In our new chapter, we are exposed to discussions regarding eating prohibitions which are less familiar to us, as they pertain to the world of the Mikdash. We saw in the first mishna that an uncircumcised man cannot eat from the Korban Pesach nor from terumah. Similarly, we saw that an onen is forbidden from eating korbanot. In our sugiya, we will attempt to clarify his status with regards to ma’aser. There are two pesukim from which we learn that an onen does not eat ma’aser:
דברים פרק כו, יב-יד
כִּ֣י תְכַלֶּ֞ה לַ֠עְשֵׂר אֶת־כָּל־מַעְשַׂ֧ר תְּבוּאָתְךָ֛ בַּשָּׁנָ֥ה הַשְּׁלִישִׁ֖ת שְׁנַ֣ת הַֽמַּעֲשֵׂ֑ר וְנָתַתָּ֣ה לַלֵּוִ֗י לַגֵּר֙ לַיָּת֣וֹם וְלָֽאַלְמָנָ֔ה וְאָכְל֥וּ בִשְׁעָרֶ֖יךָ וְשָׂבֵֽעוּ: וְאָמַרְתָּ֡ לִפְנֵי֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹהֶ֜יךָ בִּעַ֧רְתִּי הַקֹּ֣דֶשׁ מִן־הַבַּ֗יִת וְגַ֨ם נְתַתִּ֤יו לַלֵּוִי֙ וְלַגֵּר֙ לַיָּת֣וֹם וְלָאַלְמָנָ֔ה כְּכָל־מִצְוָתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתָ֑נִי לֹֽא־עָבַ֥רְתִּי מִמִּצְוֹתֶ֖יךָ וְלֹ֥א שָׁכָֽחְתִּי: לֹא־אָכַ֨לְתִּי בְאֹנִ֜י מִמֶּ֗נּוּ וְלֹא־בִעַ֤רְתִּי מִמֶּ֙נּוּ֙ בְּטָמֵ֔א וְלֹא־נָתַ֥תִּי מִמֶּ֖נּוּ לְמֵ֑ת שָׁמַ֗עְתִּי בְּקוֹל֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהָ֔י עָשִׂ֕יתִי כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר צִוִּיתָֽנִי:
Once we know that ma’aser is forbidden to an onen, we learn by way of kal va’chomer that also the Korban Pesach is forbidden to the onen. The gemara turns to clarify whether the prohibition for an uncircumcised man to eat from the Korban Pesach is also learned from ma’aser. We will study two Tosfots; the first comes to help us understand the pshat of the sugiya and the second, along with Rashi, will help deepen our understanding and reveal additional layers.
- The pshat of the sugiya – how are we to read the question which was posed to Rav Sheshet?
The sugiya opens with a question that is posed to Rav Sheshet:
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף עג עמוד א
בעו מיניה מרב ששת: ערל, מהו במעשר? כי היכי דיליף פסח ממעשר לענין אנינות, יליף נמי מעשר מפסח לענין ערלות, או דלמא חמור מקל יליף, קל מחמור לא יליף?
This question is very strange to those who learn daf yomi, as well as other gemara learners. The entire principle of learning from kal va’chomer is that the stringent thing is learned from the lenient, and not the opposite. How can it even enter our minds that we could learn in the other direction? Tosfot address this question, and send us to daf 74 to complete the picture:
תוספות מסכת יבמות דף עג עמוד א
קל מחמור לא יליף – וא”ת מאי מיבעיא ליה פשיטא דהיכי נילף קל מחמור וי”ל דמספקא להו הא דיליף פסח ממעשר אי בג”ש דממנו יליף ילפינן נמי מעשר מפסח אף על גב דהוי קל מחמור או בק”ו יליף ולא בג”ש א”נ מספקא ליה אי ג”ש מופנה או אינו מופנה.
Tosfot explain that there is no possibility of learning lenient from strict, but rather that the meaning of the question is that there is a different way to learn from Korban Pesach back to ma’aser, and this is the way that Rabbi Yitzchak learned on daf 74a – גזרה שווה. We will examine the gemara there:
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף עד עמוד א
ואף ר’ יצחק סבר: ערל אסור במעשר, דא”ר יצחק: מנין לערל שאסור במעשר? נאמר ‘ממנו’ במעשר ונאמר ‘ממנו’ בפסח, מה ממנו האמור בפסח – ערל אסור בו, אף ממנו האמור במעשר – ערל אסור בו.
The word from which we learn from ma’aser sheini is – “ולא אכלתי באוני ממנו”. This word appears many times with regards to the Korban Pesach, and so serves as the basis for the גזרה שווה from Korban Pesach back to ma’aser sheini, and to the prohibition of the uncircumcised man from eating ma’aser sheini.
We will note that the Rambam brings a different source for learning that the uncircumcised man cannot eat from Terumah, which does not appear in our sugiya:
רמב”ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ג הלכה ד
הערל כטמא ואם אכל מעשר שני לוקה מן התורה כדרך שלוקה על אכילת תרומה, שהתרומה קרויה קדש ומע”ש קרוי קדש שהרי נאמר בו קדש לי”י, וטמא שטבל אוכל מעשר שני אף על פי שלא העריב שמשו.
The Rambam learns from a different גזירה שווה – from the words קדש קדש. Commentators on the Rambam comment on the gap between the Rambam and our gemara. Rabbi Yosef Kurkus makes an interesting comment on the Rambam’s language in this context:
ר”י קורקוס הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ג
[ד] הערל כטמא וכו’. גם פרק הערל בעו מיניה מרב ששת ערל מהו במעשר ואסיקנא דערל כטמא ור’ יצחק יליף לה מג”ש מפסח כתיב הכא ממנו וכתיב התם ממנו ורבינו תפס לה מג”ש דתרומה דקדש קדש משום דתרומה דמי טפי למעשר מפסח ובהו נמי ילפינן ג”ש למילי אחריני ודרך רבינו לכתוב הטעם או הלימוד היותר פשוט אעפ”י שאינו עיקר הטעם או הלימוד כיון דלא נ”מ לענין דינא ותו בכלהו קדשים מתרומה ילפינן לה ולכך כתב כן רבינו גם גבי מעשר דיליף מתרומה וכבר נתבאר בהלכות תרומה דתרומה גופה ילפא תושב ושכיר מג”ש מפסח.
Rabbi Kurkus comments that the Rambam’s language in Mishneh Torah is not always precise, and the Rambam saw himself as free to use a simpler גזירה שווה which was made regarding a different law, even though the real drasha is that of Rabbi Yitzchak on daf 74. This is so that his writing will be simpler.
- Rav Sheshet’s answer
In the continuation of our sugiya, Rav Sheshet’s answer as to how we learn the law of the uncircumcised man regarding ma’aser, is brought. His answer is rejected, and the accepted answer appears on daf 74. We will examine Rav Sheshet’s answer and its rejection:
אמר להו, תניתוה: התרומה והבכורים – חייבים עליהן מיתה וחומש, ואסורין לזרים, והן נכסי כהן, ועולין באחד ומאה, וטעונין רחיצת ידים והערב שמש, הרי אלו בתרומה ובבכורים מה שאין כן במעשר; ואם איתא, ניתני: ערל אסור בהן, מה שאין כן במעשר!
תנא ושייר. ומאי שייר דהאי שייר? שייר דקא תני סיפא: יש במעשר ובבכורים מה שאין כן בתרומה, שהמעשר והבכורים טעונין הבאת מקום, וטעונין וידוי, ואסור לאונן, ורבי שמעון מתיר, וחייבין בביעור, ור”ש פוטר; ואילו אסור לבער מהן בטומאה ואוכלן בטומאת עצמן לוקה מה שאין כן בתרומה לא קתני, אלמא תני ושייר.
Rav Sheseht claims that the mishna lists all of the prohibitions regarding eating of the bikkurim and Teruma, and says that all of these do not apply to ma’aser. If the prohibition of the uncircumcised man is also a difference between them and ma’aser – that he is prohibited from eating them, but is permitted to eat ma’aser, the mishna should have stated this. Since by ma’aser there is no mention of a prohibition to an uncircumcised man, there must be no difference between ma’aser and Teruma and bikkurim in this way, and just as the uncircumcised man is prohibited from Teruma and bikkurim, so too is he prohibited from ma’aser. The gemara rejects his words and claims that we cannot prove from what is missing here, as the mishna was written in the style of תנא ושייר.
Rashi and Tosfot focus on particular words in the mishna in Bikkurim – “נכסי כהן”. The mishna points out that Teruma and bikkurim are assets of the cohen, in contrast to ma’aser which is not. What exactly is the meaning of this phrase? We will look in Rashi:
והן (הן) נכסי כהן – לקדש בהן את האשה וליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה אבל מעשר לא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה ואין אשה מתקדשת בו וסתם משנה ר”מ דאמר (ב”ק דף סט) מעשר ממון גבוה הוא ואף על גב דקולא הוא לגבי תרומה ובכורים אפ”ה חשיב ליה והכי נמי אמרינן בב”מ פ’ הזהב (דף נג) דקולא הוא.
Rashi points out that although from this mishna it seems that ma’aser is less holy than Teruma and bikkurim, as prohibitions pertaining to them do not pertain to it, the phrase נכסי כהן points to ma’aser being stricter than Teruma and bikkurim. Ma’aser is property of Hashem and is only allowed to be benefitted from by eating, drinking, or anointing.
Tosfot too try to explain the unique status of ma’aser, which is lenient on the one hand, but property of Hashem, which makes it strict. Tosfot discuss the question of whether one can use ma’aser sheini in order to buy clothing for a living person, as a nafka mina to the question of whether ma’aser is really the property of Hashem or property of people, but with a special status:
תוספות מסכת יבמות דף עג עמוד א
נכסי כהן – בפרק הזרוע והלחיים (חולין קלא.) מפרש למה אמרו בכורים נכסי כהן ליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה משא”כ במעשר שני כדתנן במסכת מעשר שני (פ”א מ”ז) ומייתי לה בקידושין בפ”ב (דף נו.) אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות ממעות מעשר שני ולכאורה משמע דדוקא הני הוא דאסירי אבל ליקח מהן מלבושין שרי וכן תנן במסכת מעשר שני (פ”ה משנה יב) ומייתינן לקמן (דף עד.) לא נתתי ממנו למת ליקח לו ארון ותכריכין משמע הא לחי דומיא דמת נתתי דהיינו מלבושים דהכי דייק לקמן גבי סיכה וקשה דבירושלמי אמר בהדיא לא נתתי ממנו למת מה אנן קיימינן אם להביא ארון ותכריכין דבר זה אסור לחי ולמת משמע דאסור לקנות מלבושים לחי ובכמה מקומות תנן במסכת מעשר שני (פ”א מ”ז) דאסור לעשות שום סחורה במעשר ולא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה
ואר”י דמ”ל דהנהו משניות דאסרי אתו כר”מ דאמר (בקידושין דף נב:) ממון גבוה הוא והנך כר”י דשרי דאמר (שם) ממון הדיוט הוא והא דמשמע בפ”ב דקידושין (דף נד: ושם) דליכא אלא חד סתמא כרבי יהודה אף על גב דההיא דשרי מלבושים אתיא כוותיה מ”מ יש יותר סתמות כר”מ
עוד נראה לר”י דהמשניות אינן חולקין זו על זו ומן התורה לא אסירי אלא עבדים וקרקע ובהמה טמאה אבל מלבושים שרו ומדרבנן אסרו אפילו מלבושים והא דדריש בירושלמי לא נתתי למת [אי] ליקח לו ארון ותכריכין לחי נמי אסור אסמכתא בעלמא היא ואכילת בהמה דשריא במעשר שני בשעת דישה למ”ד ממון הדיוט הוא נראה דבשלא בשעת דישה אסור מיהא מדרבנן ולמ”ד ממון גבוה נראה דאסור מן התורה להאכיל לבהמה.
Tosfot’s challenge points to a contradiction in the mishnayot. On the one hand, there are mishnayot which forbid buying clothing with ma’aser coins, but there are other mishnayot which allow this. Ri suggests two possibilities in order to solve the contradiction between the mishnayot:
- Rabbi Meir and Rabbi Yehuda argue as to the question of whether ma’aser is property of Hashem or of people. Rabbi Meir, who thinks that this is property of Hashem forbids buying clothing with it, and the mishnayot which forbid it go according to his opinion. The mishnayot which allow it go like Rabbi Yehuda who thinks that ma’aser belongs to people.
- Ri’s other solution withdraws from this suggestion and claims that there is agreement across the board that ma’aser is property of Hashem. The prohibition of buying clothing is merely a rabbinic prohibition, but on a Torah level, in addition to eating, drinking, and anointing, buying clothing is also allowed. The rabbis were the ones who decreed this, and the passuk which is used as a proof for this prohibition is not really the source, but just an אסמכתא.
Tosfot, as is typical of them, bring wide ranging knowledge from other sugiyot, and using challenges and solutions, return to the same conclusion that was brought in Rashi, but through examination and discussion of parallel sugiyot which talk about ma’aser. Tosfot enrich our knowledge on a number of levels.
- We understood that there is a tannaitic dispute regarding the question of whether ma’aser is property of Hashem or of people. Additionally, we understand that Rabbi Yehuda determined that it is possible to expand the use of ma’aser and that it is available for all one’s needs. We also saw that Rabbi Yehudas opinion is rejected and that Rabbi Meir has the upper hand.
- We learned that there is a prohibition against buying clothing with ma’aser money, but must still contemplate whether it is on a Torah or rabbinic level. Ri in Tosfot leaned towards saying that it is rabbinic, and that the limmud in the Yerushalmi is merely an asmachta. We will also mention that a different tone arises from the Rambam, and it seems from him that this is a Torah prohibition:
רמב”ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ג הלכה י
מעשר שני ניתן לאכילה ושתיה שנאמר ואכלת לפני י”י אלהיך, וסיכה כשתיה, ואסור להוציאו בשאר צרכיו כגון ליקח בו כלים ובגדים ועבדים שנאמר לא נתתי ממנו למת כלומר לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף, ואם הוציא ממנו בשאר דברים אפילו בדבר מצוה כגון שלקח ממנו ארון ותכריכין למת מצוה ה”ז אוכל כנגדו בתורת מעשר.
Summary:
Tosofot in our sugiya help us on two levels – the first in the simple reading of the sugiya and clarifying the question of the gemara, and the second, thanks to Rashi, in adding knowledge of other sugiyot and disputes surrounding the character of ma’aser sheini. We should merit to continue to collect more areas of knowledge of Shas with the help of the rishonim who stand on the side of the road and help us on our journey.
