרה של מצורע שראה קרי בערב פסח, אשר מותר לו להמשיך בתהליך הטהרה, תהליך שדורש הכנסת חלק מגופו לעזרה. עולא מתרץ את הקושיה.

סיוע לדברי עולא מובא מברייתא העוסקת בסמיכה של אשם המצורע, הנעשית מחוץ לעזרה. אם היה מותר להכניס רק חלק מהגוף, ניתן היה לבצע את הסמיכה בתוך העזרה על ידי הכנסת הידיים בלבד. רב יוסף דוחה את הסיוע הזה – וישנן שתי גרסאות שונות כיצד הוא דחה אותו.

קושיה עולה על הברייתא שהובאה לתמוך בעולא: אם סמיכת האשם נדרשת מן התורה, ואם סמיכה צריכה להיעשות סמוך לשחיטה לפי דין תורה (תכף לסמיכה שחיטה), אז יש להתיר את הסמיכה בעזרה! רב אדא בר מתנא מתרץ את הקושיה, אך קיימות גרסאות שונות לגבי אופן התרוץ.

רבינא ורבין כל אחד מתרץ את הקושיה על דברי עולא בדרך שונה. רבינא סובר שהכנסת חלק מהגוף לעזרה אסורה רק בעונש מלקות, אך אין עליה עונש כרת. רבין טוען שהציטוט של עולא בשם ריש לקיש אינו מדויק, וריש לקיש דיבר על מלקות הניתנות למי שנוגע בקודשים. זהו מחלוקת בין ריש לקיש ורבי יוחנן, כאשר כל אחד מהם מפרש את הפסוק "בכל קודש לא תגע” באופן שונה. רבי יוחנן סובר שהפסוק מתייחס לתרומה, ולא לקודשים.

כיצד ריש לקיש לומד מהפסוק את איסור הנגיעה בקודשים, הרי ידוע שהוא לומד ממנו את איסור אכילת קודשים (במחלוקת אחרת עם רבי יוחנן)? הגמרא מסבירה כיצד ניתן ללמוד את שני האיסורים מאותו פסוק.

המשנה מתירה שחיטה בזר, נשים, עבדים וטמאים, ומלשון המשנה נשמע שהשחיטה כשרה רק בדיעבד. אולם, מקור אחר סותר זאת ומורה במפורש כי שחיטה על ידי זר וכדומה מותרת אף לכתחילה. לאחר עיון נוסף, הסתירה מתבררת: אכן מותר לזרים, נשים ועבדים לשחוט קרבנות מלכתחילה.

אם אדם טמא שחט את הקרבן, השחיטה כשרה רק בדיעבד שמא ייגע בבעל החיים ויטמא אותו. אך ממקור נוסף נראה כאילו היא אסורה מדאורייתא. אך הסוף פותרים בכך שהמקור מדבר על איסור דרבנן.

ישנן שתי גרסאות שונות של ברייתא בנוגע לאיסור על אדם טמא לשחוט או לעשות סמיכה על הקרבן. כל גירסה מבינה אחרת את האיסור להיכנס לעזרה: האם האיסור חל גם כאשר רק חלק קטן מהגוף נכנס, או רק כאשר רוב הגוף נכנס? (ביאה במקצת שמה ביאה או לא שמה ביאה).

עולא, בשם ריש לקיש, סובר שאפילו אם אדם טמא מכניס רק חלק קטן מגופו לעזרה – הדבר אסור. רב הושעיא מקשה על כך ממקרה של מצורע שראה קרי בערב פסח, אשר מותר לו להמשיך בתהליך הטהרה, תהליך שדורש הכנסת חלק מגופו לעזרה. עולא מתרץ את הקושיה.

רב יוסף מסיק מתירוצו של עולא שבמקרה מקביל, כאשר רוב הקהילה זבים ואז נטמאו בטומאת מת לפני פסח, הדין יהיה זהה. אביי, לעומת זאת, מקשה על הסקת רב יוסף שתי קושיות.

נידונים מקרים שונים שבהם יש שילוב של מחשבת של חוץ לזמנו ומקומו, והשאלה היא האם יש עליהם עונש כרת או לא.

מדייקים דברים שונים מהמשפט במשנה שלפיו מחשבה על אכילה והקטרה אינן מצטרפות, וזאת כדי לענות על שאלות שהעלו רב אשי ורבא, וכן כדי להעלות סתירה פנימית במשנה עצמה. הסתירה נפתרת.

השחיטה מותרת גם בידי מי שאינם כהנים, נשים, עבדים ואפילו אדם טמא – בתנאי שאינם נוגעים בבעל החיים. לכן, מחשבת פיגול בזמן השחיטה עלולה לפסול את הקרבן ולהפוך אותו לפיגול.

טופס הזמנה לערכת קדשים – סימניות

אילפא ורבי יוחנן נחלקו האם המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים נוגעת רק כאשר שתי המחשבות הפסולות היו בשתי עבודות שונות, או אף כאשר הן התרחשו באותו עבודה.  עולה קושי נגד כל אחד מהם. הקושי נגד רבי יוחנן נפתר, אך הקושי נגד אילפא נותר ללא פתרון.

מחלוקת במסכת תמורה כ״ה ע”ב בין רבי מאיר לרבי יוסי מובא להשוואה. אביי ורבא חלוקים לגבי הבנתם את אותה מחלוקת והאם הוא דומה או לא למחלוקת בין רבי יהודה וחכמים במשנתינו.

ישנה דיון בלשון המשנה – האם היא מתייחסת למחשבה של "כזית… וכזית” או ל”כזית…, כזית”. מהן ההשלכות ההלכתיות של הנוסחים השונים? איזה נוסח מתקבל וכיצד הוכח זאת?

זה הדף להושענא רבה. לדף של יום ראשון, לחצו כאן.

טופס הזמנה לערכת קדשים

רבא מסביר את מקור הדין בתורה לגבי מחשבה פסולה הפוסלת את הקרבן – בפרט כאשר הכהן מתכוון לזרוק את הדם, להקטיר את האיברים או לאכול את הבשר "מחוץ לזמנו” או "מחוץ למקומו”. מחשבה של "מחוץ לזמנו” הופכת את הקרבן לפיגול ומחייבת את האוכל ממנו בעונש כרת, ואילו מחשבה של "מחוץ למקומו” אינה גוררת עונש זה. רבא מלמד שכל הדינים הללו נלמדים מהפסוק בויקרא ז:יח, אשר משמש גם מקור להלכות נוספות הקשורות לפיגול.

ברייתא מביאה פירוש חלופי, הרואה את הפסוק כמתייחס למי שאכל את הבשר בפועל לאחר הזמן המיועד (ביום השלישי), ולא למחשבה פסולה בזמן העבודה.

מובאות דרשות שונות על לשון הפסוק הזה ועל פסוקים נוספים הקשורים אליו, כגון ויקרא יט:ז, כדי להבהיר את פרטי הדין ומשמעותו של פיגול.

אם הייתה מחשבה פסולה של "מחוץ לזמנו” אך הקרבן גם נעשה באופן אחר הפוסל את הקרבן, כמו "מחוץ למקומו”, אין עונש כרת. אולם רבי יהודה חולק, וסובר שאם מחשבת "מחוץ לזמנו” קדמה, הקרבן נחשב לפיגול והאוכל ממנו חייב כרת.

אילפא ורבי יוחנן נחלקו האם המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים נוגעת רק כאשר שתי המחשבות הפסולות היו בשתי עבודות שונות, או אף כאשר הן התרחשו באותו עבודה.

 זה הדף של שבת. לצפייה בדף של שישי, לחצו כאן.

כיצד ניתן להשתמש בפסוק "בכל קדש לא תגע” כדי ללמד, לדעת ריש לקיש, שאסור לאכול בשר קודשים בטומאה, כאשר פסוק זה נצרך לפי ריש לקיש ללמד על איסור טמא לאכול בשר קודשים לפני זריקת הדם? כדי ליישב את הקושי, הגמרא מסבירה כיצד ניתן ללמוד את שני האיסורים מאותו פסוק.

ישנה מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש בנוגע לטמא שאכל בשר קודשים לפני זריקת הדם – האם הוא לוקה או לא. אביי ורבא נחלקים ביניהם לגבי היקף המחלוקת.

רבי יוחנן וריש לקיש נחלקים גם בשאלה האם אדם שמעלה אברים של בהמה לא כשרה על גבי המזבח לוקה או לא. לאחר שמעלים קושיה על כך, מוסבר שלדעת כולם הדבר אסור, אך אין בו מלקות, שכן מדובר בלאו הנלמד מכלל עשה. המחלוקת היא בנושא אחר, אך דומה – האם העלאת חיה היא ביטול מצוות עשה, או שמא רק לא ניתן להביא לכתחילה, אבל בדיעבד מותר.

שלוש גרסאות של שאלה מובאות בנוגע לשיריים: אם אדם פסול קיבל וזרק את הדם – האם הדבר פוסל את הקרבן, כלומר האם ניתן לקחת דם נוסף מהבהמה ולזרוק אותו על המזבח? או, אם כוס עם הדם יצאה מחוץ לעזרה, האם ניתן לקחת דם נוסף מהבהמה? או, אם השתמשו בכמה כוסות לאיסוף הדם, ואחת מהן שימשה לזריקה, האם ניתן לשפוך את הדם שבכוסות האחרות על יסוד המזבח כשיריים?

כיצד מאפשרת המשנה לתקן טעויות מסוימות? מדוע מוזכרים שלושה מקרים שונים כאלה במשנה – מה מיוחד בכל אחד מהם?

עולא אמר בשם ריש לקיש שאפילו אם אדם טמא מכניס רק חלק קטן מגופו לעזרה, הדבר אסור (ביאה במקצת שמה ביאה). רבי הושעיא מקשה על דבריו ממקרה של מצורע שראה קרי בערב פסח, אשר מותר לו להמשיך בתהליך הטהרה, תהליך שדורש הכנסת חלק מגופו לעזרה. עולא מתרץ את הקושיה.

סיוע לדברי עולא מובא מברייתא העוסקת בסמיכה של אשם המצורע, הנעשית מחוץ לעזרה. אם היה מותר להכניס רק חלק מהגוף, ניתן היה לבצע את הסמיכה בתוך העזרה על ידי הכנסת הידיים בלבד. רב יוסף דוחה את הסיוע הזה – וישנן שתי גרסאות שונות כיצד הוא דחה אותו.

קושיה עולה על הברייתא שהובאה לתמוך בעולא: אם סמיכת האשם נדרשת מן התורה, ואם סמיכה צריכה להיעשות סמוך לשחיטה לפי דין תורה (תכף לסמיכה שחיטה), אז יש להתיר את הסמיכה בעזרה! רב אדא בר מתנא מתרץ את הקושיה, אך קיימות גרסאות שונות לגבי אופן התרוץ.

רבינא ורבין כל אחד מתרץ את הקושיה על דברי עולא בדרך שונה. רבינא סובר שהכנסת חלק מהגוף לעזרה אסורה רק בעונש מלקות, אך אין עליה עונש כרת. רבין טוען שהציטוט של עולא בשם ריש לקיש אינו מדויק, וריש לקיש דיבר על מלקות הניתנות למי שנוגע בקודשים. זהו מחלוקת בין ריש לקיש ורבי יוחנן, כאשר כל אחד מהם מפרש את הפסוק "בכל קודש לא תגע” באופן שונה. רבי יוחנן סובר שהפסוק מתייחס לתרומה, ולא לקודשים.

כיצד ריש לקיש לומד מהפסוק את איסור הנגיעה בקודשים, הרי ידוע שהוא לומד ממנו את איסור אכילת קודשים (במחלוקת אחרת עם רבי יוחנן)? הגמרא מסבירה כיצד ניתן ללמוד את שני האיסורים מאותו פסוק.

המשנה מתירה שחיטה בזר, נשים, עבדים וטמאים, ומלשון המשנה נשמע שהשחיטה כשרה רק בדיעבד. אולם, מקור אחר סותר זאת ומורה במפורש כי שחיטה על ידי זר וכדומה מותרת אף לכתחילה. לאחר עיון נוסף, הסתירה מתבררת: אכן מותר לזרים, נשים ועבדים לשחוט קרבנות מלכתחילה.

אם אדם טמא שחט את הקרבן, השחיטה כשרה רק בדיעבד שמא ייגע בבעל החיים ויטמא אותו. אך ממקור נוסף נראה כאילו היא אסורה מדאורייתא. אך הסוף פותרים בכך שהמקור מדבר על איסור דרבנן.

ישנן שתי גרסאות שונות של ברייתא בנוגע לאיסור על אדם טמא לשחוט או לעשות סמיכה על הקרבן. כל גירסה מבינה אחרת את האיסור להיכנס לעזרה: האם האיסור חל גם כאשר רק חלק קטן מהגוף נכנס, או רק כאשר רוב הגוף נכנס? (ביאה במקצת שמה ביאה או לא שמה ביאה).

עולא, בשם ריש לקיש, סובר שאפילו אם אדם טמא מכניס רק חלק קטן מגופו לעזרה – הדבר אסור. רב הושעיא מקשה על כך ממקרה של מצורע שראה קרי בערב פסח, אשר מותר לו להמשיך בתהליך הטהרה, תהליך שדורש הכנסת חלק מגופו לעזרה. עולא מתרץ את הקושיה.

רב יוסף מסיק מתירוצו של עולא שבמקרה מקביל, כאשר רוב הקהילה זבים ואז נטמאו בטומאת מת לפני פסח, הדין יהיה זהה. אביי, לעומת זאת, מקשה על הסקת רב יוסף שתי קושיות.

נידונים מקרים שונים שבהם יש שילוב של מחשבת של חוץ לזמנו ומקומו, והשאלה היא האם יש עליהם עונש כרת או לא.

מדייקים דברים שונים מהמשפט במשנה שלפיו מחשבה על אכילה והקטרה אינן מצטרפות, וזאת כדי לענות על שאלות שהעלו רב אשי ורבא, וכן כדי להעלות סתירה פנימית במשנה עצמה. הסתירה נפתרת.

השחיטה מותרת גם בידי מי שאינם כהנים, נשים, עבדים ואפילו אדם טמא – בתנאי שאינם נוגעים בבעל החיים. לכן, מחשבת פיגול בזמן השחיטה עלולה לפסול את הקרבן ולהפוך אותו לפיגול.

טופס הזמנה לערכת קדשים – סימניות

אילפא ורבי יוחנן נחלקו האם המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים נוגעת רק כאשר שתי המחשבות הפסולות היו בשתי עבודות שונות, או אף כאשר הן התרחשו באותו עבודה.  עולה קושי נגד כל אחד מהם. הקושי נגד רבי יוחנן נפתר, אך הקושי נגד אילפא נותר ללא פתרון.

מחלוקת במסכת תמורה כ״ה ע”ב בין רבי מאיר לרבי יוסי מובא להשוואה. אביי ורבא חלוקים לגבי הבנתם את אותה מחלוקת והאם הוא דומה או לא למחלוקת בין רבי יהודה וחכמים במשנתינו.

ישנה דיון בלשון המשנה – האם היא מתייחסת למחשבה של "כזית… וכזית” או ל”כזית…, כזית”. מהן ההשלכות ההלכתיות של הנוסחים השונים? איזה נוסח מתקבל וכיצד הוכח זאת?

זה הדף להושענא רבה. לדף של יום ראשון, לחצו כאן.

טופס הזמנה לערכת קדשים

רבא מסביר את מקור הדין בתורה לגבי מחשבה פסולה הפוסלת את הקרבן – בפרט כאשר הכהן מתכוון לזרוק את הדם, להקטיר את האיברים או לאכול את הבשר "מחוץ לזמנו” או "מחוץ למקומו”. מחשבה של "מחוץ לזמנו” הופכת את הקרבן לפיגול ומחייבת את האוכל ממנו בעונש כרת, ואילו מחשבה של "מחוץ למקומו” אינה גוררת עונש זה. רבא מלמד שכל הדינים הללו נלמדים מהפסוק בויקרא ז:יח, אשר משמש גם מקור להלכות נוספות הקשורות לפיגול.

ברייתא מביאה פירוש חלופי, הרואה את הפסוק כמתייחס למי שאכל את הבשר בפועל לאחר הזמן המיועד (ביום השלישי), ולא למחשבה פסולה בזמן העבודה.

מובאות דרשות שונות על לשון הפסוק הזה ועל פסוקים נוספים הקשורים אליו, כגון ויקרא יט:ז, כדי להבהיר את פרטי הדין ומשמעותו של פיגול.

אם הייתה מחשבה פסולה של "מחוץ לזמנו” אך הקרבן גם נעשה באופן אחר הפוסל את הקרבן, כמו "מחוץ למקומו”, אין עונש כרת. אולם רבי יהודה חולק, וסובר שאם מחשבת "מחוץ לזמנו” קדמה, הקרבן נחשב לפיגול והאוכל ממנו חייב כרת.

אילפא ורבי יוחנן נחלקו האם המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים נוגעת רק כאשר שתי המחשבות הפסולות היו בשתי עבודות שונות, או אף כאשר הן התרחשו באותו עבודה.

 זה הדף של שבת. לצפייה בדף של שישי, לחצו כאן.

כיצד ניתן להשתמש בפסוק "בכל קדש לא תגע” כדי ללמד, לדעת ריש לקיש, שאסור לאכול בשר קודשים בטומאה, כאשר פסוק זה נצרך לפי ריש לקיש ללמד על איסור טמא לאכול בשר קודשים לפני זריקת הדם? כדי ליישב את הקושי, הגמרא מסבירה כיצד ניתן ללמוד את שני האיסורים מאותו פסוק.

ישנה מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש בנוגע לטמא שאכל בשר קודשים לפני זריקת הדם – האם הוא לוקה או לא. אביי ורבא נחלקים ביניהם לגבי היקף המחלוקת.

רבי יוחנן וריש לקיש נחלקים גם בשאלה האם אדם שמעלה אברים של בהמה לא כשרה על גבי המזבח לוקה או לא. לאחר שמעלים קושיה על כך, מוסבר שלדעת כולם הדבר אסור, אך אין בו מלקות, שכן מדובר בלאו הנלמד מכלל עשה. המחלוקת היא בנושא אחר, אך דומה – האם העלאת חיה היא ביטול מצוות עשה, או שמא רק לא ניתן להביא לכתחילה, אבל בדיעבד מותר.

שלוש גרסאות של שאלה מובאות בנוגע לשיריים: אם אדם פסול קיבל וזרק את הדם – האם הדבר פוסל את הקרבן, כלומר האם ניתן לקחת דם נוסף מהבהמה ולזרוק אותו על המזבח? או, אם כוס עם הדם יצאה מחוץ לעזרה, האם ניתן לקחת דם נוסף מהבהמה? או, אם השתמשו בכמה כוסות לאיסוף הדם, ואחת מהן שימשה לזריקה, האם ניתן לשפוך את הדם שבכוסות האחרות על יסוד המזבח כשיריים?

כיצד מאפשרת המשנה לתקן טעויות מסוימות? מדוע מוזכרים שלושה מקרים שונים כאלה במשנה – מה מיוחד בכל אחד מהם?

עולא אמר בשם ריש לקיש שאפילו אם אדם טמא מכניס רק חלק קטן מגופו לעזרה, הדבר אסור (ביאה במקצת שמה ביאה). רבי הושעיא מקשה על דבריו ממקרה של מצורע שראה קרי בערב פסח, אשר מותר לו להמשיך בתהליך הטהרה, תהליך שדורש הכנסת חלק מגופו לעזרה. עולא מתרץ את הקושיה.

סיוע לדברי עולא מובא מברייתא העוסקת בסמיכה של אשם המצורע, הנעשית מחוץ לעזרה. אם היה מותר להכניס רק חלק מהגוף, ניתן היה לבצע את הסמיכה בתוך העזרה על ידי הכנסת הידיים בלבד. רב יוסף דוחה את הסיוע הזה – וישנן שתי גרסאות שונות כיצד הוא דחה אותו.

קושיה עולה על הברייתא שהובאה לתמוך בעולא: אם סמיכת האשם נדרשת מן התורה, ואם סמיכה צריכה להיעשות סמוך לשחיטה לפי דין תורה (תכף לסמיכה שחיטה), אז יש להתיר את הסמיכה בעזרה! רב אדא בר מתנא מתרץ את הקושיה, אך קיימות גרסאות שונות לגבי אופן התרוץ.

רבינא ורבין כל אחד מתרץ את הקושיה על דברי עולא בדרך שונה. רבינא סובר שהכנסת חלק מהגוף לעזרה אסורה רק בעונש מלקות, אך אין עליה עונש כרת. רבין טוען שהציטוט של עולא בשם ריש לקיש אינו מדויק, וריש לקיש דיבר על מלקות הניתנות למי שנוגע בקודשים. זהו מחלוקת בין ריש לקיש ורבי יוחנן, כאשר כל אחד מהם מפרש את הפסוק "בכל קודש לא תגע” באופן שונה. רבי יוחנן סובר שהפסוק מתייחס לתרומה, ולא לקודשים.

כיצד ריש לקיש לומד מהפסוק את איסור הנגיעה בקודשים, הרי ידוע שהוא לומד ממנו את איסור אכילת קודשים (במחלוקת אחרת עם רבי יוחנן)? הגמרא מסבירה כיצד ניתן ללמוד את שני האיסורים מאותו פסוק.

המשנה מתירה שחיטה בזר, נשים, עבדים וטמאים, ומלשון המשנה נשמע שהשחיטה כשרה רק בדיעבד. אולם, מקור אחר סותר זאת ומורה במפורש כי שחיטה על ידי זר וכדומה מותרת אף לכתחילה. לאחר עיון נוסף, הסתירה מתבררת: אכן מותר לזרים, נשים ועבדים לשחוט קרבנות מלכתחילה.

אם אדם טמא שחט את הקרבן, השחיטה כשרה רק בדיעבד שמא ייגע בבעל החיים ויטמא אותו. אך ממקור נוסף נראה כאילו היא אסורה מדאורייתא. אך הסוף פותרים בכך שהמקור מדבר על איסור דרבנן.

ישנן שתי גרסאות שונות של ברייתא בנוגע לאיסור על אדם טמא לשחוט או לעשות סמיכה על הקרבן. כל גירסה מבינה אחרת את האיסור להיכנס לעזרה: האם האיסור חל גם כאשר רק חלק קטן מהגוף נכנס, או רק כאשר רוב הגוף נכנס? (ביאה במקצת שמה ביאה או לא שמה ביאה).

עולא, בשם ריש לקיש, סובר שאפילו אם אדם טמא מכניס רק חלק קטן מגופו לעזרה – הדבר אסור. רב הושעיא מקשה על כך ממקרה של מצורע שראה קרי בערב פסח, אשר מותר לו להמשיך בתהליך הטהרה, תהליך שדורש הכנסת חלק מגופו לעזרה. עולא מתרץ את הקושיה.

רב יוסף מסיק מתירוצו של עולא שבמקרה מקביל, כאשר רוב הקהילה זבים ואז נטמאו בטומאת מת לפני פסח, הדין יהיה זהה. אביי, לעומת זאת, מקשה על הסקת רב יוסף שתי קושיות.

נידונים מקרים שונים שבהם יש שילוב של מחשבת של חוץ לזמנו ומקומו, והשאלה היא האם יש עליהם עונש כרת או לא.

מדייקים דברים שונים מהמשפט במשנה שלפיו מחשבה על אכילה והקטרה אינן מצטרפות, וזאת כדי לענות על שאלות שהעלו רב אשי ורבא, וכן כדי להעלות סתירה פנימית במשנה עצמה. הסתירה נפתרת.

השחיטה מותרת גם בידי מי שאינם כהנים, נשים, עבדים ואפילו אדם טמא – בתנאי שאינם נוגעים בבעל החיים. לכן, מחשבת פיגול בזמן השחיטה עלולה לפסול את הקרבן ולהפוך אותו לפיגול.

טופס הזמנה לערכת קדשים – סימניות

אילפא ורבי יוחנן נחלקו האם המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים נוגעת רק כאשר שתי המחשבות הפסולות היו בשתי עבודות שונות, או אף כאשר הן התרחשו באותו עבודה.  עולה קושי נגד כל אחד מהם. הקושי נגד רבי יוחנן נפתר, אך הקושי נגד אילפא נותר ללא פתרון.

מחלוקת במסכת תמורה כ״ה ע”ב בין רבי מאיר לרבי יוסי מובא להשוואה. אביי ורבא חלוקים לגבי הבנתם את אותה מחלוקת והאם הוא דומה או לא למחלוקת בין רבי יהודה וחכמים במשנתינו.

ישנה דיון בלשון המשנה – האם היא מתייחסת למחשבה של "כזית… וכזית” או ל”כזית…, כזית”. מהן ההשלכות ההלכתיות של הנוסחים השונים? איזה נוסח מתקבל וכיצד הוכח זאת?

זה הדף להושענא רבה. לדף של יום ראשון, לחצו כאן.

טופס הזמנה לערכת קדשים

רבא מסביר את מקור הדין בתורה לגבי מחשבה פסולה הפוסלת את הקרבן – בפרט כאשר הכהן מתכוון לזרוק את הדם, להקטיר את האיברים או לאכול את הבשר "מחוץ לזמנו” או "מחוץ למקומו”. מחשבה של "מחוץ לזמנו” הופכת את הקרבן לפיגול ומחייבת את האוכל ממנו בעונש כרת, ואילו מחשבה של "מחוץ למקומו” אינה גוררת עונש זה. רבא מלמד שכל הדינים הללו נלמדים מהפסוק בויקרא ז:יח, אשר משמש גם מקור להלכות נוספות הקשורות לפיגול.

ברייתא מביאה פירוש חלופי, הרואה את הפסוק כמתייחס למי שאכל את הבשר בפועל לאחר הזמן המיועד (ביום השלישי), ולא למחשבה פסולה בזמן העבודה.

מובאות דרשות שונות על לשון הפסוק הזה ועל פסוקים נוספים הקשורים אליו, כגון ויקרא יט:ז, כדי להבהיר את פרטי הדין ומשמעותו של פיגול.

אם הייתה מחשבה פסולה של "מחוץ לזמנו” אך הקרבן גם נעשה באופן אחר הפוסל את הקרבן, כמו "מחוץ למקומו”, אין עונש כרת. אולם רבי יהודה חולק, וסובר שאם מחשבת "מחוץ לזמנו” קדמה, הקרבן נחשב לפיגול והאוכל ממנו חייב כרת.

אילפא ורבי יוחנן נחלקו האם המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים נוגעת רק כאשר שתי המחשבות הפסולות היו בשתי עבודות שונות, או אף כאשר הן התרחשו באותו עבודה.