הדרן
קול נשי בשיח התלמודי

זה הדף של שבת.

עור העולה ניתן לכהנים, כפי שנאמר בויקרא ז:ח. אולם המשנה מסבירה שאם הקרבן נפסל לפני זריקת הדם, הכהנים אינם מקבלים את העור. אם הקרבן הוקרב שלא לשמו – לשם קרבן אחר – מאחר שהקרבן כשר, העור ניתן לכהנים.

בנוסף לעולות, הכהנים מקבלים גם את עורות כל הקדשי קודשים, כגון אשמות וחטאות. דין זה נלמד במשנה מקל וחומר.

ברייתא מביאה מחלוקת בין שני תנאים לגבי הביטוי “עולת איש” בפסוק העוסק בזכות הכהן לעור. אחד סובר שהביטוי בא למעט עולת הקדש – רכוש המקדש – ואילו השני סובר שהוא בא למעט עולת הגר. שלושה פירושים מובאים לבאר מהי עולת הקדש, ופירוש אחד מובא לבאר את עניין הגר, שהרי ברור שגם גר נחשב "איש”. שלושת פירושי עולת הקדש הם: עולת שנקנתה מותרות קרבן; מי שהקדיש קרבן לבדק הבית; ומי שהקדיש את כל נכסיו והיו בהם בהמות. פטור הגר מוסבר במקרה שבו הגר ייחד עולת נדבה ולאחר מכן מת ללא יורשים. מאחר שהקרבן הפך להפקר, אין הוא נחשב "עולת איש.”

ברייתא מובאת לבאר את מקור דיני המשנה. נוסף על כך, הברייתא מלמדת שאף על פי שהפסוק אומר "איש”, גם קרבנות נשים ועבדים נכללים בדין. היא מביאה גם מחלוקת לגבי הדרך שבה נכללים קדשי קדשים ויוצאים מן הכלל קדשים קלים – האם הדבר נלמד מקל וחומר, מפסוק, או שאין צורך בלימוד כלל, שהרי העור תמיד הולך אחר הבשר, ובשר קדשי קדשים אחרים ניתן לכהן.

המשנה פוסקת שהגורם הקובע אם העור יינתן לכהן במקרה שהבשר נפסל הוא האם העור היה מחובר לבשר בשעת הפסול או לא (לפני הפשט או לאחר הפשט).

רב סבר שמשה שימש ככהן גדול. מובאות ארבע מקורות תנאיים הסותרים לכאורה קביעה זו, אך כל אחת מהן מיושבת. לאחר מכן מובאת ברייתא המראה שבעצם קיים ויכוח תנאי בשאלה האם משה היה כהן גדול.

אחד מן התנאים במחלוקת זו מביא את דברי רבי יהושע בן קרחה: בכל מקום שהתורה משתמשת בביטוי חרון אף, יש לכך פעולה או תוצאה ממשית. דבריו נתקלים בקושיה מן הפסוק בשמות י״א:ח, שבו משה כועס על פרעה אך לא נראה שנעשתה פעולה כלשהי בעקבות הכעס. ריש לקיש מתרץ שמשה סטר לפרעה על פניו. תירוץ זה עצמו קשה לאור מאמר אחר של ריש לקיש, שבו נאמר שמשה נהג בכבוד כלפי פרעה. הגמרא מביאה שני יישובים ליישב את הסתירה.

שני פסוקים מובאים כדי לבסס את העיקרון שחייבים לנהוג בכבוד כלפי מלך—even מלך רשע—אחד ביחס לפרעה ואחד ביחס לאחאב.

מוקדם יותר הובא מקור שקרא למשה “מלך”. אולם עולא אמר שמשה רצה להיות מלך ולא ניתנה לו משאלתו. רבא מיישב זאת בכך שהוא מדייק בדברי עולא: משה ביקש שבניו יהיו מלכים, ובקשה זו לא נענתה; אבל משה עצמו נחשב למלך.

לאחר מכן שואלת הגמרא: מניין לנו שכהנים בעלי מומים מכל הסוגים זכאים לקבל חלק במתנות כהונה? מובאות ארבע ברייתות, שכל אחת מהן מוסיפה דרשה הבונה על קודמתה.

המשנה אומרת שמי שאינו יכול לעבוד במקדש אינו מקבל חלק, דבר הסותר לכאורה את הדין לגבי כהנים בעלי מומים. נוסף על כך, ההבנה שמי שעובד אוכל—קשה לגבי כהנים טמאים בקרבנות ציבור, שיכולים לעבוד אך אינם מקבלים חלק. הגמרא מסבירה כיצד מיושבת הסתירה.

רב מספר שרבי אלעזר בן רבי שמעון היה פעם בבית הכיסא והעלה בדעתו טענות שונות שטבול יום יכול לטעון כדי לקבל חלק בקדשים. אך על כל טענה אפשרית, כהן טהור יכול להביא פסוק המוכיח שטבול יום אינו זכאי לחלק, משום שאינו יכול לעבוד במקדש. הגמרא שואלת: כיצד יכול היה לחשוב דברי תורה בבית הכיסא—והרי הדבר אסור?

יש מחלוקת בין רבי נחמיה לבין רבי יהודה ורבי שמעון לגבי הסיבה שאהרן שרף את שעיר החטאת ביום השמיני למילואים. רבי נחמיה סובר שהסיבה היא אנינות, ואילו רבי שמעון ורבי יהודה טוענים שהשעיר נשרף מפני שנטמא. הם מקשים שלוש קושיות על שיטת רבי נחמיה – כיצד ניתן ליישב את הקושיות, וכיצד כל אחד מהם מפרש את הפסוקים שבקטע?

מתי פנחס נעשה כהן?

לפי רב, משה היה כהן גדול. הגמרא מביאה קושיות על דבריו.

שלושה יישובים נוספים – ובסך הכול חמישה – מוצעים כדי ליישב את הסתירה בין שתי הברייתות, שכל אחת מהן מציגה עמדה שונה של רבי שמעון בשאלה האם אונן רשאי לאכול מקרבן הפסח בלילה. על היישוב השלישי מקשים, ליישוב הרביעי מובאת ראיה, ודבריו של רבה בר רב הונא מובאים לתמוך ביישוב החמישי.

עור העולה ניתן לכהנים, כפי שנאמר בויקרא ז:ח. אולם המשנה מסבירה שאם הקרבן נפסל לפני זריקת הדם, הכהנים אינם מקבלים את העור. אם הקרבן הוקרב שלא לשמו – לשם קרבן אחר – מאחר שהקרבן כשר, העור ניתן לכהנים.

בנוסף לעולות, הכהנים מקבלים גם את עורות כל הקדשי קודשים, כגון אשמות וחטאות. דין זה נלמד במשנה מקל וחומר.

ברייתא מביאה מחלוקת בין שני תנאים לגבי הביטוי “עולת איש” בפסוק העוסק בזכות הכהן לעור. אחד סובר שהביטוי בא למעט עולת הקדש – רכוש המקדש – ואילו השני סובר שהוא בא למעט עולת הגר. שלושה פירושים מובאים לבאר מהי עולת הקדש, ופירוש אחד מובא לבאר את עניין הגר, שהרי ברור שגם גר נחשב "איש”. שלושת פירושי עולת הקדש הם: עולת שנקנתה מותרות קרבן; מי שהקדיש קרבן לבדק הבית; ומי שהקדיש את כל נכסיו והיו בהם בהמות. פטור הגר מוסבר במקרה שבו הגר ייחד עולת נדבה ולאחר מכן מת ללא יורשים. מאחר שהקרבן הפך להפקר, אין הוא נחשב "עולת איש.”

ברייתא מובאת לבאר את מקור דיני המשנה. נוסף על כך, הברייתא מלמדת שאף על פי שהפסוק אומר "איש”, גם קרבנות נשים ועבדים נכללים בדין. היא מביאה גם מחלוקת לגבי הדרך שבה נכללים קדשי קדשים ויוצאים מן הכלל קדשים קלים – האם הדבר נלמד מקל וחומר, מפסוק, או שאין צורך בלימוד כלל, שהרי העור תמיד הולך אחר הבשר, ובשר קדשי קדשים אחרים ניתן לכהן.

המשנה פוסקת שהגורם הקובע אם העור יינתן לכהן במקרה שהבשר נפסל הוא האם העור היה מחובר לבשר בשעת הפסול או לא (לפני הפשט או לאחר הפשט).

רב סבר שמשה שימש ככהן גדול. מובאות ארבע מקורות תנאיים הסותרים לכאורה קביעה זו, אך כל אחת מהן מיושבת. לאחר מכן מובאת ברייתא המראה שבעצם קיים ויכוח תנאי בשאלה האם משה היה כהן גדול.

אחד מן התנאים במחלוקת זו מביא את דברי רבי יהושע בן קרחה: בכל מקום שהתורה משתמשת בביטוי חרון אף, יש לכך פעולה או תוצאה ממשית. דבריו נתקלים בקושיה מן הפסוק בשמות י״א:ח, שבו משה כועס על פרעה אך לא נראה שנעשתה פעולה כלשהי בעקבות הכעס. ריש לקיש מתרץ שמשה סטר לפרעה על פניו. תירוץ זה עצמו קשה לאור מאמר אחר של ריש לקיש, שבו נאמר שמשה נהג בכבוד כלפי פרעה. הגמרא מביאה שני יישובים ליישב את הסתירה.

שני פסוקים מובאים כדי לבסס את העיקרון שחייבים לנהוג בכבוד כלפי מלך—even מלך רשע—אחד ביחס לפרעה ואחד ביחס לאחאב.

מוקדם יותר הובא מקור שקרא למשה “מלך”. אולם עולא אמר שמשה רצה להיות מלך ולא ניתנה לו משאלתו. רבא מיישב זאת בכך שהוא מדייק בדברי עולא: משה ביקש שבניו יהיו מלכים, ובקשה זו לא נענתה; אבל משה עצמו נחשב למלך.

לאחר מכן שואלת הגמרא: מניין לנו שכהנים בעלי מומים מכל הסוגים זכאים לקבל חלק במתנות כהונה? מובאות ארבע ברייתות, שכל אחת מהן מוסיפה דרשה הבונה על קודמתה.

המשנה אומרת שמי שאינו יכול לעבוד במקדש אינו מקבל חלק, דבר הסותר לכאורה את הדין לגבי כהנים בעלי מומים. נוסף על כך, ההבנה שמי שעובד אוכל—קשה לגבי כהנים טמאים בקרבנות ציבור, שיכולים לעבוד אך אינם מקבלים חלק. הגמרא מסבירה כיצד מיושבת הסתירה.

רב מספר שרבי אלעזר בן רבי שמעון היה פעם בבית הכיסא והעלה בדעתו טענות שונות שטבול יום יכול לטעון כדי לקבל חלק בקדשים. אך על כל טענה אפשרית, כהן טהור יכול להביא פסוק המוכיח שטבול יום אינו זכאי לחלק, משום שאינו יכול לעבוד במקדש. הגמרא שואלת: כיצד יכול היה לחשוב דברי תורה בבית הכיסא—והרי הדבר אסור?

זה הדף של שבת.

יש מחלוקת בין רבי נחמיה לבין רבי יהודה ורבי שמעון לגבי הסיבה שאהרן שרף את שעיר החטאת ביום השמיני למילואים. רבי נחמיה סובר שהסיבה היא אנינות, ואילו רבי שמעון ורבי יהודה טוענים שהשעיר נשרף מפני שנטמא. הם מקשים שלוש קושיות על שיטת רבי נחמיה – כיצד ניתן ליישב את הקושיות, וכיצד כל אחד מהם מפרש את הפסוקים שבקטע?

מתי פנחס נעשה כהן?

לפי רב, משה היה כהן גדול. הגמרא מביאה קושיות על דבריו.

שלושה יישובים נוספים – ובסך הכול חמישה – מוצעים כדי ליישב את הסתירה בין שתי הברייתות, שכל אחת מהן מציגה עמדה שונה של רבי שמעון בשאלה האם אונן רשאי לאכול מקרבן הפסח בלילה. על היישוב השלישי מקשים, ליישוב הרביעי מובאת ראיה, ודבריו של רבה בר רב הונא מובאים לתמוך ביישוב החמישי.

לאחר שהמשנה דנה באילו כהנים זכאים לקבל חלקים מבשר הקרבנות, ריש לקיש דורש מן הפסוק "הכהן המחטא אותה יאכלנה” כי רק מי שמבצע את העבודה רשאי לאכול, ובכך מוציא את הטבול יום ואת המחוסר כיפורים. הגמרא מקשה על כך, שהרי כהנים במשמרת השבוע מקבלים חלק אף אם לא הקריבו בפועל את הקרבן, וגם קטנים אוכלים אף שאינם ראויים לעבודה. לכן מפרשת הגמרא שהפסוק מתכוון ל”ראוי לעבודה” לעניין קבלת חלק, אף שקטנים שאינם ראויים יכולים לאכול, אבל לא מקבלים חלק. קושי נוסף מתעורר לגבי כהנים בעלי מום, שאינם ראויים לעבודת הקרבנות ובכל זאת מקבלים חלק. לפתרון, הפסוק "כל זכר בכהנים” כולל בעלי מום, והגמרא מנתחת מדוע הטבול יום הוצא מן הכלל בעוד בעל מום נכלל.

ריש לקיש שואל עוד האם כהן בעל מום שהוא גם טמא זכאי לקבל חלק. רבה מביא ראיה מן הכהן הגדול, שבשעה שהוא אונן (ביום מות קרובו) עובד במקדש אך אינו רשאי לאכול, ואינו מקבל חלק לאכילה בערב – מכאן שהזכאות לקבל חלק מותנית ביכולת לאכול. רב אושעיא מעלה שאלה דומה לגבי כהן טמא במצב שבו הטומאה הותרה לקרבנות ציבור, האם הדבר מתיר לו לקבל חלק? רבינא משיב באותה ראיה מן הכהן הגדול, ומוכיח שגם כאן נדרשת יכולת לאכול.

המשנה אומרת שאונן רשאי לגעת בקודשים, אך הדבר סותר משנה אחרת בחגיגה כא הקובעת שטבילה נדרשת כדי להתיר מגע בקודשים. שלושה פתרונות מובאים: הראשון – שמשנתנו עוסקת לפני הטבילה, אך נדחה שכן הטבילה אינה מסירה את אנינות; השני – הבחנה בין מי שנזהר שלא להיטמא בטומאה המעבירה טומאה אך לא בדבר הפוסל, לבין מי שנזהר מכל טומאה; והשלישי – שמשנתנו עוסקת בנגיעה, ואילו המשנה בחגיגה עוסקת באכילה. מובא מקור נוסף להוכיח שיש מצבים שבהם אדם נזהר מסוג אחד של טומאה ולא מאחר, והדבר נושא השלכות הלכתיות.

מאחר שהמשנה קובעת שאונן אינו מקבל חלק, הדבר משתמע שהוא כן יכול לאכול מבשר הקרבן. אולם זה סותר משנה בפסחים צא האומרת שאונן יכול לטבול ולאכול את קרבן הפסח בלילה, אך אינו רשאי לאכול שאר קודשים. הפתרון הוא להבחין בין פסח, שבו האכילה מותרת בשל דרישותיו הייחודיות, לבין שאר הקרבנות במשך השנה. מכאן מתגלגל דיון במחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון האם אנינות בלילה היא דין תורה או דין דרבנן, שכן ההיתר לאונן לאכול קרבן פסח מבוסס על עמדתו של רבי שמעון שהיא מדרבנן. אולם ברייתא מובאת שנראית כסותרת זאת, שכן היא מציגה את רבי שמעון כאומר שאנינות בלילה היא דין תורה. שתי הצעות מובאות ליישב את הסתירה.